עמק פארוואטי. אחד הפיספוסים הגדולים שלי עד עכשיו זה שלא קראתי הרבה לפני הטיול שלנו על דת ההינדו. הסיפורים מרתקים, ואני לגמרי מתכוונת לפנות זמן כשנחזור מהטיול לצלול לסיפורים על פארואטי, שיבה, קרישנה ועוד אלים מרתקים..
לשמחתנו, את כל החודש וקצת הראשונים של הטיול עברנו עם דניאל, חבר של בויאן מהארץ, שמכיר את הודו מעולה, ככה זה בפעם השישית! אז המלצות ממקור ראשון הן הכי שוות כמובן. וככה יצא, שלא ממש שאלנו הרבה שאלות כשהגענו לפארווטי, נראה לי שפשוט זרמנו עם דניאל, יותר למקומות שהוא לא היה בהם עדיין, וזו היתה הצלחה גדולה. הכפר הראשון שביקרנו בו הוא ״כפר נופש״ .. ממש ככה. קוראים לו מטאורה, נמצא 40 דקות נסיעה קופצנית בג׳יפ מקאסול. שוב פעם, אריזות, שמירת חפצים, תיק קטן ויאללה לדרך. הפעם לא היו הליכות, ותכננו ״לנפוש״ כמו שסיפרו לנו בגסטהאוס מפנק בכפר פסטורלי בהימלאיה.. תכלס, ככה ממש היה. המקום היה כמו אבקת פיות באמצע הכפר ההודי המוכר. בין בתי העץ הרעועים, יש נווה קטן פורח וצבעוני, עם ארבעה חדרים מפנקים, שתמיד תפוסים, אז עד שאחד מהם מתפנה, צריך לישון לילה או שניים באחד החדרים הפשוטים יותר. הכפר נכבש על ידי ישראלים, וכמה שנהננו מהמקום הפסטורלי הזה, לפעמים זה היה קצת יותר מידי קרחנה, אז חתכנו הרבה לטיולים בטבע, למפל המקסים שיש שם, ופגשנו ילדים שחוזרים מבית הספר בכפר הסמוך ג׳רי, כל יום בשביל הפתלתל שהוביל אותנו למפל - בערך 40 דקות הליכה, ועד עליה לכפרים הקטנים שלהם שמנקדים את ההרים, עוד חצי שעה לפחות. ילדים בכיתה א׳, פשוט צועדים לבד את הדרך הזאת הלוך וחזור כל יום. יחד עם פרות, עיזים, זקני הכפר שסוחבים על הגב עשב טרי לפרות, מקלות לגדר את הבתים, ולפעמים אבנים כבדות ממקום למקום.
לא כל כך ברור לי מה המקומיים חושבים על ״התיירות״ המוזרה הזו בכפר שלהם. טיילים, לא רק ישראלים, אבל בעיקר, מגיעים ליום יומיים, ולפעמים נתקעים שבועות בכפרים האלו, עם תנאים ממש בסיסיים, מליון הפסקות חשמל ביום, מים חמים לפעמים, צ׳אפאטי ודאל (לחם ועדשים) רוב היום (כי הנסיונות להכין אוכל מערבי לפחות בגסטהאוס שאנחנו ישנו בו היו גרועים ביותר), קיצור, אני סתם אומרת, שהייתי רוצה יותר ״להתערבב״ עם אנשי הכפר, והם היו סופר סימפטיים ואדיבים, אבל לצערי מכשול השפה היה גדול מידי. בכפרים פחות מדברים אנגלית.. הייתי רוצה לשבת לשיחה של שעה עם אימא מקומית בגילי ולדבר איתה..
הפרה ההיא שם למעלה, לא נראה לי שבכוונה, דחפה אותי ואת לולה מהשביל, ולמזלנו זה היה לא לצד של התהום אלא לצד של ההר.. כנראה שהיא נלחצה כמונו מהשביל הצר שכולם צריכים לעבור בו, ופשוט נתנה דחיפה. באחת הפעמים בקאסול פרה או שור, לא ממש יודעת להבחין החליטה פתאום ללכת באלכסון באמצע הכביש במקום ללכת ישר, כל אחת בשביל שלה, ודחפה את הקרניים שלה לכיוון הישבן שלי, ולמזלי זה נגמר רק במכנסיים קרועים, ולא יותר מזה. הפרות כאן הן אישו רציני.. הן בכל מקום, משוטטות, לא שייכות לאף אחד, צנומות ועזובות, אבל כל כך קדושות.. אם פרה מתה באמצע הרחוב, מקשטים את הגופה שלה בפרחים...
