5.6.17

End of summer workshop.



סוף הקיץ. אוגוסט. ה 25-27 לחודש, כאן בבולגריה, תתקים סדנאת צילום אחרונה השנה.
אני מרגישה שנבנית לה מסורת נעימה. לארח בסדנאות, לא רק את את המשתתפות, אלא גם נשים נוספות שנותנות ערך  מוסף לכל החגיגה הזו.
בזמן שאני כותבת את השורות האלו, צפים לי זכרונות כל כך רחוקים. כל כך מתוקים. כל כך נעימים.  הזכרונות האלו, הם כאן כי אני הכי ברת מזל שיש. חברת ילדות אמיתית, מהזן האמיתי, באמת חברת ילדות, כזו שיש לי איתה מליון זכרונות נעימים, ורגעים שלנצח מלווים אותי בחיים, מצטרפת לצוות של הסדנה בסוף הקיץ. קוראים לה נועה רענן, והיא ג׳ינג׳ית. גדלנו יחד בבית שמש מכיתה ב׳. שתינו בחרנו להמשיך את התיכון בירושלים, היא בניסויי, אני באומנויות. תמיד היה לנו משהו אחר, שהוא רק שלנו במשותף. החויה הזו של ללמוד מחוץ לבית שמש, בעיר הגדולה, הסינימטק הירושלמי, העצמאות הזו. נועה לימדה אותי שיש להקה כזו שקוראים לה הביטלס. היו לה את כל הדיסקים שלהם בבית, לפני שבכלל התחלתי לשמוע מוזיקה, כבר באיזה כיתה ו׳ או משהו. בתיכון היא הכירה לי את טום וויטס. אני אפילו לא בטוחה שהיא זוכרת את כל זה.. נועה? היא היתה החברה הראשונה שלי שראיתי מבשלת למשפחה כולה ארוחת צהריים בשבת בבוקר בגיל 14. הערצתי אותה על זה. היא בטח לא יודעת.. :) יש לי עוד כל כך הרבה דברים לכתוב עליה, אבל רובם באמת אישיים ולא קשורים לכאן, כל כך הרבה זכרונות. והחיים, כמו שרק הם יודעים להיות מבעסים לפעמים, וכמו שרק אני הכי בעולם לא יודעת לשמור על קשר..כבר לא נשארנו כל כך קרובות בזמן הצבא, וגם אחרי. עד שיום אחד היא פתאום הופיעה בבצלאל, במחלקה לצילום! והיה כל כך כיף להיפגש שוב, והחלטנו לעשות משהו ביחד. היא הגיעה לבצלאל עם רזומה מטורף. אחד הדברים הכי מרשימים ששמעתי עד אז. נועה, בכל השנים האלו, עבדה במסעדת קרן המיתולוגית של חיים כהן. say no more. כאילו לא מספיק הערצתי את כישורי המטבח שלה עד עכשיו.. אז החלטנו שבגלל ששתינו היינו סטודנטיות עניות, למה שלא נכין מאפים, עוגות וכאלה, וננסה למכור לבתי קפה בירושלים? נועה היתה מקושרת בכל העיר, והגברת הנחמדה בברווד אמרה, יאלה, אקנה מכן. וככה הגענו אליה הביתה. אבל שניה, כאן הסיפור האמיתי. נועה תמיד היתה מיוחדת. היא לא יכלה לגור בסתם בית. היא הסטודנטית היחידה שהכרתי שגרה בוילה בימין משה. על אמת. מין קומבינה שהיא מצאה, לשמור למישהו על הבית או משהו דומה.. לא משנה, שם נועה גרה. הגענו אליה הביתה, ואז, באותו ערב, אין סיכויי שהיא זוכרת את זה בכלל, אכלתי את הביצים והסלט הכי טעימים שאכלתי מימי. היא, בנון שלנטיות, חתכה יקרות, שברה ביצים, והכינה לנו ארוחת ערב שמסתבר, לא שכחתי קרוב ל-15 שנים. ואז התחלנו להכין עוגות. השאיפות היו גבוהות, נועה אמרה: מכינות בצק עלים ביתי. לא קונות. אימא שלי תרמה את המתכון שלה לעוגת פרג. אני מרתיחה חלב והיא מקפלת בצק.. לא זוכרת מה עלה בגורל ההרפתקה הזו, אבל סביר להניח שהיא לא הגיעה רחוק מידי.. :)
ושוב, החיים המבאסים האלו, ואופס, לא ראיתי את נועה  15 שנים. אבל בחודשים האחרונים (לא יודעת אם קראתם בין המילים בפוסטים האחרונים, אני נתקפת בפרצי נוסטלגיה חמורים שכוללים מוזיקה מהניינטיס) יצא לנו להיפגש בבית שמש, בין הבתים של ההורים, ולקשקש, ולשמוח שזה קרה. יותר טבעי מלהזמין את נועה להיות חלק מהסדנה אין. אז, רק שתדעו שאני ממש, אבל ממש בעננים, שיש לי את נועה לשבוע שלם, ושהיא זו שתבשל כאן. אז נועה אהובה, תודה שהסכמת!

ומה עכשיו? תתקשרו לחברת ילדות, זו שלא שמרתן איתה על קשר , ואתן אוהבות מכל הלב.. או לחברה שלמזלכן אתן עדיין בקשר איתה כל החיים.. ובואו יחד לסדנה, כי הולך להיות נפלא. אינטימי. טעים. נשי. משחרר. מפנק. וטעים... ועוד מליון מילים יפות כאלו, שבדרך כלל אין לנו זמן אליהן ביום יום.. המקומות מאוד מוגבלים. ממליצה להחליט מהר ולשלוח לי מייל הרשמה. כל הפרטים הטכניים כולם נמצאים בלינק  הזה כאן, פשוט תקליקו. 
אז ביצים וסלט מוש של נועה, והרבה מעבר,  תוכל לאכול אם תגיעו. והכי כדאי, כי סדנה כל כך מרגשת כמו זו, זה לא עניין של מה בכך :) אני מתחילה להתאמן לקראת נועה, רק בשביל הרגע שהיא תגיע מהטיסה לכאן, שאולי, אצליח להשאיר לה זכרון כל כך מתוק כמו שהיא השאירה לי.

סדנת צילום בבולגריה. סוף אוגוסט. 25-27. נתראה?