הם החברים הכי טובים. הם כל היום ביחד. כל היום. חוץ ממקרים ממש יוצאי דופן. לולי מכין לה ארוחת בוקר, והיא ממלאת לו את הבקבוב של המים לפני השינה, כדי שיהיה לו. היא יודעת שהוא צמא באמצע הלילה. כשהוא מוצא חרק חדש, הוא מיד קורא לה, והיא תעזור לו לחפש את החלק הזה של הלגו שהלך לאיבוד לפני שבוע אלוהים ידע איפה, כל היום.
הם חזית אחת מול אימא ואבא תמיד. זה לעולם לא יהיה רק הוא או רק היא. כשאחד רוצה משהו, שניהם מגיעים כמו צוות. באש ובמים. אני מנסה להיזכר במערכת יחסים שלהם לפני שהגענו הנה, ולא ממש זוכרת. את רוב היום הם היו מבלים בנפרד בגן, מארבע עד שמונה היינו יחד סביר להניח, ובשמונה אפס אפס הם כבר היו במיטות. סיפור רבע שעה וזהו. נגמר היום. ארבע חמש שעות ביום לעומת הנון סטופ של כאן זה ממש משמעותי.
בארץ לולי לא היה מוכן לשמוע שלולה רוצה לישון איתו באותה המיטה. בזמן הסיפור בלילה, היינו מתכרבלים שלושתינו במיטה של אחד מהם, וכשהסיפור נגמר, כל אחד היה חוזר למיטה שלו. לולה רצתה כמעט תמיד להישאר במיטה שלו, אבל הוא לא הסכים. היום הם ישנים במיטה זוגית שניהם יחד. אף אחד מהם לא עוצם את העיניים אם השני לא על ידו. ברור לי שזה עלול להשתנות, והאידיליה הזו לא בהכרח תשאר, אבל עכשיו, אני מרשה לעצמי להתענג על הרגעים האלו, ולצלם אותם יחד כמה שאפשר, כדי שהם יוכלו להיזכר בילדות שלהם בעוד 30 שנים. לולי אמר לי היום, שכשהוא יהיה בגיל שבע (שזה אוטוטו!!) הוא ייקח את אחותו באמצע הלילה, ליער. לשבוע שלם. הם יבנו מחנה, ויחיו על מרשמלו שהביאו מהבית. הם ייקחו איתם המון פעמונים, לגדר סביב האוהל, אם במקרה חיית פרא תרצה להתקרב אליהם. הוא לא יפחד, ושאני לא אדאג. זו רק הרפתקה, והוא כבר מספיק בוגר. שיתפתי פעולה, ושאלתי שאלות, בעיקר בעינייני בטיחות, ופתחתי במשא ומתן. אמרתי גיל 12, הוא עלה לשמונה, ירדתי ל-11 הוא עלה לעשר ולא הסכים להתמקח יותר.
בסוף היום, אני יכולה להניח את הראש על הכרית, ולהבין שאני לא רק מגדלת ילדים, אני מגדלת חוקרים קטנים וסקרניים. את המשפט המקסים הזה צרפה אישה מוכשרת לתמונה של לולי באחד ממסעות הגילויי שלו, שפרסמתי באינסטגרם שלי. והיא חתמה את המשפט ב- רק אל תעזבו רחוק מידי מאיתנו, יקרים... ממש ככה.
עוד יום של הרפתקה קסומה. יצאנו ליער, אחרי שבוע שלם של קרה רצינית, השמש החליטה לצאת, וגם אנחנו. לקחתי איתי את עדשת ה-50 ממ 1.4 האהובה שלי, שלא הייתי מוותרת עליה לעולם. לצלם רוב הזמן בצמצם הפתוח ביותר זה קצת סיכון. הפוקוס יכול להתפקשש במילימטרים. שויץ קטן, אני קצת מיומנת.. ואני מוצאת את עצמי מתפתה לצלם סיטואציות ארוכות בצמצם 1.4. אבל הכלל הוא תמיד לבדוק במסך האחורי של המצלמה.. לעולם לא לצלם רצף ארוך של תמונות, בלי אינדיקציה מה באמת קורה שם בקובץ. בכל הסדנאות שלי אני אומרת שצמצם הוא מבחינתי הדובדבן שבקצפת בצילום, ואני כל כך אוהבת ללמד את התפעול שלו, והתוצאות. ככ הרבה שליטה בכפתור אחד מתוכחם.
