17.10.17

Deep thoughts on SHARINH.


אני מרגישה שאני נמצאת בצומת עם הבלוג. אני שונאת טכנולוגיה, ובמיוחד, שונאת שעניינים כמו טכנולוגיה לא מפסיקים להתפתח, ובעיקר לא אוהבת שזה בהכרח מכתיב לי את היום יום. בכלל לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה פעמים שונאת, כי זו מילה לא יפה בכלל, ואני לרוב מאוד מאוד אוהבת/נהנית/מתלהבת, אבל זה היה כדי לדגיש באמת כמה לא נוח לי במקום הזה.
לפני שש שנים כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, האינוטואיציות שלי (שלרוב הן ממש לא מאכזבות חוף מפעמיים בחיים, אבל התגברתי על זה, זה סטטיסטי) אמרו לי שזה הדבר הכי נכון עבורי. לא ממש הבנתי את המשמעות הרחבה של להיות בעלת בלוג, למרות שעולם הבלוגים היה בשיאו, או טיפה אחרי השיא, אצלי זה תמיד מגיע טיפה מאוחר, אבל לא מידי. הפורמט של לא מעט מילים, עם לא מעט תמונות, באיכות גבוהה, וגדולות פיזית על המסך, קהל נאמן שמתמיד וגדל, החשיפה הכאילו ״מבוקרת יותר״ כי זה הרי מאמץ בימנו להכנס לכתובת של בלוג, מאשר לגלול בפייסבוק שזה סוג של אינסטינקט. המחוייבות שלי לבלוג היא אחרת לחלוטין ממה שקורה אצלי בפיסבוק או באינסטגרם.


ולמה אינ בצומת, כי יש לי הרגשה שהבלוגים נדחקו קצת הצידה, וכובד המשקל, או המשמעות הגדולה יותר נמצאת מהצד של הקורא באינסטגרם. וילדת פרחים כמוני (טוב, לא ממש, אבל הכי נוסטלגית שיש. עדיין שומעת גראנג׳ ומחפשת מתכונים של מרתה סטיוארט...) לא מבינה בכלל מה ההגיון בריבועים האלו, באינסטנט הזה, שכבש את העולם. האינסטגרם מייצג עבורי כל מה שאני לא מאמינה בו. שכל דבר זמין בלי מאמץ. שהחיים שטוחים, כמעט דו מימדים. מה שאתה רואה זה מה שיש. שאפשר באופן קבוע לתמצת חויות לפיקסלים. שהריבוע הזה, הוא מספיק. לא צריך יותר מזה. וכל זה עוד לפני שבכלל דיברתי על הבחורות המגוחכות עם הביקיני שמצולמות מאחורה (ברצינות???!!!) וקופצות לי בלי שארצה בפיד. ופוטושופ, ושינויי שקיעות, והשתלת דולפינים, והשתלת אנשים והשתלת מוח. אני לא צדקנית, בכלל לא. בכל הלב, אני אומרת שאני מאוד לא מאמינה בזה, ומאוד קשה לי למצוא את החיבור האישי שלי במדיות החדשות. לא מעט אני מרגישה לא ממש שייכת, שאני לא באמת מצליחה לדבר בשפה של המליונים. ואז אני חוזרת לבלוג, ומעלה מלא צילומים, כותבת מלא מילים, נהנית מהתהליך של כתיבת פוסט, מהתגובות שלכםֿ.

את האינסטגרם שלי פתחתי כדי להיות חשופה לאימהות נוספות שעושות home schooling . אני חייבת לכתוב, שלא מעט מהימים שלנו כאן בבולגריה נראים נפלא מבחינת תוכן/רעיונות תודות לקהילה הזו שנמצאת בעיקר בארצות הברית. אני נהנית מאוד להיות שותפה ופעילה בקבוצה כל כך גדולה של אימהות ששמו להן כדגל לייצר לימודים אחרים בבית. והחשבון שלי באינסטגרם פתאום התחיל להתבלבל לו בתוך עצמו. גם העשייה האישית שלי (החיים הרגילים) וגם סדנאות הצילום, וגם ההום סקולינג. ופתאום אני מוצאת את עצמי מישמת את מה שאני מלמדת את הבנות בסדנה - לא להכביד על הצופה, לא לעייף אותו. כי פתאום לא כל כך נעים להעלות 30 תמונות בפייסבוק, או שאין זמן לכתוב את הפוסט המושלם שיש לי בראש, ואני מוצאת את עצמי מסתפקת ב-1000 פיקסים, או כמה שיש בריבוע של האינסטגרם, כי זה הכי מיידי. וזה כל מה שאני לא מאמינה בו. אני רוצה לפרט, לספר, לעניין, אני אוהבת לספר סיפורים שבנויים ממילים יפות, ומתמונות אוטנטיות. ואני ממש בדילמה.




