Animal Farm.

למשפחה שלנו יש בית בכפר ממש קרוב לעיר שבה אנחנו נמצאים. קפצנו לביקור :) הפעם הינו רק לולה

ואני, קצת זמן איכות רק של שתינו. מאז שהיא התחילה לבטא את עצמה בצורה כל כך כובשת ומדוייקת, כשהם שניהם ביחד יש תמיד תחרות מי מדבר יותר. מי שואל יותר שאלות, מי מצליח להצחיק יותר ומי סתם יותר מתוק. זו לא באמת תחרות אמיתית, אבל בגלל שינויי האוירה החד שעשינו מתל אביב לכאן, הרגשתי שכל אחד מהם צריך קצת את הזמן שלו לבד עם אימא. ובגלל האהבה האין סופית והבלתי מותנית שלה לחיות, זה היה ברור שלשם שתינו הולכות יחד. וככה היה. 
אני לא אכתוב הרבה הפעם, מיותר לציין שהמצב בישראל מטריד גם את מי שנמצא בחופש רחוק מאוד מהטילים. אני  צורכת כאן חדשות בצורה לא נורמאלית, לא מצליחה להתנתק מהעידכונים השוטפים כל 10 דקות. אני מודה לאלוהים שהתקופה הזו לא תיחרט בזיכרון של הילדים שלי, ושהיתה לנו האופציה (בלי לדעת ולהתכוון) להיות במקום אחר בזמן הזה. 
אנחנו שולחים ברכה לחיילים האהובים שלנו לכו לשלום ותחזרו לשלום אמן. וגם אני כמו כל אימא עבריה נשבעת לילדים שלי שאת המלחמות האלו אנחנו נלחמים בשביל שהם לא יצטרכו. 

אז זה בקצרה על המקום הכובש הזה שהיינו בו. כמו שחברה מהממת שלי כתבה לי השבוע - כולנו איכשהו חיים על יד הפנטזיה שלנו...  זה נכון, ואני אכתוב על זה הרבה בקרוב. וכמובן אצלם :) שיהיה שבוע טוב, הרבה יותר טוב מהקודם.  

Looking for bears.

יצאנו לחפש דובים. לא שבאמת יש כאן בסביבה דובים, הם נמצאים גבוה בהרים, אבל מהרגע שהילדים שמעו שיש דובים בבולגריה (מה שהפליא אפילו אותי, אבל זה נכון..) היה ברור שהחיפוש קרוב. 
אז פתחנו ויקיפדיה וניסינו להבין מה ואיפה אנחנו מחפשים. קראנו שהם אוכלים פירות יער, ורואים אותם בקקי. זה היה הסימן הכי חשוב לילדים, מלחפש דובים הפכנו למחפשי קקי. 

אז ארזנו את כל הציוד שצריך, משקפת, זכוכית מגדלת, ביסקויטים ומים, ויצאנו לכיוון היער שמאחורי הטירה העתיקה בבה וידה. בדרך סיפרתי לילדים שיש לי הרבה מדליות/סיכות דש לחלק לכל מי שצולח משימות תוך כדי החיפושים. קניתי בשוק סיכות מכל העולם, עם ציורים וסמלים מקסימים וזה לגמרי עוזר למוטיבציה! אחת מהסיכות הייתה של מטיבי לכת, וככה מי שעבר את הדרך בהצלחה ולא התבכיין בגלל שטויות למינהן זכה בסיכה :) 

הגענו ליער מהמם שבשביל כולנו זו היתה הפעם הראשונה שם, ולשמחתינו גילינו עשרות רבות של שיחי אוכמניות. בגלל שהיה גשם מאוד חזק ורוח רצינית, כל הפירות נשרו מהשיחים, אבל אחד המקומיים הסביר לנו שתוך שבועיים הם מתמלאים שוב, וככה סידרנו לעצמינו יום קטיף. 

הילדים עצרו בכל פינה בדרך, מצאו מליון ״עקבות״ של דובים, והכריחו אותי לצלם כל קקי שנקרא בדרכנו, כהוכחה לאבא שמצאנו קקי של דובים. 

היער היה מלא בחיפושיות ופרפרים, ושני הילדים קיבלו מדליות - ״למצוא חיות ולזהות אותן״ והיו בעננים. הכי כיף היה לראות צפרדעים מקפצות, ואפילו ניסינו לתפוס אחת אבל לא הצלחנו. בפעם הבאה נביא איתנו רשת קטנה, ונשחרר אותן אחר כך, כמובן. 

מה שמדהים אותי כאן, שהכל כאן כל כך פרא, ויד אדם כמעט לא נוגעת בכלום, לטוב ולרע, שאפילו ו רדים כאלו יפים פורחים להם כאן הבמוניהם סתם ככה באמצע הדרך, בלי שאף אחד יטפל בהם. וגם אף אחד לא קוטף, מה שהכי מדהים. לוקיישנים כאלו לצילומים קיימים רק באגדות :) 

חזרנו הביתה עייפים ואחרי שמצאנו מלא חיות, קקי של דובים ומערה אחת קטנה. ממשיכים לחפש את הדובים, יש לנו חודש וחצי :) 

So, we are here.