הגענו למטאורה ליום יומיים ונשארנו חמישה. מצאנו שקט טוב. ישנו בגסטהאוס עם הפסיליטיס היותר טובים, הכל בערבון מוגבל כמובן, שלא תגידו ששלחתי אתכם להרודס, אבל בילינו את רוב הזמן בטבע, או בגסטהאוס השני בכפר. הגג הזה כאן למעלה, איפה שהחברה שלי עומדים. פינת קסם במטאורה. גסטהאוס מאוד צנוע. החלטנו באחד הערבים, אחרי שמאסנו באוכל הנורא בגסטהאוס שלנו לנסות את המטבח שלהם. ביי פאר האוכל הכי טעים שאכלתי בכפרים בהודו. אישה מהדימה, ענווה, שעושה הכל בכזו אהבה, הכינה לנו טאלי מעולה (אורז עדשים, ירקות, שעועית וצ׳אפאטי) ואת הסלט הישראלי הכי טוב שאכלתי בהודו. זה היה בערב, פגשנו שם שלושה ילדים בני 20 וקצת, מאלו שמחפשים יותר שקט. היה נפלא, למחרת חזרנו לשם בבוקר, ובילינו על הגג הקסום הזה יום שלם. אכלנו, ציירנו, שיחקנו שח, דיברנו. זמן הודו במיטבו. כל כך ברור לי עכשיו מה אני מחפשת בהודו - גג עם נוף מהפנט, מקום לשבת עליו, וטאלי טוב. לא יותר מזה.
הילדים מוצאים עניין בהכל. מאוד חששתי לפני שהגענו הנה שהם ירתעו. שלא ירצו להתחבר למקום, שיסלדו מהסביבה, שהזרות והשונות לא ירגישו להם נוח, והם ישמרו על מרחק. כמה שטעיתי. הם יכולים ללמד אותי דבר או שניים על קבלה. הם יוצרים קשרי עין בשניות עם ילדים מקומיים, ולא יותר מחמש דקות עד שהם כבר מנסים לדבר או לשחק יחד.
הטבע כאן בהודו מרתק. מהפנט. עשיר. יכול להעסיק אותך 24/7 בלי להשתעמם לרגע. לולה הוגדרה כבר כציידת הפרפרים מספר אחת . היא יכולה לתפוס כמעט כל פרפר בשתי אצבעות. ויש לה תפילה מיוחדת. שניה שתיים אחרי שהיא תופסת, היא לוחשת לו בשקט את התפילה, נשיקה קטנה ומשחררת. לולה שלי.
אחקי חמישה ימים של שקט פנימי מהסוג הטוב, לנו ולילדים, החלטנו לחזור לקאסול. זה היה שבת בבוקר, עברנו מיד באיטלקיה לאכול ג׳חנון ולשחק סנוקר. אני ממש לא, אבל דניאל בויאן ולולי, שמראה רצון ללמוד הכל ומהכל וכל הזמן.
מטאורה רק עשתה לנו חשק להמשיך ולראות את העמק הנפלא הזה - עמק פארוואטי. חשבנו לאן להמשיך הלאה. רצינו להמשיך למקומות שקטים יותר ומבודדים. חשבנו אולי להמשיך למלאנה, כפר של אנשים שטוענים שהם קדושים. אסור לגעת בהם או בבתים שלהם, על פניו הסיפור נשמע מרתק. אבל משום מה, ביום האחרון מישהו שלח לנו הודית נפלאה, שסיפרה שבדיוק חזרה משם, והכפר מאוד מאוד מלוכלך, בצורה לא נעימה. החלטנו לוותר. אנחנו אוהבים שנקי ונעים לנו. וככה התקבלה ההחלטה לצאת לכפר בשם גרן. עד אז לא ידענו שאנחנו בדרכנו למסע הפיזי והמנטלי הכי קשה שהודו הציבה לנו. וכל זה קורה ביום הולדת שלי.
בפוסט הבא...