הצומת המדוברת ההיא. מה עושים עם הבלוג? האם הוא עדיין רלוונטי ? כי בואו לא נשכח, שתודה לאלוהי הרשת, לפלטפורמות השונות, ובעיקר לכמות האנשים שנחשפים לתוכן שאני מייצרת, במילים הכי פשוטות אומר זאת - זו הדרך שלי לקיים את הסגנון חיים שלנו. החיים בבולגריה, הטיולים בעולם, הנוחות הנפלאה הזו שייצרנו לנו. בהחלט זה מקור הפרנסה שלי, ויש לי אינטרסט מובהק שתקראו, ותראו מה שאני מצלמת, ותשתפו חברים. מבלוג שהתחיל כיומן עבור חמותי,זה הפך לכרטיס ביקור שלי עבור סדנאות צילום, צילום מסחרי וגם, הרבה קשרים נפלאים עם נשים מדהימות על הדרך.


הצומת ההיא, בין הצמיחה המטורפת באינסטגרם, לבין צמיחה נמוכה בבלוגים, הרצון להיות רלוונטי, והצורך לבנות קהל, אם זו דרך הפרנסה... אלו באמת דילמות גדולות, אבל לבנתיים הבלוג ממשיך לנשום במרחב שלו, וזה בעיני הכי חשוב. אנחנו בדיוק קוראים לפני השינה את הסיפור שאינו נגמר. אני וספרי פנטזיה זה כמו שמן ומים. קראתי את סדרת נרניה בהנאה עצומה, את הארי פוטר הראשון בחצי עניין, וכאן זה נגמר. את ההוביט קראתי בגיל מאוד צעיר, זכור לי שלא הבנתי ממנו כלום. לא כל כך מסתדרת עם הפאונים והשדונים. אבל הסיפור שאינו נגמר!! המסר שמאחורי המסה. לשמור את עולם הפנטזיה, את עולם המילים פועם. את העומק, הדמיון, הסקרנות. לברוח כמה שיותר רחוק מהחידלון. איזה ספר!




ממש עוד כמה ימים אנחנו יוצאים למסע. לפני המסע יש לי כאן אורחות נפלאות שמגיעות  לחגוג איתי את הסתיו הבולגרי.
ואני חושבת לעצמי איך הכי נכון לשמור את הגחלת תוך כדי המסע. גם עבורי, גם עבור המשפחה, גם עבור הקוראים שלי וגם עבור העבודה. כמה לשתף. כמה לתעד. כמה להיות נוכחת. ואיפה? בבלוג? בפייסבוק? באינסטגרם?


פתחתי את הבוקר עם הרבה הרהורים. אני משקיעה מחשבה רצינות איך להמשיך מכאן הלאה. מה הכי נכון עבורי. השורה התחתונה היא, שאני ממש מקווה להיחשף לקהל חדש כל הזמן, להישאר רלוונטית אל מול האופי של המדיות הפופולריות, ובעיקר לא לוותר על האהבות שלי.
לשתף אנשים בחוויות שלנו, ברגעים, במחשבות, במקומות, במעשים, זו בעיני זכות גדולה. לא מעט מהיעדים שאני מציבה לעצמי בחיים, קיבלו השראה ממילים/צילומים של  נשים מוכשרות אחרות. בכנות אומר שכשאני רואה יעד מצולם או כתוב איפה שהוא וזה נוגע לי בלב, אני מחסירה פעימה מהתרגשות. התרגשות שאולי גם אני אוכל מתי שהוא להנות מהחוף הקסום הזה/מהספר הנפלא הזה/מהרעיון המושלם הזה.





