14.3.19

A Girl with a snake.

אחד הימים היותר יפים שהיו כאן, נשאר מאחור ולא נכנס לבלוג. עד עכשיו. סוף אוגוסט 2018. יומולדת ללולה היפה. גיל שבע, גיל כל כך משמעותי, כל כך הרבה דברים חדשים נכנסים לך לחיים בגיל הזה. פחדים מסוג אחר, דמיונות, ידע, הבנה עמוקה יותר של הדברים, רצונות ברורים ומגובשים - מעבר לבא לי לא בא לי. עם לולה לפחות הכל היה קיצוני בהתאם לכמה שהיא יוצאת דופן. בתקופה ההיא בדיוק קראנו את הספר המופלא, שמילים לא יצליחו לתאר כמה הוא מופלא, ופוסט אחד לא יצליח לתאר את עוצמת הרגשות שהוא מביא איתו - ״הרשת של שארלוט״.
כאן למטה ילדת היומולדת חוגגת עם פנקייק לארוחת בוקר. 

כולנו, בלי יוצא מן הכלל בכינו בכי תנינים יחד עם המילים של הספר. לא אעשה ספויילר, אם לא קראתם עם הילדים רוצו. וככה התהווה לו רצון מאוד מוצק, לולה רוצה חזיר, כמו בספר. משתוקקת לחזיר. משגעת אותנו ימים ולילות שנביא לה חזיר קטן הביתה. הסברנו לה, שהכי רחוק שהיא תצליח להגיע עם הדרישה הזו היא יומולדת חווה. לא מעבר לגדר הזו.






 ואז היה משבר עצום. זו הפעם השניה שאנחנו מאכזבים אותה כשהיא כמהה, כמיהה אמיתית קורעת לב לחיה. כבר יותר משנה וחצי שהיא מבקשת נחש. זו הסיבה שהפוסט הזה לא עלה עד עכשיו, לא הייתי בטוחה כמה מכם יתעניינו בצילומים שתכף אפרסם. כן, לולה וזוחלים זה בלתי נפרד. מאז שהיא קטנה היתה לה משיכה גדולה לזוחלים, וזה התעצם ביום שהיא פגשה כאן, בעיר שלנו, לפני כמעט שנתיים זאולוג אמיתי, אחד הגדולים בבולגריה, ומאז הוא המנטור שלה. הוא מגדל את הנחש הגדול ביותר בבולגריה, ואם אתם עוקבים אחרי באינסטגרם בטח נתקלתם בצילום הידוע לשמצה של לולה עם נולה. הנחשה הגדולה בבולגריה. אפרסם שוב כן בסוף הפוסט. 


חזיר היא ביקשה מאז אוגוסט 208, נחש שנה לפני. היא עשתה הכל כדי שנרשה לה, שנשתכנע. ביקרה אצל הזאולוג פעם בשבוע במשך חודשים ארוכים, האכילה, ליטפה ודאגה לעשרות נחשים, צפרדעים נדירות, מקקים עצומים, ליכלכה את הידים הענוגות שלה בתולעים חיים, מתים, ולדות של עכברים, קפואים, פושרים ומה לא. קראה ספרים על נחשים, למדה את האנטומיה שלהם, הכל כדי להוכיח שהיא מספיק בוגרת לטפל בעצמה בנחש. אצלנו בבית. האינסטינקט ראשון היה על מה לעזאזל את מדברת?!? אין מצב בכלל. הלאה.

כשלולה הבינה שלא יהיה לה נחש, ולא חזיר, היא מצאה פתרון. יומהולדת חווה, ושניקי, הזאולוג, יביא נחשים לליטוף אלינו לגינה, בזמן שכל הילדים חושבים על עוגת שוקולד עם סוכריות. האמת, מיד הסכמתי. נשמעת לי פשרה הוגנת, וככה נפטרנו מהחזיר ומהנחש לעולמים. 
ניקי הגיע עם קופסאות עמוסות כל טוב, הילדים היו בעננים, שום דבר לא עניין אותם חוץ מהזוחלים. זו היתה יום הולדת שתזכר לדורות.








