16.2.15

This white thing. Snow.

אם אני גם אשאף לכתוב וגם להעלות את הפוסטים העמוסי תמונות האלו, אז זה כנראה לא יקרה. אז הנה הפעם אני כאן כמעט רק עם תמונות, היום שהיה לנו ביום שבת לפני שבועיים. העמסנו כמה דברים לאוטו ויצאנו. יצאנו כמובן להמשיך בחיפושי דובים, באותו המקום של פעם שעברה, אבל עם תפאורה של חצי מטר שלג, ובמקומות אפילו יותר. מהטיול שלי בפאריז הבאתי ללולה מתנה אחת ויחידה (חוץ משקית מלאה בסוכריות על מקל, מה שאני לגמרי לא מסכימה בדרך כלל, והיא ניצלה אתהשאלה: מה את רוצה שאביא לך..) האמת שממש חיפשתי משהוא שישמח אותה, וזה כמובן היה חייב להיות חיה כל שהיא, ובנג! שיטוט לגמרי לא מתוכנן  הוביל אותי לזארה הום, ושם חיכה ללולה הדוב הנפלא הזה ב-70 אחוז הנחה! טוב, אז כבר כתבתי מלא, הנה מה שקרה מאז.. 







משום מה הילדים שלי, בכל פעם שהם מרגישים שהגיעו למקום מסוייםֿ, אפילו אם זה יער מושלג בפיסגה של הר גבוה מאוד בטמפרטורה של מינוס שתי מעלות, ברגע שהם הרגישו שהם ֿ״הגיעו״ הם מתחילים להתקלף. 
אז הדלקנו מדורה וחיממנו את התה שלנו, גם כי הרגלים זה משהו שאנחנו מאוד אוהבים במשפחה, וגם כי לולה חשבה שזה יקרב אלינו את הדובים, באמת. 


ואז התחילו החיפושים. אני כל כך נהנת לראות אותם משתולים בשלג, היער הזה הוא ממש אין סופי, והם יכלו לרוץ לאן שמתחשק להם, אין סוף של שלג לבן ובתולי, שלפעמים כיסה להם אפילו מעל לבירכיים. 
הפעם סבא איון היה איתנו, והוא אחראי לצילומים שאני מופיעה בהם. אחרי הכל אבא שלו היה הצלם של העיר.. 





 הם ארזו לבד את התיקים שלהם, ולולי מצא את הכובע מהקיץ שנשאר תלויי בבית על העץ.. דיויד קרוקט היה גאה בחלוציות שלו :) 
לולה החליטה לנסות ולקרב את הדובים אליה ביותר אסרטיביות. אז היא יצאה לאמצע היער לקרוא להם. 



אפילו אני, שרגילה לאימג׳ים שלי, והייתי במקום המדהים הזה בעצמי, וראיתי את כל היופי הקסום הזה, אפילו אני החסרתי נשימה קטנה כשראיתי את הצילומים במחשב. לא האמנתי איזה תסריט הילדים המתוקים שלי כתבו לכבוד היום המושלג הלבן הזה, או אולי לכבוד השמיכה מזארה הום :) לגמרי עמדתי מהצד, וצילמתי, פחדתי להשמיע הגה אחד קטן שפתאום כל הקסם יעלם. שתקתי וצילמתי בשקט מופתי. עד ששמעתי שהדוב כמעט וטורף אותה... - 







אחרי כל ההשתוללויות האלו, קצת נחנו, קצת ייבשנו נעליים וגרבים, כיסינו את המדורה, ולולה גילתה שהמקל שלה עושה חור בשלג ויוצא ממנו עשן.. במקום שבו היתה המדורה :) 










התחפרנו בשלג, לקח לנו חצי שעה להצליח ולצאת, וחזרנו מאושרים עד השמיים מיום שלם בשלג. אנחנו לגמרי מחכים לגל הבא שיכסה לנו את העולם בלבן. 
צ׳או לבנתיים, אפרת
xoxo

11.2.15

One day i liked.