את רוב הצילומים שכאן שיתפתי באינסטגרם כבר לפני שבוע. הסיבה הראשונה היא שכמובן החברה בבולגריה שמתגעגעים לילדים יראו כמה הם נהנים, ואיזה עשירים הם בחוויות נפלאות. שוויץ קטן למשפחה שמפרגנת. .הסיבה השניה היא שמאז שמצאתי את כל האפליקציות הנווחות האלו להדפיס צילומים ישירות מהאינסטגרם, אני משתדלת לייצר עבורי סדר כרונולוגי של רגעים. ואז הגיע הפוסט הזה, כל המחשבות הגדולות שהתעוררתי איתן הבוקר על מה עושים הלאה, איך מיישירים קו ואם בכלל, מה כדאי לי, מה נכון לי. והצילומים מהטיול בישראל. ומחסום כתיבה. אז שני הנושאים האלו התחברו להם יחד, כי זה החלל שלי, ויש בו מלא מקום, לתהות, לשאול שאלות, להתבלבל, לא להיות מדוייקת עד הסוף, לא לתמצת, כל הדברים שהם אני. my lovely mess' לא?




וגיליתי, שאפילו אם לא כל הצילומים שווים חשיפה פומבית, אפילו אם יש צילומים לא מרשימים במיוחד, אני רוצה אותם כאן. כאן בבלוג יש מקום לכולם. פתאום האינסטגרם נראה לי מאיים. כאילו מישהו מעמיד אותי למבחן כל פעם מחדש. הים הכי צלול. ההר הכי גבוה. הילדים הכי מאושרים. הבית הכי מגניב. השקיעה הכי מרשימה. המקום הכי נידח. לא כל יום יש לי כוח להעז. לפמים בא לי להיות סתם.



שום מסקנות מרחיקות לכת לבנתיים. בסופו של דבר זה מתנקז למה שאני יודעת הכי טוב כבר כמעט 40 שנים. הדרך שלי.
וכמה מילים על הטיול המדהים שלנו לישראל. יצא לנו טוב, ככה שהספקנו לדווש ולהתגלגל על הורלרבליידס בכיפור בתל אביב עם חברים ותיקים.
חזרנו להורים שלי בבית שמש, ובחג הראשון נסענו עם כל המשפחה למלון בים במלח. קוצים בטוסיק כמוני אין, ואחרי יומים של טיגון שניצלים (הילדים ובויאן) בבריכה, נעלנו נעליים ויצאנו למדבר. דיברו על עשות אלפי מטיילים, אבל לא הרגשנו את זה. טילנו בנחל דוד, בנביעת עין גדי ובעין בוקק. הילדים היו בעננים, במיוחד אחרי שפשוט סחבנו אותם גבוה יותר ממה שהמסלול מראה, ושם הם גילו את כל הכיף האמיתי, כמו הנביעה המדהימה שלא יצאנו ממנה שעתיים, או התצפיות הדוממות והנטושוות שרק אנחנו והיעלים נכחנו בהן. תמיד לטפס עוד שעה למעלה, זה עושה את כל ההבדל.
מיד אחרי ים המלח הדרמו לעובדה, לממלכה של רינת והמשפחה שלה. המילים דלות כדי לתאר כמה כיף היה, וכמה אירחו אותנו, חבורה שכזו, כל כך יפה.. רינת אוטוטו מתחילה מסע פרטי משלהם, אחד כזה שאתם ממש רוצים לעקוב אחריו. אני מנסה לשכנע אותה לכתוב בלוג, לבנתיים יש לה אינסטגרם. פרדוקס.