ומה עכשיו..? עברו כמה חודשים מהיום הקיצי הזה, שבו כולנו שזופים ויפים, ומה אגיד לכם.. כבר שלושה חודשים שאנחנו מגדלים נחש בבית. אמיתי. נכנענו. זה היה לחץ פיזי לא מתון בכלל. הילדה ממש התפרקה מאכזבה. בחודש לפני שקנינו את הנחש היא בקושי דיברה איתנו. הדיבור היחיד היה כד כמה הורים יכולים להיות אכזריים, ולאכזב את הילדים שלהם, ולהרוס להם את הילדות. במילים האלו. מי שמכיר אותה לא יתפלא.. לא עמדנו בזה יותר. באחת הטיסות שלנו מפה לשם, עצרנו בחנות זוחלים בסופיה, והבאנו הביתה את נגיני. נחשת התירס של לולה. 
הנחשה נמצאת בעליית הגג של הילדים, באקוריום גדול וסגור. אני לא מתקרבת אליה, וללולה לא איכפת שאני לא מראה עניין. היא בעננים. כל החברים מגיעים ללטף אותה, ולשאול לשלומה של נגיני הנחשה. לולה מאכילה אותה פעם בשבוע בשלושה עכברים קטנים שהיא מוציאה מהפריזר. היא עצמאית, עושה את הכל לבד, ונגיני גודלת ומאושרת עם ילדה קטנה שאוהבת אותה עד אין סוף. היום, לולה ביקשה ממני לצלם את נגיני אוכלת, כדי שהיא תזכור תמיד כמה קטנה היא היתה. חשבתי פעמיים, ואז הסכמתי. הייתי עדה לרגע מדהים בחיים של לולה. כמה סיפוק, וכמה נתינה יש לה כלפי היצור הזה. העלתי סטורי לאינסטגרם, עם אזהרת מסע. אתם מוזמנים לצפות בו כל עוד הוא שם. טורף, טורף אמיתי, מסתער על עכבר, בזמו שהילדה שלי מתמוגגת מנחת. יש לה נחשה, והיא אוהבת אותה. (עדיין אין לי תמונות מהמצלמה הגדולה של נגיני, אבל גם זה בטח יגיע).
עוד משהו קטן שהיא ביקשה ליום הולדת זה היה בובות של טום ובקי. טום סויר ובקי תאצ׳ר. השוק פשפשים שלנו בימי שבת זה סוג של אליפות. מי היה מאמין ששבוע לפני אמצא את שני הפריטים המושלמים האלו ללולה:



היה יום נפלא, כולם יצאו מרוצים. ומאז שנגיני אצלנו בבית, לולה הרבה יותר רגועה, שום דבר לא מציק לה. זה מדהים להבין כמה משמעותית היתה הבקשה הזו עבורה. זו לא היתה גחמה, זה היה ממש צורך.
הילדים מצטרפים אלינו למסעות הקרובים שלנו. הראשון במרוקו ממש אוטוטו, והשני בדרום צרפת. אחת המשתתפות שאלה אותי במייל אם הילדים מצטרפים. עניתי שכן, ומיד הדגשתי שהם לא חלק מהסדנה ואבא שלהם משגיח עליהם, ואל דאגה ילדים לא יתרוצצו ביננו. כמה טעיתי. היא דרשה ממש לארגן לה שעה עם הילדים. מסתבר שמה שנראה לי מוזר, לאחרים נראה אחרת לחלוטין .בדיוק כמו עם הנחש.
אז אם אתם רוצים ללמוד לצלם ועל הדרך לפגוש ילדה שאוהבת נחשים, בואו לפרובנס! חס וחלילה לא משווקת את הסדנה דרך המלאכית שלי, אבל סתם שתדעו, אם במקרה חשקה נפשכם בשיחת נחש..


כמה כיף לחזור לבלוג, ולדעת שהיום המיוחד הזה קיבל תעוד של כבוד. אם בא לכם עוד נחשים, או לראות איך נגיני טורפת עכברים, תציצו בסטורי שלי היום באינסטגרם. mylovelymess
ימי הולדת שמחים ומאושרים לכל ילדים, ואמן שכל החלומות שלהם יתגשמו. 

