31.5.12

Integral Dojo

כשלולי הגיע לגיל שלוש החלטתי שזה הזמן ללכת לחוג. כמו שאר הילדים, שאימא שלהם אוספת אותם מהר מהר מהגן ביום של החוג, והם כבר עם התלבושת (כדורגל/בלט וואטאבר) והאחות הקטנה הולכת לשרוף 50 דקות בעגלה מחכה שהוא יסיים. הנסיון הראשון שלנו היה ספורט אתגרי, כי שמענו מחברה שהבת שלה וכל שאר הילדים בחוג ממש נהנים. נרשמנו, הגענו מרוגשים ולולי מיד התבעס שזה לא חוג עם תחפושת. הכוונה היא למדים ספציפים.. הפעם הראשונה הייתה סבירה, ההתחלה הייתה קצת לא ברורה לו, ולקראת סוף השיעור הוא ממש נהנה. הפעם השנייה הייתה הפעם האחרונה. כבר ביקשו ממני לצאת החוצה ולהפקיר אותו שם לבד עם שאר השובבים. עשרים דקות אחרי שהתחיל החוג הוא רץ החוצה באמוק, צורח את נפשו, ורק אחרי כמה רגעים טובים הבנתי שאף אחד לא חנק אותו (מינימום לפי הצעקות..) וסתם הוא לא הצליח לתפוס את הכדור שזרקו לכיוון שלו, וילד אחר תפס אותו. מסע שיכנועים לחזור פנימה עם אימא לא עבד, וכאן הסתיים לו הספורט האתגרי. עברו כמה חודשים והימים עם שני ילדים שצריכים תעסוקה מסוג שונה לגמרי נהיו לא קלים. החלטתי לחפש חוג חדש. הבן זוג של חברה שלי, כך מסתבר הוא מאסטר באייקידו ויש לו בית ספר מהמם בדרום העיר. אהה..ובאייקידו גם יש תתחפושת! נרשמנו. הגענו מיד אחרי הגן בלי הקטנה כדי לתת לו את כל תשומת הלב בפעם הראשונה. נכנסנו להאנגר ענק, שליו ומואר, כולו לבן נקי נקי, עם ים של מזרונים כחולים מרגיעים. קילומטרים של מזרונים. חלום של כל שובב בן שלוש וקצת. כאן אין גבול להשתוללויות -
קיבלנו חליפה צחורה שכל כך שימחה אותו, אין מילים..הגענו ראשונים כדי להספיק לדבר עם מיילס (המאסטר) להתרשם וכמובן לצלם..כולם היו כל כך נחמדים ומסבירי פנים, מרחק שנות אור מהקונספט של חוגי ילדים רגילים במתנס..לולי כמובן לא ביזבז רגע, והתחיל לסמן טריטוריות על כל ס"מ בים המזרונים הכחול -

מה שמזכיר לי שצלמת ספורט אני לא..אייקידו היא אמנות לחימה יפנית, שכשצפיתי בה בפעם הראשונה לא חשבתי על שום דבר אחר חוץ מריקוד. ריקוד מקסים, זורם, עדין כזה ריקוד שאני רוצה שלולי ירקוד. בהגדרה היבשה פרוש המילה אייקידו הוא : הדרך להרמוניה עם האנרגיה. בדיוק מה שלולי צריך. לתעל את האנרגיות האינסופיות שלו למשהוא הרמוני, וקצת יותר נעים מסתם קפיצות על גדרות ברחוב.
הקבוצות הן קטנות, אפשר לומר פיציות. מרגיש כמו שיעור פרטי, ולזה אין תחרות. הגילאים מאוד משתנים, ובשיעור שאנחנו היינו בו זה נע מגיל שלוש לעשר. חמישה ילדים וחמישה אייקידואים. תענוג אמיתי.
הכל היה נעים. אפילו החברויות החדשות. ובכלל, היה כל כך הרבה מעבר, גילינו שלולי מבין אנגלית הרבה יותר ממה שחשבנו, כשהוא הגיב למילים של מיילס המאסטר (הוא מדבר אנגלית עם מתורגמן צמוד לילדים) הילדים ספרו עד עשר ביותר מחמש שפות..וגם עשו מדיטציה -
יותר מהכל היה נעים. היה ממש נעים, עם כל האור והלבן והכחול והאנשים והריקודים. היה כיף גדול, ולולי כמובן שחוזר לשם שבוע הבא!! רק שתדעו שהמחיר ממש לא בשמיים, אפילו זול יחסית לחוגים אחרים שבדקתי - 50 שקלים לשיעור. יש לבית הספר הזה דף פייסבוק שם אפשר לקבל פרטים. וגם בטלפון הזה-03-5624164.
ועוד משהוא ששכחתי לעדכן כאן בבלוג, אני כותבת ב- Xnet מאוד מרגש. פוסטים שווים על המלצות שוות למוצרי ילדים. הנה הקישור.