ואילת.. הו אילת. יש לי קצת זכרונות ממנה בתור ילדה. בעיקר הזכרונות שלי הם כבוגרת, שומעת דיבורים של אחרים, לא מחוויות פרטיות שלי. הדעה הרווחת על אילת בישראל היא שזה ממש לא זה. לפחות זה מה שאני שמעתי במשך שנים.אבל אלוהים! אילת! את כל כך יפה, כל כך עשירה, כל כך מסקרנת, מפתה, איזה עושר ביולוגי, איזה מיקום מושלם, איזו עיר. התאהבתי מחדש. אני מדמיינת אותנו חיים באילת, עם בגדי ים כל השנה, עושים גיחות לערבה, מלוכלכים מחול מדברי צהוב, שנשטף במים הכי צלולים שיש. הילדים חזרו מהופנטים מחווית שינרקול בפעם הראשונה. מצאנו בויקיפדיה את הקישור הזה, והם לא האמינו כמה ברי מזל הם לראות באמת את רוב היצורים האלו, במיוחד לולי.
אחרי שבוע של נדודים, הצפנו לכיוון בית שמש. היה מאוד קשה להיפרד מהמדבר, ובדרך פגשנו את דניאל, חבר יקר, בעוד פנינה ארץ ישראלית שנקראת צוקים. חמש דקות ירידה למטה לואדי, והעולם שלך. שקט מדברי. עץ בודד, והרבה מדבר. באמת שהיה מבאס לעזוב, אבל הגיע הזמן, וחזרנו להורים שלי. נשארו בסך הכל יומים של חג, ובערב האחרון היתה לי הזכות להתארח בארוחת ערב מעולה שנועה חברה שלי קיימה בשרון.
מי היה מאמים שבביקור של שבועים, אבקר את תל אביב רק ביום כיפור? בלבד? וככה זה היה. הדרמנו עד ים המלח ואילת, ולתל אביב לא הגענו. החיים משתנים, וסדרי העדיפויות גם.
מקווה תמיד למצוא את האיזון, ובמיוחד מקווה שהלהבה לא תכבה. כי אני אוהבת לשתף, לכתוב, לצלם ואוהבת קהל :)
ואם באמת הגעתם עד כאן, אז כנראה שמה שאני עושה הוא עדיין נכון.
מזמינה אתכם להמשיך לעקוב, לא יודעת איפה יותר או פחות, לבנתיים מה שבטוח שהבלוג נושם.

30 comments:

  1. תענוג, נהניתי לקרוא את הלבטים ואת מה שביניהם. צילומים מרגשים

    ReplyDelete
  2. וואוו. קראתי הכל ראיתי הכל ונהנתי. מיופי ושמחה אני נהינת בכל המדיות הקיימות: בלוג, אינסטגרם, פייסבוק. את מעשירה את עולמי, עוזרת לי להבין שהפשטות היפה הזו נמצאת בחיי היומיום של כולנו. תבחרי מה שתבחרי אני ימשיך לעקוב.

    ReplyDelete
    Replies
    1. תודה שלווה שאת איתי כאן.

      Delete
  3. אני מאוד אוהבת את הבלוג שלך. המילים לא פחות מהתמונות. גורמות לי לחשוב, לתהות, להפליג בדמיונות. אשמח שיימשך.

    ReplyDelete
    Replies
    1. בהחלט ממשיך. זה צורך עבורי.

      Delete
  4. הבלוג שלך הוא נכס למשפחה ולנו גם:) תמשיכי במה שאת מרגישה שטוב לך, אבל לנו טוב להמשיך איתך במסע שלכם- ואני כל כך מתחברת לכל מה שכתבת כאן:)

    ReplyDelete
    Replies
    1. בהחלט המשפחה מרוצה, זה הדרייב הראשי!

      Delete
  5. אני קוראת אותך הרבה שנים וגם עוקבת אחרייך באינסטגרם. אנחנו גם חברות בפייסבוק. זה לא דומה אחד לשני. הפייסבוק לא מראה הכל, במיוחד אם יש לך הרבה מאד חברים. האינסטגרם שטוח כמו שהגדרת , ומייד. וסינטטי. לטעמי בלוג זה הדבר האמיתי. אבל את כבר יודעת את זה לא?

    ReplyDelete
    Replies
    1. תודה ריבי שאת כאן :)

      Delete
  6. נכון שתמונה שווה אלף מילים, אבל כשהמילים נכונות- הן שוות אלפי מונים.
    יש מעבר לצילום שלך, יש את האישיות שלך, את התובנות שלך, את הרגשות שלך- ולדעתי הם כולם משתקפים כאן בבלוג.
    מבחינתי אינסטגרם ופייסבוק הם חסרי תוכן ממשי- רק תראו איתי ומה יש לי (מאוד התחברתי למה שרשמת לגבי "השקיעה הכי יפה"/ "ההר הכי נידח" ).
    אני מאוד אשמח להמשיך לקרוא אותך ולקבל את התמונה השלמה. מצד שני, אני כנראה לא הרוב או הכלל... ואם את רוצה להרחיב את החשיפה שלך, אז המדיות האחרות נחוצות גם כן.

    בכל מקרה- שיהיה בהצלחה בכל מה שתבחרי, אני נהנת לעקוב אחריך ולגלות עולמות חדשים ומופלאים דרכך.