11.3.19

To be a rock and not to roll

אני אפילו לא יודעת איך לשים את המילים באופן שבו אני מערבלת אותן בראש. עוד שבוע אנחנו מגיעים לבקר בישראל, לכבוד פורים, החג הכי שמח, אני בעיקר מגיעה בשביל מנת אקטואליה מרוכזת לוריד, חייבת קצת חפירות בלייב, לא רק דרך המהדורה המרכזית של שמונה בערב, הילדים בעיקר בשביל פורים וכי הם מאוד מתגעגעים.. אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם בארץ הוא הרדיו. כמובן שגם כאן בבולגריה אני מדליקה רדיו ישראלי לפחות פעם פעמים בשבוע, ובפליליסט שלי יש המון מוזיקה ישראלית, אבל זו לא הברירת מחדל כאן. הילדים מבקשים את המוזיקה שלהם, לבויאן לא תמיד יש כח למוזיקה ישראלית, וככה קורה שזה דווקא לטובה, כי כשמגיעים לביקור זה מרענן. פתאום כיף שהרדיו זמין כל הזמן, ועדיין לא נמאס.. באנגלית קוראים לזה רד הרינג, כשהמחשבה מוסחת יותר מידי פעמים. כן, רציתי לכתוב על מוזיקה, וילדים. ונזכרתי שאוטוטו אנחנו בישראל. רד הרינג.

בגלל שאני כמובן מחוברת נון סטופ לחדשות מישראל, נפגשתי השבוע בפעם הראשונה עם הזמר (???) דודו פארוק. לא שמעתי שום דבר שלו, אבל קראתי את כל מה שדיברו עליו סביב השיר החדש שלו. גילויי נאות- לא שמעתי עליו עד לפני שבוע, לא שמעתי כלום שלו, ואני גם לא מתכוונת. אבל כן הבנתי, באופן שלא משתמע לשתי פנים, שהקהל שלו הם ילדים. 
אין ילד שלא גדל, אין ילד שלא מתבגר. אפילו אם תחשבו שאני מהאמהות שעוטפות את הילדים שלהם בצמר גפן, גם תאוריה זו סופה להתפוגג. ראשית אני לא חושבת שאני באמת עושה כך, למקרה שתהיתם, שנית, גם אם כן, כמו שכתבתי - בסוף הם יתבגרו. יגדלו. יפרחו. הלאה.. מהקן שלנו כהורים. כל ההקדמה הזו היתה - אני מבועתת ממש מהתרחיש הבא: היתכן, וכשנהיה בישראל, וניסע מפה לשם באוטו, והרדיו ינגן, בשעות היום, הייתכן וישמיעו שירים של הזמר הזה? היתכן שילדים הולכם להופעות שלו, ומדקלמים את המילים? ואז מגיעים הביתה, וביוטיוב רואים את הוידיאו? זה יתכן בשם שמים???!!!
איזה רקבון. איזה קלקול. ואני חושבת על יגאל בשן שהיה הזמר האהוב עלי ועל החברים שלי בגיל 10. וירון לונדון ומסיבת גן. כן, כן, אני לא חיה ב-2019, זה המענה שבדרך כלל נשמע, ואני בוחרת לא לקבל אותו. אני לחלוטין חיה בזמן הווה, ומודעת ומעודכנת במה שקורה פחות או יותר. מכירה את קארדי בי, מבינה כמה היע אלילת על, מבינה שיש שתי דרכים. להורים. האחת, לתת לילדים להיחשף לכל מוזיקה שבה הם מעוניינים, או לנסות ולדחות את הרגע, שבו הם יבינו כמה זולות המילים, כמה אלים התוכן, כמה החיים עצמם יכולים להיות רכים יותר. כמה התוכן הזה לא עבורם בכלל. ואני בוחרת בדרך השניה, ואפילו רואה את זה כמו שליחות אישית. חובה עלינו לחשוף את הילדים למוזיקה טובה. חובה. 
אני שומעת הרבה הורים בקהילת ההום סקולינג שטוענים שהילדים יכולים להמתין עם לימודי קריאה עד שהם ירגישו מוכנים לזה בעצמם. הורים רבים, אפילו בבתי ספר דמוקרטים בארץ מאשרים לילדים שלהם לא ללמוד לקרוא עד גיל 9-10. והיום זה יותר ויותר לגטימי. אני הראשונה לחשוב שהילדים יודעים להכתיב בעצמם את הקצב, כמעט לכל דבר. אבל רואה בזה חסך, כשילד לא יכול לקרוא בגיל 10. יש ספרות כל כך עשירה ומרתקת שנכתבה עבור ילדים, ולכל רוחב גיל. ילד שלא קורא עד גיל 10, סביר להניח שכשיתחיל לקרוא, ידלג על כל כך הרבה רגעי קריאה שהיו יכולים להיות חלק מחווית הילדות שלו. כי כשאתה בן 10, צפרדי וקרפד לא יעניינו אותך, אבל כשאתה בן 7, זה יכול להיות כל עולמך. אותו הדבר עם מוזיקה. אם הילדים של היום חשופים בגיל כל כך צעיר לתופעות כמו דודו פארוק וקארדי בי, מתי יהיה רלוונטי עבורם להקשיב לכבש ה-16? אם בכיתה כולם כבר מדקלמים את הטינופת של ״הגדולים״ מי יזכור את יהונתן גפן?
מתנצלת. הייתי חייבת לפרוק את הזעם שבי. כבר שבוע אני עם תחושה מגעילה בפנים, לא מפסיקה לחשוב על אותם יוצרים, שירים, מילים לחנים שנדחקו אי שם מאחור, וכנראה יעלו רק יותר ויתר אבק.. 
ופתאום מייקל ג׳קסון! מאיפה זה בא? מה עושים עכשיו? ממשיכים לשמוע אותו? מטילים וטו? והוא עמוק בפליליסט המשפחתי שלנו, ואיך מסבירים את המצב החדש לילדים, כשהם רואים שהשם שלו פתאום בחדשות ? 
מוזיקה זה החיים. כמה קלישאתי ככה נכון. זה הוריד שלעולם לא נגמר, וזורם בו הדם הכי סמיך, ומשמעותי. תקופות חיים, ואהבות ואכזבות, הכל בתוכה. עולם עצום. אצלנו בבית מקשיבים לכל כך הרבה סוגי מוזיקה, אני רוצה שהילדים ימצאו בכוחות עצמם את האהבות שלהם. אם הם ״יעקבו״ אחרי הם לא יצאו מביני מוזיקה גדולים, אלא יתקעו אי שם בין 92 ל-97. בדרך כלל בנסיעות ארוכות אנחנו משחקים משחק תור תור. כל אחד בתורו בוחר שיר, וזה הסלט המוזיקלי הכי מצחיק שיש. ואז אנחנו שומרים את זה כפלייליסט לפעמים הבאות. אי אפשר להגיד שיש להם כבר טעם מוזיקלי, אבל כיף לראות מה מוביל למה, ואילו סוגי מוזיקה מתחילים פתאום לעניין אותם, ותמיד לזכור את הפעם הראשונה שהם שמעו את השיר x או y וכו׳.. תמיד מרגש לשמוע איתם שיר בפעם הראשונה עבורם. 