27.5.12

Play me I'm yours

 Play me I'm yours בישראל! הפרוייקט הנודד הגיע ממש לכאן ובעלי המוכשר מכל קיבל פסנתר אחד מתוך העשרים המפוזרים בעיר. ימים רבים דיסקסנו בבית על הקונספט, ואיך "תוקפים" את הפסנתר..בעלי הוא צייר, שהחליט להשאיר את הציור בגבולות הסטודיו, ודווקא כאן להתפרע עם מדיום אחר. כשלולי הקטן והיצירתי שמע את אחד הדיונים שלנו בנושא, הוא איכשהוא הבין שאנחנו מדברים על סנטר ולא פסנתר, ושצריך לצייר עליו משהוא. אז מיד הוא קבע שמציירים על הסנטר סופרמן. כנראה אסוציאציות של פורים ושלל גיבורי על, מציירים על הפנים, ומה יותר טריוויאלי מסופרמן? אני הייתי ממש בעד, נשמע לי מגניב, נצייר את הסמל של סופרמן על הפסנתר, כולם יהנו מהחוויה ויצא סופר מגניב. מזל שיש אמן אמיתי בבית שתוך חמש דקות הטיס את הרעיון מליון צעדים קדימה, מוביל אותו להיות הפסנתר הכי cool שיש. צודק, לא היה צידוק אמיתי לצייר את סמל סופרמן על פסנתר, אבל את באטמן??? הכי כן. שחור, גותי, רוחבי, יצור לילה מסתורי כאילו הסמל נוצר במיוחד לפסנתר שיוצב בפארק הירקון. באמת מזל שיש אמן אמיתי.. וכך היה.

הגענו לפארק בשישי בבוקר, אחרי שלילה לפני האמן עמל על חיתוך האיקון מברזל בסטודיו של חבר . לא הייתי שם כדי לצלם, לא נראה לי ידידותי לי ולמצלמה שלי, מה גם שהיה מאוד מאוחר. אבל בבוקר כשקמנו מיד חיפשתי את באטמן בבית, מצאתי ואישרתי שזה לא פחות ממושלם!
לא הייתה הרבה עבודה בשטח, רק לבדוק שנמצא מרכז הפסנתר, ולהדביק אותו. 
אני כאן כדי לצלם. ולשתות קפה - 
מכיוון שפלטת הברזל מאוד כבדה היה צורך בדבק מיוחד בשם פוקסיפול שאפשר למצוא בחנויות טמבור.שיוף קצר של שני המשטחים עירבוב של שני הדבקים ולעבודה-
שנמשכה רבע שעה . להחזיק בלי לזוז.

מזל שמארגני הפרוייקט דאגו לקצת יין. ובלונדיניות :) היה שמח!























אחת ממש קטנה חיכתה בסבלנות לתורה כדי לנגן, אבל סבלנות זו לא ממש תכונה של תינוקת בת 9 חודשים, והיא תפסה את הכיסא בזמן שאבא שלה עדיין מדביק -
הייתה חוויה מקסימה, הפסנתר עומד לרשות כולם בפארק הירקון ממש מול גינת קטוביץ' על שפת המים. אי אפשר לפספס. הפסנתרים ייתרמו בעוד שבועיים לבתי ספר ומוסדות ציבוריים להנאתם של ילדים. יוזמה ופרוייקט מבורכים! לולה הקטנה סיכמה את הכל במילה אחת סופר דופר מדוייקת:

לכו לנגן!!!