    שיהיה מסע נפלא , לאן שלא יהיה (ואני סקרנית לדעת לאן :) )

    לילה טוב
    חן

    ReplyDelete
    Replies
    1. וטשטוש! סוף סוף אני יודעת שאת חן :)
      אני מרגישה שאנחנו כבר חצי חברות :) יודעת ומרגישה שאת תמיד כאן, בבלוג. ד״שׁ מבולגריה!!

      Delete
  7. אני לא קוראת קבועה שלך אבל מאוד הזדהיתי. מצד אחד, הצורך בהתחדשות מתמדת הוא היום חלק מהחיים בכל עיסוק שלא נבחר, ומצד שני האינסטנט הזה הוא לא חידוש מבורך, לפחות לא בעיני. לראות בלוג חי ונושם זה מחמם את הלב ובעיני יש לזה ערך שהוא מעבר לצורך בפרנסה. אני מניחה שגם אצלך הכל כבר מתערבב, גם אם הבלוג הוא כרטיס הביקור המקצועי שלך.

    ReplyDelete
    Replies
    1. הי זיוה, תודדה שקפצת לכאן, ומאוד שמחה שהמחשבות שלי מדברות לא רק אלי, בתוך כל המרוץ המטורף הזה של הרשתות. מוזמנת תמיד!

      Delete
  8. אפרת יקרה, כמה נגעו בי המילים שלך.
    מאז שעלית לאוויר אני לא יודעת אם יש פוסט אחד שלך שלא קראתי.
    אני אוהבת את האורך. את כל המילים. את כל התמונות. את הסיפור המלא.

    גם אני בדילמה הזו. מבינה את הצורך להיות מעודכנים ולתת לעולם את מה שהוא רוצה.
    אבל גם אני חושבת שרק בלוג מעביר אותך באמת. את כל הסיפור.
    ואני רוצה את כל הסיפור. הרבה אנשים רוצים את כל הסיפור.
    אני אהנה מהתמונה היפה באינסטגרם, זה לא סותר, אבל אני אהנה עוד יותר כשיגיע הפוסט המלא עם כל המילים והתמונות.
    זה ממלא אותי בסיפור אישי שלך, וההשראה שזה מכניס לחיי.

    אהבתי מאד איך הגדרת את האינסטגרם (השקיעה הכי יפה, ההר הכי גבוה) רואה שיש כאן עוד מגיבה שכתבה כך. זה היה חזק. מאד מגדיר וממצה את השטחיות והתחרותיות של האינסטגרם.
    ואולי מסביר את פשר הסלידה שלנו ממנו.

    אני מרבה לתהות אם יש עתיד לבלוגים, בעיקר בגלל השיח העולמי בנושא, עליית האינסטגרם והיוטיוברים.
    אבל באופן אישי כבנאדם, אני, ובטח שיש עוד קהילה ענקית של אנשים בסגנון ובגיל שלי, שאהבו את זה וימשיכו לאהוב ולרצות את זה. בעיני אנשים כמונו בלוג הוא הדבר שאנחנו רוצים להמשיך לצרוך.
    האינסטגרם לא מהווה בשבילנו תחליף. הוא לא נותן לנו את החוויה שאנחנו אוהבים ורוצים.
    ממש כמו שיש כאלה שיקראו רק עיתון ויש כאלה שלא יוותרו על רומן 400 עמודים כי זה מה שמהנה אותם, עיתון לא נותן להם את זה.
    ויש כאלה שיצרכו גם וגם.

    אני תוהה אם בלוגים יכולים לדעוך כל עוד יש להם כזה קהל. ויש להם קהל.
    אם נמשיך את האנלוגיה, הספרים אומנם איבדו את הקהל הענק ואת הבלעדיות שהיתה להם, אבל הם נשארו תחום נישה ועניין של הרבה אנשים, שלא מוותרים עליהם.

    ורק כדי להוכיח לך כמה בלוג זה עמוק:
    קראתי את הפוסט אתמול בנייד, אבל טרחתי ונכנסתי הבוקר שוב מהדסקטופ כדי להגיב לך. כי נגעת בי באופן שבאינסטגרם ובפייסבוק אי אפשר.
    שם לא הייתי טורחת כך לחזור.