יצאנו ליער, ביום גשום, הילדים בחרו להישאר עם חברים, וככה סידרנו לעצמנו זמן של גדולים. זמן נחוץ, שלפעמים אנחנו שוכחים עד כמה. וכן, שמענו רק את המוזיקה שאנחנו בחרנו, והחבר של בויאן ניגן לנו מוזיקה של גדולים, לא אלימה ולא מטונפת, והיה אחר צהרים נפלא. חזרנו הביתה, וסיפרתי לילדים שבדרך שמענו את B B KING, הם בקשו לשמוע מי זה, ומאז ביקשו עוד כמה פעמים.




10.3.19

True MESS.

שקועים עמוק בחורף הבולגרי שלנו. את השנה שלנו אנחנו מתכננים לפי העונות. החורף, הלא קצר כאן, בדרך כלל מוקדש לבית. נשארים בסביבה. בשנה שעברה זכינו לטיול מדהים בהודו, בשיאו של החורף, גנבנו חודשיים של שמש וים בגואה. גם השנה רצינו קיוינו, תכננו, להיפגש שוב עם המדינה המיוחדת הזו, אבל איך שהוא, זה לא התממש. כמו שזה בטח ברור לכם, ועדת טיולים בבית הזה זו אני. בויאן לא נדבק עדיין בחידק התוקף הזה, שמעיר אותי לפעמים באמצע הלילה עם משאלת לב חדשה, לצאת להרפתקה שם! ושם! ושם! לנדוד, לאתגר את המשפחה, להתמודד, לנשום אויר רחוק וזר.