22.5.12

I died and went to heaven

בפוסט הזה יש את כל הדברים שמעניינים אותי, או יותר נכון שמעסיקים אותי כרגע. הנה הם: למצוא רעיונות מגניבים לבלוג, שבתקווה יעניינו גם אתכם, למצוא אוצרות חבויים שהגיע הזמן שיקבלו במה, למצוא אנשים מגניבים ברשת, לפרגן לאימהות שמנסות כל כך קשה להצליח במה שהן אוהבות, להכניס לראש של הילדים שלי אסטטיקה מה היא.., ללמוד להעריך דברים שנעשים באהבה ולוקחים זמן, ובעיקר שמח בעיניים. שיהיה יפה, ומיוחד ומסקרן, שאני לא אמצא את עצמי יום אחד עומדת מול הבן שלי בשוק של החיים כשהוא יגיד לי - אימא, איזו שווה קים קרדשיאן...אויי ואבויי...טוב, אני גם לא רוצה שיקרא המינגווי בגיל שש, אבל קצת פרופורציות..
לפני חודש בערך נתקלתי באוצר הזה ולא האמנתי. יכול מאוד להיות שלא גיליתי את אמריקה, אבל באותו רגע ממש נפעמתי. מה זה? זה מהמם!!! לא פחות!!! ובסוף השבוע האחרון זה נחת אצלי בבית. הסל הזה ובתוכו אוצר. בשקט בשקט בחושך פתחתי, וכמו כל סיפור אגדות הם יצאו אחד אחד -
יפים יפים, מוקפדים, עדינים וכובשים. משפחה שלמה של דובים. אני יכולה לספר מליון סיפורים על ההתפעלות שלי מהם, אבל אנחנו בעינייני תכלס. זו באמת יצירת אמנות שקטה וכובשת. פשוט תסתכלו עליהם- 
עם כל האביזרים הקטנים שלהם-
ומיד התחלתי לצלם. קצרת סבלנות.

כל כך רציתי להקדיש להם ימים רבים של צילומים, אבל מה הם טסים למכירה כבר ביום שישי הקרוב.. אותי הם כבשו. אפילו שחשבתי לרגע (קצר מאוד) שבחדר של לולי הם קצת יתבלבלו להם שם, עם כל הצבעוניות של 2012 והפלימובילים, ותומס הקטר והאדום והכחול וכל מה שזועק "אני ילד בן 3 !". אבל מה, לא. ממש לא. אפילו תראו אתם כמה הם יפים ונעימים כאן אצלו בחדר  -
ועכשיו באמת לעינייני תכלס. אז ככה, נטע לוי המוכשרת, או כמו שמכירים אותה בפייסבוק - אמא אווזה, היא היוצרת של דובי הלבד האלו. עם המון רגישות ואהבה, ושימת לב לפרטים הקטנים, היא עומלת עליהם ימים עד שקשה לה להיפרד מהם בסוף...כמעט. בסוף היא הכי תשמח אם תשלחו לה אימייל ל- netalev3@gmail.com ותזמינו אחד במיוחד בשבילכם. או דרך הפייסבוק אמא אווזה. המחירים שפויים לחלוטין 160-220 שקלים לדובי יחיד ומיוחד. מה יש, לא תפרגנו? היא לא רק תופרת היא גם עושה כביסה -
























ובעיניין אחר לחלוטין, שלא יהיה מצב שפיספסתם את הפוסט שלי בבלינג בלינג אז הנה קישור. האמת, שעוד משהוא באמת שווה עומד לקרות. פרטים ממש בקרוב. נטע, את מוכשרת על, בלינג, היה לי העונג, אבל יותר מהכל מודה לכם שאתם כאן.

