29.4.12

Random post

זה עדיין  לא קרה, שבוע שלם עם פוסט אחד. יש המון הסברים. כבר כמה זמן רצים לי שני רעיונות בראש לפוסטים, ואני ממש אבל ממש מנסה לכתוב אותם, רק שבעיות אין ספור צצות כל הזמן. הפוסט הראשון שתכננתי להעלות הוא על מנורת הלילה השווה שאני רוצה להכין ללולי (שכבר מרדים את עצמו כמעט שבועיים לבד, ומגיעה לו מנורת לילה הכי יפה שיש). רק מה, את המרכיב המרכזי אני לא מוצאת. כל יום אני אומרת לעצמי, מחר אמצא הפוסט יחכה עוד יום, אבל כלום. אני עדיין בחיפושים. אז הכוונה לפוסט הזה נמרחה יותר מידי ימים, ובלית ברירה החלטתי להעלות פוסט אחר. שבוע שעבר במאקו פירסמו את סופי הג'ירפה. כמה עובדות מעניינות היו: היא כבר בת 60, והיא בראש הפירמידה באמזון לצעצועי תינוקות. ואוו! הפריט הכי נמכר! חשבתי לעצמי, רגע, זה באמת הצעצוע הכי שווה שיש? ואז רצו לי בראש חמשת האביזרים שלולה שלי חושבת שהם, אבל הם הכי שווים שיש. ובשיחות עם אמהות מנוסות מסתבר שהם לא בטופ פייב רק אצלנו, הם גם חוצים יבשות. וככה נולד פוסט. כמובן שיש לנו את כולם (כל חמשת הצעצועים הכי שווים בעולם), ומיד רצתי לצלם את לולה משחקת/תוקפת אותם. אבל מה, לא תמיד יוצא מה שאני רוצה. הצילומים לא יצאו יפים, לולה הייתה עסוקה בלהתרגש כשנתתי לה צעצועים כל כך שווים, וכל הזמן זזה והתגלגלה, ופשוט לא יצא. וככה עברו עוד כמה ימים ועדיין אין פוסט. ואז החלטתי לוותר גם על הפוסט הזה, אבל, הנה הרשימה שלי: האמת שין מקום ראשון שני שלישי וכו' כי מאוד קשה להחליט מה יותר שווה. כולם עושים את העבודה כשצריך כמה דקות של שקט, או להחליף חיתול, אז בסדר אקראי לחלוטין הנה הם: חבילת מגבונים, עדיף חצי ריקה כדי שתרשרש יותר, בקבוק מים מינרלים, מפתחות של הבית, או של אוטו - עדיף עם שלט, שלט של הטלביזיה טלפון סלולרי אמיתי, עדיף איפון. אני בטוחה שלכל בית יש את הפריט חובה שלו, אצלנו אלו המובחרים :) 

וכל הקלאסים באמת שאנחנו כל כך נהנים להוציא עליהם כסף, שחס וחלילה לא ניתפס בלי סופי הג'ירפה או בובת מיקי מאוס או מוט ההשחלות של פישר פרייס או כל אלו שכבודם במקומם, אתם בסדר, אבל יש לכם מתחרים רציניים.. אני אימא צרכנית, שיותר משאני נהנית שלילדים שלי יש צעצועים שווים, אני נהנית  מפרופס פוטוגנים לצילומים. אז מוט ההשחלות מהפלסטיק של פישר פרייס? תראו איך הוא התקדם ואיזה חתיך הוא-
משני פוסטים מעוצבים ובנויים לתפארת יצא לי פוסט בלאגן. יש מישהוא אחד שמוכן לשתף פעולה כשהוא עייף, ומחזיק ביד בדיוק את מה שלא שלו. הם כבר התחילו לריב על צעצועים.