אנחנו רואים את ההתנהלות הזו כחלק לגמרי מובן מאליו בחיים שלנו. אנחנו חופשיים לגמרי להחליט מתי נצא להרפתקאה הבאה שלנו. וזה מבורך. מחפשים צידוקים לחיים האלו שהחלטנו לתת למשפחה. כן, בחיי. לא שבאמת יש לנו ספקות במה שאנחנו עושים, והאמת שעם הזמן הבטחון המנטלי בדרך שבחרנו רק הולך ומתגבר. אבל טבענו כשאר בני האנוש. מחפשים אסמכתות, מחפשים פידבקים, מחפשים תשובות. תאוריות זה לחסרי נסיון, לנו יש שני ילדים, והמשקל על הכתפיים שלנו עצום. והנסיון שלנו הוכיח שתמיד יש מישהו, אי שם, במשפחה הקרובה, במעגל החברים שאנחנו אוהבים, באנשים שמצטלבים בדרכנו ואנחנו מעריכים, שכן, נרצה לתת להם את המשנה האמיתית שאנחנו מאמינים בה, לספר את הסיפור שלנו ממקום אמין ושלם ובוגר, ונרצה שאותם אנשים יכבדו אותנו ואת ההחלטות שלנו, זה עוזר לנו כשאנחנו מנהלים שיחות, שמחדדות את הדרך שלנו, ולא מנסות להדחיק שבחרנו אחרת, אחרת מאוד, בחרנו להיות מועדים לביקורת כל רגע. דווקא בשנה האחרונה בחרתי במודע לשתף פחות. אולי זה נבע מההשלמה והבטחון שאני מרגישה, שאנחנו מצליחים לממש.
בחודשים האחרונים עברנו כל כך הרבה מדינות, טיילנו באירופה עם מטרה. כל טיסה שתפסנו היתה בעלת משמעות, היתה סיבה. הילדים מתחילים להיות הרבה יותר מעורבים בקבלת  ההחלטות בבית, שלפעמים, אם זה תלויי בי הן מאוד אימפולסיביות, מהירות ונחרצות. ופתאום, הילדים הופכים לבעלי דעה משפיעים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מתכנסים סביב השולחן בארוחות ערב, ומהנלים שיחה בוגרת עם שני ננסים, שלפעמים מטילים וטו, ולפעמים נלהבים ומובילים אותנו למקומות שלא תכננו לעצור בהם. זה אושר לא נורמלי, לחלוק איתם את המחשבות על איך לחיות את החיים. איך לקבל החלטות, איך לסמן מטרה, ולהגשים.
בחודשים האחרונים טילנו לא מעט, ואני כאן כדי לסדר עבורנו את הזכרונות, את הרגעים הנפלאים שהיו לנו בכל אחד מהמקומות שביקרנו בהם.

הגענו לברלין אחרי התשוקות שלנו. ככה זה תמיד עובד. לבויאן היתה תערוכה נפלאה עם חבר ותיק בגלריה ברלינאית, וזכינו לבקר את העיר הנפלאה הזו בפעם הראשונה לכולנו, וממש התאהבנו. ידעתי מראש  שצפויות לנו נסיעות רבות בתקופה הקרובה, ודי נלחצתי לאבד את העורק הראשי שמוליך את שגרת הלימודים שלנו. אז תקפנו את זה בויאן ואני מהכיוון ההפוך. הילדים הרגישו הנאה צרופה בכל רגע ורגע שהיינו שם, ואפילו לא שמו שתוך כדי דחפנו לימודים של שבועיים. יש אצלנו כמה נושאים פופולרים בבית, אחד מהם הוא מלחמת העולם השניה, אל תשאלו אותי למה.. עדיין לא ברור מאיפה זה התחיל ולמה. בברלין, היתה לנו הזדמנות לדבר על אותה מלחמה, ובפעם הראשונה לדבר על השואה. זו לחלוטין לא פסקה בפוסט של מי לאבלי מסס, להסביר איך עשינו את זה, אבל זה היה מרגש ומרתק. לכולנו. היו גם המון דיבורים על ברלין החצויה, החומה, וככה גלשנו לפוליטיקה ובחירות בישראל, והדיבורים לא פסקו במשך שבוע. אנחנו לומדים השנה על אקלים, בתי גידול, ביוספרות, וכו׳ וכ׳.. וביקור האקווריום המדהים של ברלין כיסה כל כך הרבה חומר עיוני שלמדנו עליו, בעיקר שתי הקומות העליונות, הקומות התחתונות עם יצורי המים היו יותר בשביל החויה החד פעמית וההתלהבות ההויזואלית.