    תמשיכי. תמשיכי לבלוג.
    ולהיות השראה לכולנו
    באהבה אפרת

    ReplyDelete
    Replies
    1. אפרת יקרה בחזרה. מסכימה עם ההגדרות המדוייקות שלך. גם בעיני בהלוג הפך למוצר צריכה נישתי, אבל את יודעת מה? אני בסדר עם זה. מרגישה שהתבגרתי יחד איתו, ונשים מוכשרות כמוך שמשקיעות מחשבה לכתוב לי חזרה מילים כאלו, זו היתה המטרה שלי מךכתכילה, ועודנה קיימת. אז אני ממש בסדר עם זה :) ד״ש חם!!

      Delete
  9. אני קוראת, אוהבת את המילים ואת האורך ואת כל הקונספט - זה מכניס מימד נוסף, בעצמך אמרת... בבקשה תמשיכי גם כאן.

    ReplyDelete
  10. מיי לאבלי מס יקרה שאת! הבלוג שלך הוא הוא הדבר האמיתי, ביחוד שאת ככה משתפת בחיים עצמם, מרגש למצוא שם את עצמי בין שלל רגעי הקסם, כמו שאני תמיד אומרת לך את השראה ומקום לברוח אליו ולחלום בו ולא אגזים אם אומר שחיי השתנו והשתפרו פלאים מאז שהפצעת בהם. ואם זו לא סיבה לתחזק בלוג אז אני לא יודעת מה כן! אל תפסיקי, את עושה את זה הכי טוב שיש וזה נכס לעולם ובעיקר למשפחה שלך. האינסטגרם זה לפחדניות כמוני....

    ReplyDelete
    Replies
    1. עכשיו, תתארי לך, איך העולם יהיה יפה יותר עם הבלוג שאת תתחילי לכתוב מהמקום האקזוטי שאת בדרכך אליו....
      והפוסטים שאת והמשפחה המקסימה שלך מופיעים בהם, הם, הם הדבר הכי משמח שקרה לי בשנה האחרונה. אמת!

      Delete
  11. אפרת יקרה
    את השראה!, בדרכך הכל כך אותנטית והמיוחדת.
    כצלמת שמצליחה להעביר רגעים יומיומיים וכל כך קסומים
    כאמא שבוחרת לעשות הדברים כפי שהיא מאמינה
    ובטח עוד הרבה...
    את הדרך הזו בעיניי את מצליחה להעביר בכל דרך
    ואני לא מוותרת על הבלוג שלך שרק מוסיף ומעצים את הקסם שלך

    ReplyDelete
    Replies
    1. תודה רנית, שאת כאן, ושכתבת לי. .

      Delete
  12. אפרת,
    אני לא מרבה לקרוא בבלוגים. אבל את שלך אני לא מפספת. מתענגת על השפע.
    על התמונות, על המילים האמיתיות שלך.
    אל תפסיקי!

    ReplyDelete
    Replies
    1. תודה יקירה! מאוד אוהבת את העשייה שלך ושל נופר גם! אתן נפלאות יחד!

      Delete
  13. כבעלת בלוג אני מתמודדת עם אותן שאלות, ובינתיים פותרת אותן בכף שלא מפרסמת כלום...
    הבלוג שלך הוא מהבודדים שאני קוראת כיום. הוא זה שמעורר בי חיוך רחב בכל פעם שמגיע מייל על פרסום פוסט חדש. אני מקפידה לקרוא כל מילה ולהתמוגג מכל תמונה כך שבאופן אישי אני מאוד אצטער אם תפסיקי לכתוב
    <3

    ReplyDelete
    Replies
    1. יעל קיפודים :) את המקורואות שאני תמיד מצפה לשמוע מהן פעם בכמה חודשים, כאלו שנותנות תחושת ביטחון כשהן כאן, במרחב שלי. תודה לך!