אז כשאין פוסט, אני לא רצה למחשב/איפון כל שניה לראות מה העיניינים, וככה יצא שמיום רביעי ועד לרגעים אלו (בוקר יום ראשון) לא פתחתי את הבלוג, הרגשתי קצת לא נעים כאילו לא חזרתי לחברה שהתקשרה אלי, ואני מתחמקת..ולא בדקתי סטטיסטיקות, ולא קראתי תגובות, וגם- לא פתחתי פייסבוק וכתבתי רק אימייל אחד. ארבה ימים בלי מחשב או אינטרנט הרגישו די מוזר. אבל היה לי זמן לאכול הרבה בשר ולצלם הרבה תמונות, היה חג רגוע..לולה היתה עסוקה בלהחליף בגדים כל שלוש ארבע שעות (ככה זה כשיש מלא שמלות חדשות מסבתא) ולגלות בפעם הראשונה כמה זה טעים עוגיית שוקולד -
ואחיה היה עסוק בנסיונות (אל תגידו לו אבל די כושלים) לשפר את יכולת המעוף שלו. אין סיכויי בחיים שאם הייתי רוצה לצלם פריימים כאלו מיוזמתי הייתי מצליחה. רק כשני די רחוקה ממנו, ולא מטרידה ברגע, שנייה, תעצור, עוד פעם וכו'.. זה יעבוד. איכשהוא לאחי יש תמיד את התמונות הכי יפות איתו..

וזהו. הרהורים על הגברת שחגגה יום הולדת  לא מניחים לי. לא פשוט לחיות כאן, אבל עדיין נראה לי שמכל המקומות בעולם זה הבית שיועד לי. אני מאוד מקווה שהמחאה תפרוץ שוב הקיץ כי כבר לא אהיה בחודש תשיעי עם בטן ענקית ואוכל לצאת לרחובות עם כולם.
ממש ברגעים אלו אני מפנה לי שעה לפתוח פייסבוק ולהתעדכן בכל מה שפיספסתי. הכוונה כמובן, לכל הבלוגים האהובים שלא קראתי ואני מסוקרנת מה חדש שם..עכשיו אני מרגישה שחזרתי לאותה שיחת הטלפון שלא נענתה משבוע שעבר. יש פוסט. אמנם בלאגן גדול אבל לטעמי, וכן, הבלוג נושם מחדש :). למי שחושב שאולי בא לו אבל הוא לא בטוח לפתוח בלוג, מילה שלי זה הכי כייף בעולם!

22.4.12

על ילדים ואתיקה


אחד הפינים הראשונים שלי בפינטרסט היה אוהל אינדיאני לילדים - טיפי. מאז נעצתי עשרות אימג'ים של טיפי והשבוע בטעות מחקתי את כולם. זה לא העיניין, מה שרציתי לומר הוא - אני לא סגורה על חשיבותו של הפינטרסט בחיים. מה החוכמה, לשבת בבית מול המחשב, ולמיין זה כן זה לא. אנשים רבים וטובים עומלים שעות, ימים חודשים על כל אימג', אם מדובר בעיצוב, מתכון, אופנה ומה לא. ואנחנו יושבים בבית וכאילו מאשרים. כן, לא, לייק לא לייק. ומה עושים עם זה? החלטתי לקחת את העיניין ברצינות, ולממש. כמה אימג'ים ממש מסנוורים אותי בתיקיות שלי, כאלו שאני חושקת לעצמי כבר הרבה זמן. טיפי לילדים הוא הראשון בפירמידה. יש לנו חצר אחורית של כמה מאות דונמים..לא ממש אבל בערך. אנחנו גרים ממש על פארק הירקן, ואימצנו את הדשא והעצים במקום החצר האחורית שתמיד רציתי. אז הרגשתי בנוח לפתוח את הדלת ולבנות לי ולילדים טיפי קטן. למה לא? אחד הדברים הפשוטים שעשיתי בחיי, כמה מקלות במבוק, בד פשוט בצורת חצי עיגול, ארבעה ילדים וצבעי גואש. יש המון הסברים ביוטיוב, אז נקצר. חלק שני - את האימג' הזה מצאתי השבוע:




יש לציין שבניגוד לכל הצילומים בבלוג שלי את זה לא אני צילמתי, ניסיתי להגיע למקורות כדי לתת קרדיט ולא מצאתי אותם. נעצתי את האימג'. עוד באותו יום החולצה של לולי הייתה מוכנה. הייתי רוצה שהילדים שלי יהיו מסוגלים בחיים הבוגרים שלהם (בעולם הלא כל כך פשוט הזה) לשתות בירה מול נוף עוצר נשימה אנד סאיי פאק איט אול. לא ממקום אגרסיבי, אלא פאוזה קטנה שמכניסה אותנו חזרה לפרופורציות. אז עד שלולי ילמד לקרוא ולהבין את המשמעות, הסלוגן הזה כבר חלק ממנו. אופס... בעיה. קיבלתי ביקורת מאבא שלו שאין צורך לציין שהוא הכי פאק איט אול בעולם. וכאן התפקיד שלי כצלמת - בעיקר ילדים, מקבל משמעות ואחריות גדולה ממה שחושבים. לצילום יש כוח וגם למילים. יש קוד אתי די ברור בצילום ילדים שלא כדאי לחצות. אחרת כל השמרנים למיניהם צצים. כן, אצלנו בבית יש כל מיני תמונות, אבל לא את כולן אני מפרסמת. וזה הרגע לחשוף את הצלמת האהובה עליי בכל הזמנים. סאלי מאן. ההקדמה הכי תמציתית תהיה זו:



צלמת אמריקאית שעוררה פרובוקציות בסמוך לפירסום סדרת הצילומים שלה - משפחה מיידית ב-1992. כל המצולמים הם הילדים שלה. בשביל לא להכביד על הפוסט הזה שאמור להיות בניחוח הטיפי, הכי טוב שתחפשו אותה בויקיפדיה, סיפור מאלף.  ו...? אז בזמן שהתפננו לנו בטיפי בשבת שמשית עם החולצה שאומרת הכל (גם על המצב רוח של השובב הקטן) כשרוב הזמן אנ רואה דרך העדשה, תפסתי פרים שהצחיק אותי מאוד. ואז הרוחות געשו. מה פתאום, את לא יכולה, זה לא אתי, זה על חשבון הילדים, מה את חושבת לעצמך וכו' וכו'. נרגיע את הרוחות, רציתי לצאת בסדר עם כולם, אז מה אם הבן שלי מצא בקבוק בירה ריק ושיחק אותה לוגם לרוויה? צונזר. לשמחת כולם.
כשאני מצלמת ילדים של אחרים תמיד אבקש אישור מפורש וחד משמעי להשתמש באימג'ם. אף פעם לא אעלה על הדעת לפרסם צילום שהוא פרטי של מישהוא אחר ללא הסכמה.  אם אתם בתחום, כדאי לשים לב. אוף, כמה כובד, ומה על הטיפי? היה סבבה, מעולה, כיף גדול. הילדים במיוחד נהנו לקשט אותו ולולה שלי הקטנה מצאה לה מחילה בדיוק לגודל שלה והשקיפה על כולם מתוך האוהל. נראה לי שבקרוב היא תקבל טיפי פרטי הבייתה, כזה עם תחרות וטלאים וקישוטים של בנות. ואחיה? הוא ילד טוב, באמת. יש לו את הקריזות שלו, כמו לכל ילד אני מאמינה, והוא בטח חשב שזה ספרייט .. ואני? אני לא נותנת לכבדות של החיים להשתלט עלי. ומי אני בכלל שאעורר פרובוקציות? הרי הכל כבר נעשה וצולם ותועד, וסאלי מאן יש רק אחת, והיא מעולה.



 ואיזה כיף שהחברות שלי משתפות פעולה כשאני מודיעה - אינדיאנים תתכוננו, יום שבת בונים טיפי!
אז מה היה? פינטרסט זה פול גז בניוטרל, אתיקה וצילום במפגש פיסגה עם ילדים, טיפי אחד, סאלי מאן הגדולה מכולם, וכמה בני משפחה כעוסים. אני באמת לא כאן כדי להתסיס, אותי זה פשוט הצחיק. ולא, אין לי זמן לצדקנות. יעבור להם. והכי חשוב, בראש הפרמידה עומד חינוך מוסרי. זה התפקיד של כל אימא. גם שלי. יאללה בי.

17.4.12

מצאתי בדיוק את מה שחיפשתי.