20.5.12

חברים דיגיטלים

הי,מה העיניינים? כאילו שאנחנו מכירים, אבל לא ממש..על זה בדיוק רציתי לכתוב כאן היום. על כל החברויות הדיגיטליות למינהן, על הרישות הבלתי נגמר הזה, והמעגלים שבתוכו. כן, בדיוק בשבוע שמישהוא עושה מיליארדים על חשבוננו. לפני חודש בערך פנתה אלי מישהיא שאני מכירה רק מהמסכים. של מהחשב, של האיפון, של האיפד וכאלה. מישהיא שאני מאוד אבל מאוד מעריכה. והציעה שנעשה מין שיתוף פעולה כזה מגניב. מאוד מאוד הוחמאתי, אבל גם היססתי. מה, לתת את המילים והצילומים שלי לבית של מישהוא אחר? שאני בכלל לא מכירה, ולא  פגשתי אף פעם? הרי בלוג במהותו הוא עיניין אישי, כן, יש בו עיניין לציבור אחרת הוא לא היה קיים, אבל בעיני עדיין, לפחות עכשיו, בלוגר הוא לא מקביל לכתב לעינייני..חשבתי הרבה מה לעשות, והחלטתי לבקש ממר צוקרברג הנכבד לפנות שניה את הדרך, כי אני הולכת לפגוש אותה פנים מול פנים. ממש כמו פעם, לשאול אותה מה העיניינים, ולהחמיא לה על השיער, ובמילים, לא בלייק איזוטרי שתכף יהפוך לאיזה קוד במחשב.  והכל בשביל לדעת שהמילים והצילומים שלי נמצאים ביידם טובות. לדעת שהמשותף ביננו הוא באמת קיים, והעובדה ששתינו אוהבות את אותם בלוגים/עסקים/אנשים יצירתיים היא אמיתית, ושהחיבור הוא כנה. מה לעזאזל חשבתי לעצמי? שניה אחרי שהתישבנו בחצר הפראית שלה ליד הערסל, מיד נשלפו האיפונים, עוברים בין הידים אחת של השניה עם תמונות של הילדים.  לא היה צריך יותר מזה. עם כל השיגשוג והקהל שהיא יצרה סביבה, הכי חשוב היה לה להשויץ בקטנה שלה. ככה התחילה השיחה בין שתי זרות, שלעולם לא נפגשו קודם, וככה היא גם הסתימה. קישקושים על הילדים. כאלו מהסוג שמחמם את הלב, כאלו שנתנו לי הרגשה שמולי ייושבת אימא, אוהבת וחמה, שלפני הכל  בעולם יש את הקטנה שלה. וכבר ברגעים האלו ידעתי שאפשר לסמוך עליה, שהמילים שלי והצילומים שלי יאוחסנו בבית חם. ממש בקרוב תבינו על מה אני מדברת. זה האיפון שלה-