הילדים שלנו הכי לא עירוניים. החוויות שלהם בעיר כמו ברלין הן דיסנילנד הכי גדול ומגשים שאפשר. פתאום הכל נגיש, יש כל כך הרבה אופציות, מה לאכול, איפה לבלות, בא לנו לראות זוחלים? מוזיאון לגו? מסעדות? הכל יש.. כמה שזה הפוך מוידן, העיר המנומנמת שאנחנו חיים בה. אני מאוד מעריכה את הגיחות האלו של המשפחה לערים גדולות, מוצאת את המינון הזה כל כך נכון ומדוייק. אחרי לא מעט של שנים בניו יורק (בלי ילדים), אני חושבת לעצמי, אם הכל היה כל כך נגיש כל הזמן, מתי היינו מספיקים להתרגש ולהתלהב מביקור במוזיאון טבע? מתערוכה? ממסעדה טובה? אני זורקת לפוסט הזה באהבה את הצילומים שלנו מברלין. לפני הכל, ממש לפני הכל, הבלוג הזה הוא של המשפחה שלנו. זה ספר הזכרונות הכי טוב שיש..















סימנו בברלין, אחרי תערוכה נפלאה של בויאן, חזרנו לבולגריה לכמה ימים שבהם צילמתי לנורה חברתי את הקולקציה החדשה שלה. הפעם נסענו קרוב, לסרביה. בקתת סקי חמימה, מקום שאנחנו חוזרים אליו כל שנה כבר ארבע שנים. שוב, גררתי את המשפחה, למה לא לנצל יומים בהרים של סרביה?



ארזנו את הקולקציה שלה, את הילדים שלנו, ועוד כמה בנות מקסימות, וזכינו לשמיכת שלג לבנה עצומה! כל המרחבים היו מושלגים, תכננו לצלם בתוך הבקתה, וממש לא היינו צריכות את זה. משפט שאני כותבת כבר בפעם המליון - שום קונספט, לוקיישן, סטיילינג לא יכול להתחרות בטבע. קחו ממני טיפ חינם. מחפשים קונספט לצילומים? תחשבו על עונות השנה. תחשבו על החוץ. משם הכל יזרום בשפע. שפע אמיתי, שנמצא רק בטבע.
בקושי הספקנו להתאפס על השעון המקומי, ותפסנו טיסה לאיטליה לפגוש את אימא שלי. ללולי יש יומהולדת, וכמו בשלוש השנים האחרונות אנחנו חוגגים לו באלפים. זו לגמרי חופשת הסקי החלומית, שבוע בשנה שמחכים לו כל השנה. המעטתי בצילומים באיטליה, נשאבתי כולי לחופש הנעים עם המשפחה ועם אימא שלי, ולמדרונות שהשאירו אותנו עסוקים עד השקיעה כל יום.






אימא שלי המשיכה איתנו חזרה לבולגריה, לדאוג לילדים כשאני תפסתי עוד טיסה! לחברה האהובה שלי בלונדון, סידרתי לי גיחה קצרה, יומיים הכי מפנקים שהיו לי בשנים האחרונות.. כמה שלונדון היתה טובה, כמה שכיף עם חברות כאלו מדהימות.. בהחלט היה קצר מידי, ומאז אני עם האצבע על הריפרש, ממשיכה לחפש כרטיסים ב-10 יורו ללונדון. כן, זה מה ששילמתי בינואר!