האמת היא שהפוסט הזה נולד אחרי חיפושים רבים למשהוא שיגרום ללולי שלי להסתגל לחוקים החדשים בבית. אז לכל המעוניין בהתפתחויות  - כבר יומיים שהוא מרדים את עצמו לבד במיטה. חיפשתי במצולות מה אני לא עושה נכון, מה גורם לו להתעקש כל כך, מה חסר לו והגעתי למסקנה שהוא פשוט אוהב אותי המון... :) לא חסר לו כלום, זה מה שבטוח. בכל זאת החלטתי לפנק אותו במשהוא חדש. מנורת ללילה אין לו בחדר, למרות שהבנתי שעדיף להשאיר אור במסדרון, אולי אור קטן ונעים יעזור לו עד שהוא נרדם. המנורה בשלבי בניה, עוד יסופר עליה... ומה בינתיים? שמיכה. כזאת רכה, נעימה מלטפת יוקרתית. כזאת שלא מחליקה מהגוף ונמרחת על הריצפה, אחת שתחבק אותו כל הלילה, תחמם מספיק אבל לא מידי. שמיכת קיץ חדשה. לפעמים אני כל כך בנאלית, אז התחלתי בגולף, עברתי למשביר משם לפריד (מה חשבתי לעצמי???) וכלום. שום דבר מספיק טוב ליצור הקטן שלי. רובן סינטטיות, כבר רואים את הגוגולים שלהן אחרי כביסה ראשונה, או גדולות מידי או קטנות מידי. כשגרנו בניו יורק אחד הדברים שהוציאו אותי מדעתי היה לקנות מצעים. יקר בטרוף, לא אמיתי. ומה בנוסף? את ציפת השמיכה מוכרים בנפרד בהון! משהוא כמו 150 דולר בחנות פושטית כמו בד בת' אנד ביונד. יש לי חברה שגרה שם כמעט 40 שנה, והיא חליטה להושיע אותי מרכישה לא מדוייקת של מצעים. יום אחד היא התקשרה והודיעה: תהיי מוכנה, נוסעים לברונקס לקנות מצעים מכותנה מצרית סרוקה, אורגנים, צפיפות חוטים של לא פחות מ-400. עברית אני מבינה, גם אנגלית וגם קצת בולגרית. את מה שהיא אמרה לא הבנתי בכלל. כלום. תוך 10 דקות היתי מוכנה, היא אספה אותי ונסענו לברונקס. מחזה הזויי, תקשיבו: נכנסנו לחנות קטנה עם דלפק מטונף, ערימות של טכסטיל בגובה שני מטר לפחות. מאחורי ההרים גילינו חמישה שישה ילדים טורפים פרייד צ'יקן ממגשיות של טיקאווי ומנגבים את הידים במגבות של ראלף לורן שזרוקות בכל פינה. מאוד לא אסטטי, כמעט ויצאתי משם מפספסת את אחת חויות הקניה המטורפות שהיו לי אי פעם. החברה התעקשה, ואמרה תתחילי לחפש. כדי לקצר את הסיפור המוזר הזה, אכתוב רק שיצאתי משם עם קולקצית מגבות שלמה של ראלף לורן (אפילו בצבעים מתאימים) שני סטים לקינג סייז בד כולל הדובה (הציפה לשמיכה) של מרתה סטיוארט, ועוד שמיכת קיץ ענקית של ראלף לורן. כן, אני זוכרת כמה הכל עלה - 120 דולר...שבוע אחרי זה ראיתי במיסיס את אחד הסטים של מרתה נמכר ב- 390 דולר בלי הציפה! SCORE!!! ובנוסף, כל המילים המוזרות שהיא אמרה לי על המיצרים והחוטים והאורגנים, הופיעו בכל טיקט! קיצר, חיפשתי וחיפשתי ללולי שלי שמיכת קיץ חדשה שתחילף את החתול המת שהוא התכסה בו בחורף, ומצאתי. הייתי צריכה לדעת קודם. ברור שבביבי טבע! לא ניגשתי לשם כי אני מכירה את החנות כבר כמה שנים טובות, וידוע לי שהטכסטיל שלהם הוא לתינוקות. טעות. את השמיכות המדהימות שהם מיצרים לתינוקות (מתנת לידה מעולה!) הם מייצרים כבר כמה זמן לאחים הגדולים של התינוקות, ואפילו להורים. כן, השמיכה הכי שווה בעיר מגיעה גם בגודל של מיטה זוגית! שוב, כל המילים המוזרות האלו על המיצרים ואנטי בקטריאלים ואפילו אנטי אלרגנים ועוד כל מיני מטעמים, מופיעות על השמיכות שלהם.
פיקה וופל בצד אחד, ובצד השני חלק. צבעים נעימים וקיצים, אם אתם מחפשים שמיכת דורה או בוב הבנאי זה לא כאן. כאן מתעסקים באסטטיקה חדשה לילדים. שילמדו להיות מתוחכמים כמו ההורים שלהם :) תראו כמה טוב לו -
 וכשלולי בגן עוד כמה יצורים מוצאים את השמיכה הזאת שווה במיוחד