      Delete
  14. אפרת יקרה,
    התוודאתי לבלוג שלך (ובהמשך לשאר מקורות המדיה) בשנה האחרונה לדעתי... ומאז אני צמאה לכל תמונה ומילה ממך. השראה אמיתית.
    תמשיכי ואל תפסיקי.
    אני לפחות נהנית ממך בכל המדיות :)

    ReplyDelete
  15. אני קוראת את הבלוג שלך שנים, לרוב בצד השקט והפחות מגיב. בפייסבוק אני לא פעילה למעלה משנתיים, באינסטגרם און ואוף. אני מצפה לניוזלטרים שלך, גומעת אותם בשקיקה, מדמיינת חיים אחרים, תמיד בהערצה מעט עם קנאה והכל מבחירה.
    אני בוחרת לקרוא את חייך בכל פעם מחדש. לפנות לעצמי זמן ולקרוא את סיפורך, רגע אחד להתנתק ולדמיין כמו בספר, לחוות דרך מילותייך ותמונותייך מקומות שטרם ראיתי, חוויות שטרם חוויתי והכל מבחירה שלי בכל ניוזלטר מחדש. לא תוך כדי שאני מגוללת בפייס או מרפרפת באינסטגרם, אלא זמן איכות שאני מקדישה כמו קריאה בספר מאד מהנה, שבכל פעם אני מצפה לפרק חדש שיצא.
    אז נראה לי שלמרות כל האינסטנט, ועל אף החששות, במקרה שלך באמת שאין תחליף לבלוג, מה גם שיש לא מעט נשים שלאו דווקא נמצאות בכל המדיות. כאן זו האמת והיא הדדית.
    כולי תקווה שתמשיכי להעשיר את חיי כולנו.
    בהצלחה ותודה
    נטאלי

    ReplyDelete
  16. הו לא, אל תוותרי על הבלוג, ואל נא תזנחי אותנו לטובת האינסטגרם :)
    לכל פלטפורמה יש יתרונות וחסרונות משלה.
    קראתי בשקיקה, מבינה את הלבטים. ותודה ששיתפת. אני בטוחה שתמצאי את הדרך שמתאימה לך.

    ReplyDelete
  17. הפוסט שלך יושב לי בראש כבר כמה ימים ואני חשה צורך לחזור אליו ולהגיב גם כאן, למרות שאת תמצות תשובתי כתבתי כבר בפייס. אבל אם כתבתי שאני בעד בלוגים, מן הראוי שאגיע לכאן להגיב, לא? ההתלבטויות שלך מעוררות הזדהות ומחשבות. התשובה עבורי ברורה כשמש באמצע המדבר. הבלוג שלך עבורי הוא הנאה עצומה. אם אני לא מתאפקת ופותחת בפלאפון, תמיד אחזור אליו שוב במחשב כדי לראות את התמונות במלוא גודלן ויופיין. כדי לצלול באמת לתוך הסיפור והמילים והתיאורים. כדי להבחין בכל פרט בצילום. כדי לקרוא את התגובות! כמה אפשר לצלול לתוך ריבוע אינסטגרמי של 3 על 3 ס"מ? אי אפשר לצלול באמת, ולמרות שקורים שם דברים נפלאים ואני שמחה לפגוש אותך גם שם, הגדרת מדויק (עבורי לפחות) את החסרונות של הרשת הזו. אני מרגישה שבלוג קרוב הרבה יותר לאמת העמוקה שמעניינת אותי בסיפורים שלך. ובפייסבוק למשל, זה לדעתי לא מעיק בכלל שאת מעלה 30 תמונות כי הצופה רואה את זה כ-4 תמונות ומי שרוצה להעמיק נכנס ורואה עוד. אני אישית מתקשה לצלול לתוך הסיפור והתמונות בפייס ותמיד מעדיפה לראות בבלוג. ובלוג הוא גם הנדל"ן שלך באינטרנט. הבית שהוא רק שלך. מקום עם עליית גג (ארכיון של הפוסטים) שאפשר למצוא בו את העבר, את התהליך שעברת. זה משהו שבלתי אפשרי בפייס ובאינסטגרם זה לא אותו דבר. ובבלוג שלך את לא תלויה באלגוריתם כזה או אחר שמחליט בוקר אחד לא להראות את הפוסט שלך כמעט לאף אחד. למה? ככה. בבלוג את פונה ישירות לקוראים שבחרו לצרוך את התוכן שלך. הם המעריצים הקבועים, אלה שרוצים להזמין אותך פעם בשבוע להיכנס ללב שלהם עם עוד פוסט ארוך ושופע. את אחת הבלוגריות הישראליות הראשונות שעקבתי אחריהם קבוע. ורוב מי שהתחילה בתקופה שלך כבר לא ממש מפרסמת היום, אני חושבת שזה סימן שזה המקום שלך אם את ממשיכה אותו כל כך הרבה זמן.

    ReplyDelete