ככה זה כשמטיילים עם ארכיטקטים. מגיעים למקומות הכי מרתקים בלונדון..
ומשם.. טיסה למרסי, לפגוש את אלישה, בפעם הראשונה. על היומים המדהימים במרסי כתבתי פוסט ארוך ומפורט. והכל לכבוד סדנת צילום מרגשת שתקרה בכפר קטן בפרובנס ב-6 ליוני. קליק על הקישור הזה, ואתם צעד אחד קטן מלהצטרף אלינו..
הביתה, לשיגרה המבורכת, זו שאני כמהה לה כל הזמן. כמה שזה נשמע מופרך, שגרה היא העוגן האמיתי שלי. אני אוהבת ומעריכה שבועות טובים בבית, שבעצם נוצרו עבורי כדי לצבור אנרגיה למסעות הבאים :) דיסוננס? לא. מזל סרטן לא קלאסי, אבל בהחלט עם שורשים מכובדים..
בבית טוב לי. בבית אני מארגנת את המחשבות, חולמת בהקיץ. בבית יש לי את המיקסר שלי והווי פיי שלי. הספרים של הילדים, העציצים, המצעים הנעימים, השייקר  והגינה. הפרחים והציפורים שלנו, שאני באמת מאוד מתגעגעת לנוכחות שלהם כשאני רחוקה להרבה זמן. הנוחות והנעימות של בית, של כל בית. התוכנית שכולנו רואים יחד כל ערב, הדנובה שהיא תמיד שם, למי שרוצה להעלם לשעה, כל מה שמשרה בטחון. אני כמהה לכל הדברים האלו, וכשיש לי אותם, אני מרגישה נוח להתחיל לרקום מזימות.. ככה בויאן אומר. רוקמת מזימות בבית.
היכולת להתעורר בוקר אחד, ולהניח בצד את כל הלימודים, את כל המחויביות, לנסוע שעה אחת לאגם  הגדול שבגבול סרביה, ולבלות יום שלם עם המורה שלנו לאנגלית, מיקל. לראות את הילדים לומדים לדוג, לראות אותם מסתקרנים, מתרכזים, מתכנסים, מצליחים, נכשלים, צוחקים. ואז שוב לחזור הביתה, ואני שמה לב שהשגרה אכן מבורכת, אבל חייבת להיות מנוקדת בהרפתקאות. אפילו קטנות. החלטתי לחזור ולכתוב בתדירות גבוהה יותר בבלוג. שכחתי כמה זה מספק, כמה זה חשוב לי. כמה הימים האלו שחולפים, שלא בהכרח נראים סופר יוצאי דופן, אותם ימים של דיג ובטלה על גדות אגם שכוח אל בבולגריה, אלו הם הימים שארצה מאוד לזכור. תראו כמה הם יפים-





הרשתי לעצמי פוסט מבולגן על טהרת מי לאבלי מסס.. אם אהיה עקבית יותר, אוכל לעדכן בזמן, ואהיה מרוצה יותר. משהו שאני עובדת עליו  חזק. מנסה גם לומר לעצמי שלא כל פוסט חייב להיות סיפור שלם. לא כל פוסט הוא התחלה אמצע וסוף, ואם מתחשק לי להעלות רק כמה צילומים ומעט מילים זה גם בסדר. רגע, את מי אני מנסה לשכנע..? כנראה את עצמי. בואו נראה אם זה יעבוד. מאתגרת את עצמי לכתוב פוסט חדש כבר מחר. אחד קצר, עם רגעים שחשוב לי לשמור. עם תחושה אחת, הרהור אחד, מנגינה אחת. משהוא מידי, מקומי, לא גדול, משהוא של הלב. ואולי ככה, אצליח לעזור לעצמי, להתמיד בכתיבה בבלוג. לא להלחץ מהעומס שמצבר. כי את המצלמה אין מצב שאניח בקרוב, היא ממגנטת אותי אליה כל שעה מחדש, ומסת הצילומים שלי תמיד אבל תמיד מגיעה עם מילים, ומישהו כבר צריך לעשות כאן סדר!
נתראה מחר? ומחרותיים? וככה, בתכיפות גבוהה יותר בעתיד הקרוב?
ד״ש מרגע לפני שהאביב מגיע. תשארו בסביבה, יש לי הרשגה שעוד שבוע בערך יגיע הצילום השנתי של ישל פריחת השזיף.. מרגש!
וכמובן, מזל טוב ללולי. ה-10 המושלם והעגול שלנו.