אז אם אתם עוברים בדיזינגוף, קצת דרומית לנורדאו תראו את ביבי טבע. או שם או כאן. שני לילות הוא כבר מרדים את עצמו, שמיכת קיץ חדשה יש, שאפילו עברה כביסה ונשארה מהממת כמו שהיא. אני מסמנת שני ויים.

15.4.12

לא פשוט. בכלל.

יש סברה כזו שאימהות שכותבות בלוג עפות על החיים. הכל כל כך מואר ואורירי, הכל טעים, מסודר, עשויי בעבודת יד מעניין, שלא לומר מרתק אצלהן הכל זורםכאילו החיים הם עננים של מרשמלו. אז זהו שלא. לפחות לא אצלנו. השורה התחתונה של הפוסט הזה היא: אנחנו ישנים ארבעה במיטה. כן. וזה לא שכל אחד שם את עצמו מתי שבא לו, אלא אימא צריכה להיות שם לידו עד שהעיניים הקטנות שמסרבות להעצם יסגרו לגמרי, לחכות עוד עשר עשרים דקות, שהמלאכים לא יחליטו במקרה להתעורר, לוודא שהשינה כבר עמוקה. ואז אימא מתפנה סוף סוף ליום שלה, לזמן של גדולים בלי פיפי קקי בקבוקים, כתמים של בננה (על הג'ינס החדש  מזארה!!!) פלמובילים שנתקעים ברגליים, כבאים וסופרמן אחד. והשעה? בסביבות עשר עשר וחצי. כן בלילה. מה נשאר? חצי שעה שעה של עירנות והעיניים נופלות. איפה טעיתי??? ולא לדבר על זה שכל היום אני עפה בדמיון עם החוויות של היצורים האלו:


כל בוקר, צהריים וערב הם מסביבי. בכל פינה בבית. מפליגים, נחים משחקים קלפים. ואני עוד צריכה להחיות אותם בדיבורים כשלולי מבקש שאשתף פעולה. אז לפעמים אני ספידרמן ששוכב על ערסל ואין לו הרים של כביסה וערימות של כלים וארוחת ערב לא מוכנה. לפעמים אני סתם פיראט שעוד שנייה שודד יהלום ענק ואיזה כיף! אבל לרוב אני אימא. אימא של שני מלאכים שרק עוזרים לחיים שלי להיות יותר יפים ושלמים. ועוזרים גם לייצר מכונת כביסה אחת ביום. לפחות.
אחרי הלילה האחרון אני מכריזה: לא עוד. שני אנשים במיטה זה מספיק. אני לא יודעת איך הגענו למצב הזה, אבל עם כל הכיף שבחיבוקים ובליטופים הרבים שאי מקבלת מהם, זה בסדר מבחינתי לצמצם את זה רק לשעות היום. הערב - מקלחת בשש וחצי ארוחת ערב בשבע הפלגה לקאריבים עד שמונה ובשמונה פיזור במיטות. שלוש מיטות יאוישו היום בארבעה אנשים. אמן.