כמעט ושכחתי איך מעלים פוסט חדש בבלוג.. ופתאום גם כל הבלוגר נפתח לי בבולגרית! אבל התגברתי על זה. הגענו לבולגריה לבית של סבא וסבתא היקרים כבר בתחילת השבוע. חוץ מלדפדף בין  Ynet לחדשות ערוץ 2 באינטרנט כמעט ולא הצלחתי לעשות כלום. אני אפילו לא רוצה לפתוח את עניין המצב בארץ כאן בבלוג שלי, כי זה לא המקום לדעתי. אז נשימה ארוכה, ואני מנסה לחזור לשיגרה הכל כך אהובה ומוכרת לנו כאן, אותה שיגרה שאנחנו מחכים לה בקוצר רוח כל השנה, להגיע לפינה השקטה על הדנובה, לחלוץ נעליים ולהסתלבט קיץ שלם. וכמובן ליצור והרבה, ולצלם, והרבה מאוד! 
החלטתי שהשנה שני לא מוותרת על ״ממתקים בדרך״ כי השילוב של שני הדברים שאני הכי אוהבת נמצא בדרך לעיר של סבא וסבתא - דונאטס ופירות יער! אז על הדונאטס עשינו וי מיד אחרי הטיסה - 

השנה נסענו צפונה מסופיה בדרך אחרת מכרגיל, כי הייתי חייבת לאסוף/לקנות בדרך פירות יער. אז חצינו הרים מהמממים ביופיים, והיה אויר קריר ונעים, פעם ראשונה שבאמת הרגשנו את המשמעות של אויר הרים, קשה לתאר כמה צלול וכיף להיות שם למעלה. אחת האהבות הגדולות שלי בולגריה זה הירקות והפירות. למזלינו יש לנו הרבה חברים ומשפחה שגרים בכפרים, ומשלוח אורגני מגיע הנה לפחות פעם בשבוע. כמו הגזרים היפהיפיים האלו שנקטפו שעה לפני הצילום בערך. ואני כמובן לא מוותרת על פירות יער. אז הגענו לכפר קטן בהרים בדרך צפונה, ואפילו לא הצטרכנו לאסוף בעצמינו (האמת שהילדים היו ממש עייפים מהטיסה והדרך.. ) ועל הכביש חיכו לנו סלסילות מלאות בפטל מתוק. שילמנו יורו אחד שזה שני לב (המטבע הבולגרי) והמשכנו מאושרים. 

הגענו עייפים מאוד, ולקח לנו בערך יומיים להתאפס על הלוקיישן המשפחתי החדש, אבל לאט לאט אנחנו מוצאים כל אחד את הפינה האהובה עליו, לבינתיים. עד שהדנובה תזמין אותנו לבלות שם את כל היום, כי עדיין קריר ולפעמים יורד גשם. 

לולה נראית מתפללת כאן למשהו.. אבל היא בעצם כל היום בחיפושים אחרי חיות מחמד. אין לה רגע דל. פרפרים, חיפושיות, נמלים כל מה שאפשר לקרוא לו חיה. יש לה כאן שני חתולים שלבנתים לא מראים נחמדות יתר, אבל לאט לאט הם מתחילים להיות חברים.. וממש בקרוב היא תגיע לחווה מלאה בחיות, והתפילות שלה יתגשמו :) 
לולי לעומתה כבר עשה וי על משהו חשוב מאוד - הוא  לא לקח איתו את הקורקינט שבארץ מחובר לו לרגליים כמו דבק, כי הוא גילה  שקנו לו אופניים חדשים! 

זהו, לאט לאט אנחנו מוצאים את השקט שלנו כאן, רחוק מכל הבלאגן הלא הגיוני שהשארנו מאחור ממש בלי לדעת.. יש לנו לא מעט ימים כאן עם המשפחה הנפלאה שלנו, ופרוייקט קיץ אחד  גדול מאוד מאוד, שכבר בפוסט הבא תבינו על מה אני מדברת. וכמובן שכמו בכל יום שבת, יש כאן את השוק יד שנייה שאני לא מפספסת אפילו אם יורד גשם. אף אחד לא מבטיח אוצרות גדולים, אבל לפעמים הבולגרים ממש מפתיעים לטובה! זה השלל מהיום - 

וזהו, נראה שחזר לי החשק לשתף אתכם בחוויות שלנו, ואני מעכשיו כאן. אנחנו כאן מתפללים שלכל הילדים בעולם יהיו ימים ולילות שקטים ושלווים.
זה הנוף שאני רואה מהמרפסת שלנו כל ערב. השקיעות כאן עוצרות נשימה. אני באמת משתדלת לחכות להן כל יום מחדש.