16.5.12

אינסטגרם זה לקטנים

לעיתים קרובות אני רואה אימג'ים באינטרנט שפשוט מוציאים אותי מדעתי. כל כך, אבל כל כך יפים. אני קצת מבינה בצילום (...) וברור לי שלא ככה הם יצאו מהתנור. הכוונה מהמצלמה. בעידן האינסטגרם, פשוט מאוד להפוך תמונות לא כל כך מוצלחות למשהוא שנתפעל ממנו. אבל אני כאן בעיניינים קצת יותר רציניים ממצלמת איפון ואינסטגרם. בזמן שלימדו אותנו פוטושופ בבצלאל, הייתי עסוקה בלהתאהב בבעלי, ולא ממש הראתי את עצמי בחדר המאקים (מקינטושים). היוםאני ממש מצטערת על זה, אבל, כן אבל גדול, אני מאוד שמחה שפתאום נפלאות  הפוטושופ נכנסו לחיי, ואני לומדת כל יום משהוא חדש, חוקרת ונוברת ביוטיוב, בבלוגים של צלמים ובאתר אדובי. לא אלאה אתכם בפרטים, אני כאן כדי לתת לכם טיפ קטן. נשאלתי לא פעם איך אני יוצרת את הפיל (feel) בצילומים שלי. אז יש שתי תשובות, האחת היא לדעת לקרוא נכון את האור והשנייה היא כמובן פוטושופ. אם לא יישמתם את הראשונה, רוב הסיכויים שהשניה לא כל כך תעזור. חשוב להיות קשובים לנתוני האור בזמן צילום. לצלם בחשיפה אופטימלית, כך הקובץ שלכם במחשב יהיה יותר גמיש לעיבודים. אני כאן כדי לדבר על התשובה השניה היום. נצא מנקודת הנחה שיש לכם פוטושופ. כשאני מתחילה לעבד קובץ, אני פותחת אותו, ובדרך כלל לא משחקת יותר מידי עם אפקטים וכאלה, כי אם הקובץ טוב מלכתחילה לא צריך להגדיל ולצבוע באדום  - מה שעושים בדרך כלל ביצירת אמנות לא מוצלחת :) אז ככה נראה הקובץ שלי ישר מהמצלמה:
פתאום צץ לו אף מיותר בפריים, מייד מוחקת לפני הכל:
 אני פותתחת את ה- curves כדי לתקן את החשיפה. להאיר יותר או פחות, וזה גם עובד על הקונטרסט בעדינות. ככה זה אחרי הפעולה:
 אני אוהבת אוירה חמימה של שמש, וכמעט תמיד מוסיפה טמפרטורה לצילום. תחת ה- color balance מעלה את הצהוב:
מבחינתי הקובץ מושלם. כמו שאני אוהבת, מואר וחמים. עכשיו, הסיבה שלכבודה אני מעלה את הפוסט הזה היא לגלות לכל מי שלא יודע על אתר כיפי שאני מאוד אוהבת totally red. אתר שבמילים פשוטות נותן כלים סופר מגניבים לעיבוד תמונות. הרוב השווה הוא בתשלום, לפעמים יש מתנות חינם, והכי כיף - יש תקופת ניסיון של חודש (!) חינמית כמעט לכל הפעולות שלהם. סיכויי גבוה שאם אתם בתחום תתאהבו, ואז תצטרכו לרכוש, וכן זה לא כל כך זול, אבל בהחלט בהחלט שווה!!! אז במה מדובר? ככה, יש מה שנקרא  action שזו שרשרת פעולות שמישהוא ישב והקליט עבורכם עם הרבה כישרון, שכשלוחצים play על קובץ פתוח הן רצות ומשנות אותו. משנות לטובה, יוצרות אפקטים וכו' קצת כמו אינסאגרם אבל הרבה הרבה יותר מושקע. כאן כמובן אפשר לשחק עם המינון של הפעולה, להוסיף ולהוריד, ולהגיע לתוצאה המושלמת בשבילכם. רק רציתי שתדעו. טוטאלי רד מציעים סרגל כלים שמותקן אוטומטית בפוטושופ כשמורידים את הקובץ למחשב. פשוט מאוד מאוד. יש להם גרסה קצת פחות מורכבת מ-action מה שהם קוראים לו "מתכון", ותראו איזה דברים מגניבים אפשר לעשות:
או זה:
וה"מתכון" המגניב הזה:
קיצר, יש אין סוף אפשרויות רק צריך לשחק ולשחק וללמוד אותן. יש עוד המון תוכנות עריכה לתמונות ברשת ששוה לבדוק, תעשו גוגל. אם אתם רוצים להבין קצת יותר על ה-action וההפעלה שלהן, חיפוש זריז ביוטיוב יעלה מליון סרטונים עם הסברים מאוד מפורטים וידידותיים. בכלל ביוטיוב יש הסברים על הכל, אפילו איך לקפל טישרט בשתי שניות.. ואחרי שמגלים את נפלאות הפוטושופ מגלים שאינסטגרם זה כיף, אבל לקטנטנים :)

12.5.12

פשוט פרחים.