אפרת
לשמחתנו, את כל החודש וקצת הראשונים של הטיול עברנו עם דניאל, חבר של בויאן מהארץ, שמכיר את הודו מעולה, ככה זה בפעם השישית! אז המלצות ממקור ראשון הן הכי שוות כמובן. וככה יצא, שלא ממש שאלנו הרבה שאלות כשהגענו לפארווטי, נראה לי שפשוט זרמנו עם דניאל, יותר למקומות שהוא לא היה בהם עדיין, וזו היתה הצלחה גדולה. הכפר הראשון שביקרנו בו הוא ״כפר נופש״ .. ממש ככה. קוראים לו מטאורה, נמצא 40 דקות נסיעה קופצנית בג׳יפ מקאסול. שוב פעם, אריזות, שמירת חפצים, תיק קטן ויאללה לדרך. הפעם לא היו הליכות, ותכננו ״לנפוש״ כמו שסיפרו לנו בגסטהאוס מפנק בכפר פסטורלי בהימלאיה.. תכלס, ככה ממש היה. המקום היה כמו אבקת פיות באמצע הכפר ההודי המוכר. בין בתי העץ הרעועים, יש נווה קטן פורח וצבעוני, עם ארבעה חדרים מפנקים, שתמיד תפוסים, אז עד שאחד מהם מתפנה, צריך לישון לילה או שניים באחד החדרים הפשוטים יותר. הכפר נכבש על ידי ישראלים, וכמה שנהננו מהמקום הפסטורלי הזה, לפעמים זה היה קצת יותר מידי קרחנה, אז חתכנו הרבה לטיולים בטבע, למפל המקסים שיש שם, ופגשנו ילדים שחוזרים מבית הספר בכפר הסמוך ג׳רי, כל יום בשביל הפתלתל שהוביל אותנו למפל - בערך 40 דקות הליכה, ועד עליה לכפרים הקטנים שלהם שמנקדים את ההרים, עוד חצי שעה לפחות. ילדים בכיתה א׳, פשוט צועדים לבד את הדרך הזאת הלוך וחזור כל יום. יחד עם פרות, עיזים, זקני הכפר שסוחבים על הגב עשב טרי לפרות, מקלות לגדר את הבתים, ולפעמים אבנים כבדות ממקום למקום.
לא כל כך ברור לי מה המקומיים חושבים על ״התיירות״ המוזרה הזו בכפר שלהם. טיילים, לא רק ישראלים, אבל בעיקר, מגיעים ליום יומיים, ולפעמים נתקעים שבועות בכפרים האלו, עם תנאים ממש בסיסיים, מליון הפסקות חשמל ביום, מים חמים לפעמים, צ׳אפאטי ודאל (לחם ועדשים) רוב היום (כי הנסיונות להכין אוכל מערבי לפחות בגסטהאוס שאנחנו ישנו בו היו גרועים ביותר), קיצור, אני סתם אומרת, שהייתי רוצה יותר ״להתערבב״ עם אנשי הכפר, והם היו סופר סימפטיים ואדיבים, אבל לצערי מכשול השפה היה גדול מידי. בכפרים פחות מדברים אנגלית.. הייתי רוצה לשבת לשיחה של שעה עם אימא מקומית בגילי ולדבר איתה..
הפרה ההיא שם למעלה, לא נראה לי שבכוונה, דחפה אותי ואת לולה מהשביל, ולמזלנו זה היה לא לצד של התהום אלא לצד של ההר.. כנראה שהיא נלחצה כמונו מהשביל הצר שכולם צריכים לעבור בו, ופשוט נתנה דחיפה. באחת הפעמים בקאסול פרה או שור, לא ממש יודעת להבחין החליטה פתאום ללכת באלכסון באמצע הכביש במקום ללכת ישר, כל אחת בשביל שלה, ודחפה את הקרניים שלה לכיוון הישבן שלי, ולמזלי זה נגמר רק במכנסיים קרועים, ולא יותר מזה. הפרות כאן הן אישו רציני.. הן בכל מקום, משוטטות, לא שייכות לאף אחד, צנומות ועזובות, אבל כל כך קדושות.. אם פרה מתה באמצע הרחוב, מקשטים את הגופה שלה בפרחים...