פתאום הרגשתי שלא הייתי כאן זמן ארוך.. מאז שאנחנו כאן, העיניינים מתגלגלים בדרך אחרת. לזמן יש משמעות שונה, וככה גם למשימות, הרגלים, בעצם בכל שונה. כאן הכוונה היא בבולגריה, לכל מי שחדשה בבלוג :) אנחנו בעיצומה של כמעט שנה שלמה off מהחיים המטורפים והעמוסים שהיו לתל אביב להציע לנו. באנו לכאן, קרוב  לסבא וסבתא לנוח מהכל, לצבור אנרגיות, ובעיקר, לחוות. לחוות כמה שיותר, לטרוף את היומיום בדברים פשוטים ובדברים ענקיים. so far so good , שימשיך ככה! החודש האחרון היה עמוס, אימא שלי ביקרה, טיילתי לי לפאריז עם חברה, שני ימי צילום להפיק ללקוחת מהממות מהארץ (!!!) ועוד יומיים של צילומים ללקוחות כאן, חבר שבא לבקר ונמצא ממש כאן עכשיו ואנחנו מאוד מאוד שמחים מזה, בעיקר הילדים, והכנות לסדנה שממש מתקרבת, ותוך כדי זה עבודה עם מרטין גיסי על החנות החדשה שהוא פתח ב- easy עם פריטי העץ המהממים שלו, ואני מוניתי לעשות הכל חוץ מלגלף :) בקיצור, אין רגע דל, ובתוך כל זה אנחנו מנסים ליצר לילדים סביבה מסקרנת ולחשוף אותם לכמה שיותר דברים חדשים. אז בזמן שבגנים שלהם מדברים על טו בשבט (כן, אני עדיין מקבלת את המיילים מהרשימות תפוצה של הגנים כדי להיות בעניינים..) אצלנו אין שום ניצנים של פריחה, אלא אנחנו קבורים עמוק בשלג מטורף. לרגע לא מתלוננים חלילה, אנחנו אפילו מרגישים ההיפך הגמור - אנחנו לגמרי בעננים מזה! בשבוע האחרון מזג אויר חורפי ומושלג הגיע לאיזור שלנו, והכל כאן נצבע בצבע שהיהלומים עשויים ממנו, ממש ככה.. הכל מנצנץ לנו מול העיניים, ואנחנו פוקחים אותן גדול גדול, עדיין לא מאמינים שאנחנו באמת נמצאים בתוך כל זה. חברה וירטואלית מקסימה כתבה לי שגם אחרי כמה שנים שהיא גרה באירופה ׳אף פעם לא מתרגלים ליופי הזה, הוא תמיד מרגש ומשמח כאילו זו הפעם הראשונה׳. :) וככה לגמרי אני מרגישה, בכל פעם שהתחזית אומרת שהשלג מגיע לאיזור שלנו, אני כמעט ולא ישנה בליה מרוב התרגשות, ומחכה לשניה שהוא יתחיל, ורק אז מצליחה להרדם. הוא תמיד מתחיל בלילה.. השבוע הוא לא הפסיק לרדת יותר מ-24 שעות, וזכינו לראות אותו נופל בלי הפסקה. האפים שלנו נהיו אדומים מלהיצמד לחלון כל היום, ובשניה שהיה אפשר, רצנו החוצה עם המזחלת שלג. 
כל זה קרה השבוע, ונראה לי שאשאיר את זה לפוסט הבא, כי יש פוסט אחד לפני השלג הגדול, שאני ממש ממש אוהבת, וזה המחנאות שלנו כמו שלולי אוהב לקרוא לטיולים שלנו בסביבה. כמעט בכל יום שבת או ראשון, אנחנו יוצאים לטייל בסביבה, והמזג אויר הוא האחרון שירתיע אותנו. בסופ״ש לפני שלושה שבועות נסענו עם מרטין ודני החברה שלו לאחר ההרים הקרובים לכאן, לא גבוה במיוחד, אבל בפסגה שלו יש יער יפהיפה, שאנחנו מבקרים בו כבר כמה שנים. המזג אויר התריע על שלג מתקרב, הטמפרטורות היו סבירות - 0 מעלות, ארזנו את עצמנו ויצאנו ליער על ההר. כמובן שכל יציאה כזו היא לטובת מטרה אחת בלבד - לחפש דובים, וכמובן שכל חזרה מטיול כזה נגמרת בבכי של לולה, בחיי, נשבעת. הפעם דיברנו לפני  על שנת חורף, ונראה לי שסוף סוף היא הבינה שכדאי שהם ינוחו עכשיו, כדי שיהיה להם כח לשחק איתה בקיץ.. תפסנו את השלג בדיוק כשהוא התחיל לרדת, הצלחנו להדליק אש (עם עצים שהבאנו מהבית..) שתינו תה והכנו חץ וקשת מענפים. טבענו בבוץ, פילסנו דרך ביך עצים, הציפורים נדדו לנו מעל הראש, בסוף חזרנו לאוטו אחרי שעתיים ספוגים בפתיתי שלג, ושאלתי את עצמי למה אני ממהרת לחזור לישראל...