השבוע האחרון היה עמוס בבשורות, חלקן טובות חלקן פחות. הזדמנות מצויינת להעמיס את הבית בפרחים, לחגוג את הטובות ולנחם על הפחות. אני מאוד מאוד אוהבת פרחים, ולצערי אני לא קונה מספיק. אצלנו כשיש סיבה לחגוג הפרחים תמיד צצים. אני זו שבדרך כלל מקבלת פרחים, ויש לציין שלבעלי המוכשר יש טעם מדהים ויקר. כל זר שמוצא את הדרך אלי הוא תמיד הכי יפה וגדול ויקר. כנראה שזו הסיבה שעד השבוע האחרון פרחים בבית נראו לי מותרות ששמורות לארועים גדולים ממש, ולא סתם ככה כי מתחשק. שוב פעם הקיטור המוכר שלי - אנחנו גרים בתל אביב, וחוץ מכוסות אספרסו אי אפשר לקטוף כלום בחוץ כשיוצאים מהבית. הכי הייתי רוצה גינה פראית מאחורי הבית עם פרחי בר ושושנים ענקיות, ואם באמת לדייק אז הפרח האהוב עליי בעולם הוא פיוני (אדמונית). כזו גינה שביום שישי אוכל לקטוף כמה עשבים וכמה פרחים ולקשט את הבית לשבת. בזמן שהעוגה בתנור. אבל יש רצוי ויש מצוי, וכנראה שאשאר בתל אביב בקרוב, מפנטזת על גינות של אחרים. ביום שישי שעבר אימא שלי באה ליום סבתות בגן של לולי, וכשחזרה אלי הביתה אחרי כן הגיעה עם כמה שקיות מהסופר (כרגיל) וזר פרחים, גם הוא מהסופר. הכוונה הייתה מושלמת, רק שהפרחים היו כל כך עייפים ומעוכים, וכשהיא סיפרה לי שהם עלו 40 שקלים..ממ...די התבעסתי. ממש מתחת לבית שלנו יש חנות פרחים מקסימה שכמעט ולא נכנסתי אליה אף פעם בשלוש השנים שאחנו גרים כאן. באמת שלא ברור לי למה. אז ירדנו למטה לעשות ניסויי קטן. בשם הבלוג :) מה אפשר לקנות במחיר הזר של הסופר, שיהיה לא פחות ממהמם? מסתבר שלא מעט!
מי שמכיר אותי אישית בטח צוחק, כי מה לי ולרומנטיות שכזו? ומה אני בכלל מבינה בפרחים? אז נכון, אבל - אם זה איכשהו נכנס לנישת האסטטיקה, אז אני שם. אני באמת לא מבינה בפרחים, ואפילו ביקשתי מהמוכר שיכתוב לי על פתק את השמות שלהם כדי שאוכל לכתוב כאן, אבל מי שמכיר אותי באמת באמת לא יתפלא שאיבדתי את הפתק, ועכשיו חצות ואין לי מגדיר בשלוף..מה שאני זוכרת זה שהלבנים הם שעוה והצהובים הם לימוניום. מכל סוג קנינו שני ענפים שכל ענף עולה 5 שקלים. וזה הזר הלא פחות ממהמם שעולה סך הכל 40 שקלים. ממש אבל ממש שווה. ואפילו שני ענפים בודדים יכולים לעשות שמח ויפה אם מסדרים אותם בכלי מתאים -
ומאותו יום אין מצב שתתפסו אותי בלי פרחים בבית. את הבשורות הטובות אספר ממש עוד כמה ימים, ועל הפחות טובות כבר התגברתי. אה..את התמונות צילמתי בגינה של המספרה מתחת לבית, חיים אורבנים כבר אמרתי? מאז שפתחתי את הבלוג האהוב שלי יש לציין שהחיים שלי ממש השתדרגו. אני מיישמת. באמת שיש לי פרחים בבית כל יום מאז!

6.5.12

DIY בחמש דקות

אני כל הזמן עסוקה בלתכנן מה חסר לנו בבית. אחד הפרוייקטים שאני הכי גאה בהם הוא החדר של לולי. כשגרים בדירה שכורה אי אפשר לשבור קירות להתקין פרקט ולפתוח חלון בקיר. לכן כל מה שאני עושה לבינתיים זה להשקיע בחפצים שיכולים לנדוד איתנו הלאה, בדרך לדירה משלנו... בחדר שלו יש את החפצים הכי יפים בבית. כמעט את הכל בנה לו דוד שלו עם המון המון אהבה, והמון הוראות מצידי...מה שהיה חסר זו מנורת לילה. וזהו. לפני שנה היינו בלונה פארק וצילמתי את התמונות האלו -

שני אימג'ם שאני מאוד אוהבת, אפילו חשבתי למסגר לו אותם ולתלות בחדר. זה לא קרה, וכשחיפשתי השראה למנורת לילה נזכרתי בהם. שרשרת מנורות פשוטה זה כמעט כל מה שצריך. אז חשבתם שאפשר למצוא שרשרת מנורות בכל חור בעיר הזאת? טעות. מצאתי לא מעט, רובן היו מקולקלות (כן, וניסו למכור לי אותן) בחלקן הגדול לא היו מנורות להחלפה, שהן הכרחיות, כי אחרת אי אפשר להפסיק את ההבהוב המעצבן שלהן, וכולן כולן היו בצבע ירוק מחריד שאולי טוב לגויים אבל לא לי. רציתי שרשרת עדינה, שקופה ושלא תהבהב. כמובן שבסוף הייתי חייבת לנסוע לכפר גלעדי. שם יש כמעט הכל. בחנות פינתית שקוראים לה הנסיכה אפשר למצוא מבחר ממש גדול של שרשראות מנורות. קיצר, קניתי אחת בדיוק כמ שחיפשתי, ב-30 ש"ח בלבד! ממש מציאה. קפיצה קטנה לטמבור, קניתי חוט ברזל שאפילו ליפפו לי את שני הקצוות שלו כך שיצור עיגול וכל זה בשלושה שקלים...כל כך מיהרתי להרכיב את מנורת הלילה, שלא צילמתי שום דבר תוך כדי. תכלס, מה יש לצלם? מלפפים את שרשרת המנורות סביב העיגול מהברזל, תוקעים מסמר בקיר מחברים לחשמל ומסתכלים גאים אל האינסטלישן החדש. כמעט כמו טרייסי אמין אצלנו בבית.... הדבר הכי פשוט ומספק שעשיתי לאחרונה. ועלה 33 שקלים :)
החדר של לולי קיבל אוירה חמימה ונעימה, והוא אפילו לא הלך מתוך שינה אל החדר שלנו באמצע הלילה כמו שהוא רגיל. כתבתי שהכל כבר גמור אצלו בחדר, אבל פתאום נזכרתי בשטיח שאימא שלי סורגת לו כבר שנה.. אולי לחורף הבא הוא יהיה מוכן. אימא? כן ואז הכל באמת יהיה גמור. כמו שכתבתי- אחד הדברים הקלים והמספקים שעשיתי, ever .