מחר אנחנו עוד פעם יוצאים להרפתקה. לא משהו מורכב, סתם טיול ביער, מעניין מה נגלה הפעם.
הם חזית אחת מול אימא ואבא תמיד. זה לעולם לא יהיה רק הוא או רק היא. כשאחד רוצה משהו, שניהם מגיעים כמו צוות. באש ובמים. אני מנסה להיזכר במערכת יחסים שלהם לפני שהגענו הנה, ולא ממש זוכרת. את רוב היום הם היו מבלים בנפרד בגן, מארבע עד שמונה היינו יחד סביר להניח, ובשמונה אפס אפס הם כבר היו במיטות. סיפור רבע שעה וזהו. נגמר היום. ארבע חמש שעות ביום לעומת הנון סטופ של כאן זה ממש משמעותי.
בארץ לולי לא היה מוכן לשמוע שלולה רוצה לישון איתו באותה המיטה. בזמן הסיפור בלילה, היינו מתכרבלים שלושתינו במיטה של אחד מהם, וכשהסיפור נגמר, כל אחד היה חוזר למיטה שלו. לולה רצתה כמעט תמיד להישאר במיטה שלו, אבל הוא לא הסכים. היום הם ישנים במיטה זוגית שניהם יחד. אף אחד מהם לא עוצם את העיניים אם השני לא על ידו. ברור לי שזה עלול להשתנות, והאידיליה הזו לא בהכרח תשאר, אבל עכשיו, אני מרשה לעצמי להתענג על הרגעים האלו, ולצלם אותם יחד כמה שאפשר, כדי שהם יוכלו להיזכר בילדות שלהם בעוד 30 שנים. לולי אמר לי היום, שכשהוא יהיה בגיל שבע (שזה אוטוטו!!) הוא ייקח את אחותו באמצע הלילה, ליער. לשבוע שלם. הם יבנו מחנה, ויחיו על מרשמלו שהביאו מהבית. הם ייקחו איתם המון פעמונים, לגדר סביב האוהל, אם במקרה חיית פרא תרצה להתקרב אליהם. הוא לא יפחד, ושאני לא אדאג. זו רק הרפתקה, והוא כבר מספיק בוגר. שיתפתי פעולה, ושאלתי שאלות, בעיקר בעינייני בטיחות, ופתחתי במשא ומתן. אמרתי גיל 12, הוא עלה לשמונה, ירדתי ל-11 הוא עלה לעשר ולא הסכים להתמקח יותר.
בסוף היום, אני יכולה להניח את הראש על הכרית, ולהבין שאני לא רק מגדלת ילדים, אני מגדלת חוקרים קטנים וסקרניים. את המשפט המקסים הזה צרפה אישה מוכשרת לתמונה של לולי באחד ממסעות הגילויי שלו, שפרסמתי באינסטגרם שלי. והיא חתמה את המשפט ב- רק אל תעזבו רחוק מידי מאיתנו, יקרים... ממש ככה.
עוד יום של הרפתקה קסומה. יצאנו ליער, אחרי שבוע שלם של קרה רצינית, השמש החליטה לצאת, וגם אנחנו. לקחתי איתי את עדשת ה-50 ממ 1.4 האהובה שלי, שלא הייתי מוותרת עליה לעולם. לצלם רוב הזמן בצמצם הפתוח ביותר זה קצת סיכון. הפוקוס יכול להתפקשש במילימטרים. שויץ קטן, אני קצת מיומנת.. ואני מוצאת את עצמי מתפתה לצלם סיטואציות ארוכות בצמצם 1.4. אבל הכלל הוא תמיד לבדוק במסך האחורי של המצלמה.. לעולם לא לצלם רצף ארוך של תמונות, בלי אינדיקציה מה באמת קורה שם בקובץ. בכל הסדנאות שלי אני אומרת שצמצם הוא מבחינתי הדובדבן שבקצפת בצילום, ואני כל כך אוהבת ללמד את התפעול שלו, והתוצאות. ככ הרבה שליטה בכפתור אחד מתוכחם.
מחר אנחנו עוד פעם יוצאים להרפתקה. לא משהו מורכב, סתם טיול ביער, מעניין מה נגלה הפעם.
את כזו צלמת מהוללת ואמא מדהימה שגם אם לא הייתי מבינה עברית הייתי מבינה כל מה שאת מתארת וכותבת עליו
ReplyDeleteקסם, כל כך מקסים, מקווה שבעתיד אני אצליח גם לעשות חווית זמן איכות לבנות ולנו, אתם השראה מעולה!
ReplyDelete