הגענו למטאורה ליום יומיים ונשארנו חמישה. מצאנו שקט טוב. ישנו בגסטהאוס עם הפסיליטיס היותר טובים, הכל בערבון מוגבל כמובן, שלא תגידו ששלחתי אתכם להרודס, אבל בילינו את רוב הזמן בטבע, או בגסטהאוס השני בכפר. הגג הזה כאן למעלה, איפה שהחברה שלי עומדים. פינת קסם במטאורה. גסטהאוס מאוד צנוע. החלטנו באחד הערבים, אחרי שמאסנו באוכל הנורא בגסטהאוס שלנו לנסות את המטבח שלהם. ביי פאר האוכל הכי טעים שאכלתי בכפרים בהודו. אישה מהדימה, ענווה, שעושה הכל בכזו אהבה, הכינה לנו טאלי מעולה (אורז עדשים, ירקות, שעועית וצ׳אפאטי) ואת הסלט הישראלי הכי טוב שאכלתי בהודו. זה היה בערב, פגשנו שם שלושה ילדים בני 20 וקצת, מאלו שמחפשים יותר שקט. היה נפלא, למחרת חזרנו לשם בבוקר, ובילינו על הגג הקסום הזה יום שלם. אכלנו, ציירנו, שיחקנו שח, דיברנו. זמן הודו במיטבו. כל כך ברור לי עכשיו מה אני מחפשת בהודו - גג עם נוף מהפנט, מקום לשבת עליו, וטאלי טוב. לא יותר מזה.
הילדים מוצאים עניין בהכל. מאוד חששתי לפני שהגענו הנה שהם ירתעו. שלא ירצו להתחבר למקום, שיסלדו מהסביבה, שהזרות והשונות לא ירגישו להם נוח, והם ישמרו על מרחק. כמה שטעיתי. הם יכולים ללמד אותי דבר או שניים על קבלה. הם יוצרים קשרי עין בשניות עם ילדים מקומיים, ולא יותר מחמש דקות עד שהם כבר מנסים לדבר או לשחק יחד.
הטבע כאן בהודו מרתק. מהפנט. עשיר. יכול להעסיק אותך 24/7 בלי להשתעמם לרגע. לולה הוגדרה כבר כציידת הפרפרים מספר אחת . היא יכולה לתפוס כמעט כל פרפר בשתי אצבעות. ויש לה תפילה מיוחדת. שניה שתיים אחרי שהיא תופסת, היא לוחשת לו בשקט את התפילה, נשיקה קטנה ומשחררת. לולה שלי.
מטאורה רק עשתה לנו חשק להמשיך ולראות את העמק הנפלא הזה - עמק פארוואטי. חשבנו לאן להמשיך הלאה. רצינו להמשיך למקומות שקטים יותר ומבודדים. חשבנו אולי להמשיך למלאנה, כפר של אנשים שטוענים שהם קדושים. אסור לגעת בהם או בבתים שלהם, על פניו הסיפור נשמע מרתק. אבל משום מה, ביום האחרון מישהו שלח לנו הודית נפלאה, שסיפרה שבדיוק חזרה משם, והכפר מאוד מאוד מלוכלך, בצורה לא נעימה. החלטנו לוותר. אנחנו אוהבים שנקי ונעים לנו. וככה התקבלה ההחלטה לצאת לכפר בשם גרן. עד אז לא ידענו שאנחנו בדרכנו למסע הפיזי והמנטלי הכי קשה שהודו הציבה לנו. וכל זה קורה ביום הולדת שלי.
בפוסט הבא...
אפרת
מהפנט, הודו מסקרנת מאוד.
ReplyDeleteאהיה שם עוד חצי שנה בפעם הראשונה והפוסטים שלך הגיעו לי ממש בהזמנה כהכנה.
תמשיכו להנות ולשתף. תודה!
מהפנט, הודו מסקרנת מאוד.
ReplyDeleteאהיה שם עוד חצי שנה בפעם הראשונה והפוסטים שלך הגיעו לי ממש בהזמנה כהכנה.
תמשיכו להנות ולשתף. תודה!
מרתק! בתמונה שכולם שוכבים על הסלעים האפורים ליד הנחל, זה נראה ממש כמו שינה על לווייתנים. כמה קסם
ReplyDeleteתמשיכי לעדכן.ותמשיכו להנות
ReplyDeleteעוקבת מרותקת אחרי המסע המופלא שלכם... צילומים נפלאים, תודה גדולה על השיתוף!
ReplyDelete