3.5.12

הילדה הכי יפה בגן

דחיתי כמה שאפשר. היא כל כך עדינה, ויפה, ומתוקה, וקטנה וכמו כל התינוקות קצת חסרת אונים, ונשענת על אימא ואבא במאת האחוזים. אם ההיסטריה שלי לא מעניינת אתכם תפסיקו לקרוא עכשיו. יכול להיות שאני מגזימה, וכל העיניין יצא מפרופורציות אבל אם אתם שואלים אותי יש מקום לעוד ים שלם של היסטריה וחרדות. אתמול בבוקר רשמתי את לולה הקטנה והיפה מכל (!) לגן. עם ידים רועדות ולב כל כך לא שלם. בספטמבר היא תהיה בת שנה. קטנה קטנה, אולי תדע ללכת אולי לא, אולי תדבר כמה מילים אולי לא, מה שבטוח היא תרצה אותי קרוב אליה ואני יותר. את לולי אחיה הגדול פינקתי בכמעט שנתיים של קרוב לאימא. קרוב קרוב, לא נפרדנו לרגע. ממש ככה. עד היום שנכנס לגן לא נפרדנו ליותר משעתיים, כשהביביסיטר היה אבא. הוא נכנס לגן הולך ומדבר כמו ילד בן שש. מפותח (כך תאמר כל אימא עיברייה..) בצורה קיצונית, עצמאי ונחוש. סמכתי עליו והייתי גאה במוכנות שלו. הפרידות כל בוקר היו זועתיות אבל זה חלף. אבל לולה? לולה היא בת, ואני חותכת לה את הזמן בחצי לעומת אחיה. ורגשות האשם גועים והגעגועים כבר כאן. אני אוהבת אותה מיליונים ומליונים אוהבת להיות איתה. הימים שלנו כל כך איכותיים ביחד, היא אף פעם לא בוכה כשנכנסים לחנות..:) אפשר לעשות איתה הכל. הכי היא אוהבת לשבת בזוריק (קפה) בבוקר ולפגוש את החברה הכי טובה שלה. אני צריכה להוסיף כמה היא כייפית? ועוד חודשים ממש ספורים היא תלך לגן. ותצטרך להיפרד ממני כל בוקר, מישהוא אחר ירדים אותה וילטף אותה ויאכיל אותה ויחבק אותה וזו לא תהייה אני. אה..אני? אני בטח אבכה מאוד, ואהפוך את הפרידות ליותר קשות ממה שהן באמת, אבל בסוף בסוף, אולי אצליח להחזיר לעצמי זמן של גדולים שלא היה לי כבר שלוש שנים וקצת. ולולה היא אלופה. היא הכי הכי בעולם, וכל מי שיהיה בקרבתה יזכה. כי היא כזאת, היא כובשת. ואם אף אחד לא יספר לה שאחיה נכנס לגן כמעט בגיל שנתיים, לא יקרה כלום :)
אז אתמול, אחרי שהגשתי את הטפסים להרשמה הרגשתי בלו. מועקה שחיפשתי דרך להיפטר ממנה. חברה טובה שלי מסיימת עוד שבועיים את חופשת הלידה שלה, התקשרתי אליה והצעתי שניסע לאנשהו. לקנות. מה לקנות? כמובן שבגדים וכל מה שצריך ליום הראשון בגן... למה? כי הייתי צריכה להרגע איכשהו, ושופינג זה תראפיה וגם כי, תשמעו סיפור: לכבוד היום הראשון בגן של לולי רציתי שהכל יהיה מתוקתק. יומיים לפני כן חזרנו מחו"ל אחרי חודש אצל הסבא וסבתא, וכמובן שכלום לא היה. לא תיק, לא בגדים חדשים, לא נעליים. כלום. רציתי. כהרגלי בדקה התשעים הטלתי וטו על תיקי דורה ודייגו למינהם וקניתי בדים לתפור את תיק חלומותי. התופר אמר אין בעיה, הערב זה יהיה מוכן. עוד באותו יום קניתי ללולי בגדים חדשים ונעליים, כשהגעתי הביתה גיליתי שהנעליים גדולות ובחנות לא היה מידה אחרת. צילצלתי לתופר בערב לשאול מתי להגיע, הוא לא ענה. למחרת גן. לא מרוצה בכלל נרדמתי וקמתי לבוקר יום ראשון בגן. בלי נעליים חדשות, בלי תיק בכלל, ועם ילד אחד מתרגש מ א ו ד! החלטנו לקחת את הבוקר באיזי, יצאנו מוקדם לשתות קפה שלושתינו ולאכול ארוחת בוקר בקפה מתחת לבית. אני מציצה בטלפון לראות מה השעה ורואה 5 שיחות שלא נענו וחמישה אסמסים. מה קרה? המבנה של הגן נשרף בלילה, לא יהיה היום גן! אמיתי! כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, ביום הראשון האמיתי לגן, ללולי היה את התיק הכי מושלם בעיני, בגדים חדשים, ונעליים במידה הנכונה....

הפעם החלטתי לנצח מראש את כל הבילתי צפויים למיניהם, מה אכפת לי שהכל יהיה מוכן ממש הרבה לפני הזמן? ובמיוחד אם זה עוזר לי להתגבר על הטראומה של ההרשמה... אז קפצנו למילקה, חנות מקסימה בגבעת ח"ן. פגשנו שם את מגי (ההריונית המדהימה, איזו בטן יפה!) שאפשר לסמוך על הטעם המשובח שלה שבחנות אחת נמצא את כל מה שצריך ליום הראשון בגן. באמת שקשה להתחיל לפרט, כי אפשר למצוא שם הכל, אפילו משטחי פעילות לקטנטנות שלנו שאיפשרו חווית קניה מאוד מוצלחת. קצת יצאנו מתל אביב, נשמנו אויר וגשם(! ) וגילינו חנות נפלאה שבטוח נחזור לבקר. בסוף היום היה מוצלח, זמן איכות עם חברה שתכף נוטשת לטובת התובענות שבהי טק, זמן איכות עם הבנות הכי יפות בעולם ושלל מוצלח ביותר! את המחשבות על היום הראשון שלה בגן אני דוחה לעוד כמה חודשים, לבינתיים אני חולמת על איך היא תהיה הכי בסטייל. לא פחות מזה.
אחרי שראיתי את התיק ההורס הזה, החלטתי שהפעם לא תופרים. קונים. פשוט מהמם של פוקטס, מייד אין ישראל! במחיר שפויי לחלוטין 149 ש"ח. בקבוק מים של sigg ,אם אתם לא מכירים אתם לא בעיניינים. הבקבוק הכי שווה שיש. מיוצר כבר 100 שנה לצבאות אירופה. עמיד ורחיץ בצורה קיצונית. אצל מילקה הוא אפילו בהנחה 79 ש"ח במקום 100. הגופיה המושלמת הזו היא של טפליא, איך לא.. אני מעריצה את הבגדים שלהם..והג'ינס המתוקי הזה של מיננה 110 ש"ח שבטח יהפוך לאחד הפריטים השימושיים שלה בקיץ. כבר אמרתי שמגי ממילקה בעלת טעם משובח? אם גבעת ח"ן רחוק לכם, זה בטח יהיה קרוב יותר. האתר שלה. עכשיו רק נשאר להחביא את הכל עמוק בארון ולא להתפתות להשתמש לפני היום הראשון בגן. לולה שלי קטנה ויפה את תהיי הילדה הכי יפה בגן. וכן, אימא קצת קוקו שהיא מתכוננת כל כך הרבה זמן מראש...