9.4.12

My man of tomorrow part 2- The golden age

קיוויתי שאחרי המאמץ שהשקעתי בלטפטף טיפה אחר טיפה של שעווה לתוך קליפת אגוז, הפיראטים יקבלו מקום של כבוד אצלנו בבית. להשיט אוניות פיראטים זה כיף, לעוף זה יותר. אחרי הכל אוניות מאגוזים לא כתובות בהיסטוריה, סופרמן כן. ביום שאחרי ליל הסדר, הגיע לבקר אותנו אצל סבא וסבתא החבר הכי טוב, ואיתו השמש והבלאגן. אחרי ארוחת צהריים חגיגית יצאנו לגינה. אימא חרוצה, דואגת לקצת פעילות.ללולי שלי יש קצת בעיה עם מגע. יותר נכון להגיד עם ליכלוך, כנראה שיש יותר מידי מגבונים בשלוף בחיים שלו. כנראה שהבעיה לא אצלו. האוניות מאתמול ננטשו טובעות בקערת המים, והגלימה נקשרה מחדש מוכנה למלא את כל המשאלות. כבר כמה ימים שהוא מזכיר לי שלא סגרנו את פינת הטייטס והחולצה והמגפיים האדומים של סופרמן. אימא, גלימה זה לא הכל. יש עוד. כן, וגם מסיכה. מזל שאת הבלורית הצלחנו לעצב לו והוא החליט שזה מפריע לו במצח אז ירדנו מזה. הזכרתי מגבונים וליכלוך, אז הכי הייתי שמחה כשהחבר הוביל את המהלך, והפך צבעי ידיים לצבעי גוף :)
לולי שלי רואה שישה צבעים שונים ובוחר אדום. בן של אימא!
משום מה הייתה לי השערה שכשאתן להם צבעי ידיים וניירות לבנים אקבל חזרה ניירות עם טביעות צבעוניות. לילדים יש קול משלהם. 
ההוגה הגדול. החבר!
החיוך על הפנים שלו כשהבין שהוא מתקרב בצעדי ענק ללהיות סופרמן היה ענק, אבל הידיים האלו שאבו את המצלמה אליהן...
בפוזיציה הזו הוא עמד איזה 10 דקות, וכששאלתי אותו מה קורה?? הוא אמר שהוא מחכה לרוח שתיתן לו תנופה. בחוץ היו 31 מעלות ללא זכר לרוח...
זה ה- golden age האמיתי, ושלא יספרו לכם סיפורים... גלימה של סופרמן, קצת צבע אדום, שמש וחבר טוב, כל רגע כזה נראה כאחד מרגעי השיא שלו..וכשהרוח תגיע הוא גם יעוף!


בין לבין זה מה שאבא שלו עשה -
ימי סופרמן שולטים, מעניין עד מתי...לפחות הוא זנח את המחשבה שאימא צריכה עכשיו לדאוג לתוכי שישב לו על הכתף כשהוא פיראט.
האמת היא שהפוסט הזה הוא הצצה קטנה לאוצר שגיליתי..איפה שהוא באמריקה, שני אבות יצירתיים החליטו ליצר צבעים, ולא סתם צבעים, צבעים שווים מאוד באריזות מהממות שרק עושים חשק לקנות את כל הקולקציה ולהניח על שולחן קטן לילדים קטנים עם אצבעות קטנות. לא ארחיב יותר כי זה קצת סוד שמור, רק שתדעו שבקרוב מאוד יוברנד חברה מעולה שכבר סיפרתי לכם עליה (זוכרים את קופסאות האיחסון??) תשווק אותם לכל מי שרק ירצה. עוד קצת וזה אצלכם..מבטיחה לעדכן! אח.. הצבעים של פיקולינו...

6.4.12

פיראטים, אגוזים וחג שמח

אז מה אתם עושים עם כל קליפות האגוזים שפיצחתם?? טוב, ברור שקניתם קלופים, אבל בשביל הפוסט הזה תצטרכו להסביר לילדים שאגוזים לא גדלים קלופים על העץ, והכי כייף זה לפצח אותם וכמובן שמייד אחר כך להכין אוניות קטנות לפיראטים השודדים. אני כבר לא יכולה לספור את כמות הדמויות שלולי החליף בחיים הקצרים שלו, זה התחיל מהתמכרות קשה מאוד לתומאס הקטר, עבר לבוב הבנאי, משם לכבאים של פלימוביל, עבר שוב לספידרמן, ועכשיו אנחנו עמוק אצל סופרמן. (סליחה מכל אלו המינורים ששכחתי בדרך). סופרמן הוא הכל בשבילו כרגע. כל עולמו, אתמול אפילו ביקש שנעצב לו עיגול כמו של סופרמן. שעתיים אחר כך הבנו שהוא מתכוון לבלורית שלו בשיער...:). בגלל הסיכונים שכרוכים בלהיות סופרמן (הוא ביקש מאבא שלו שילמד אותו לעוף מהחלון...) אי מנסה להטות את ההתרחשויות לכיוון אחר. וחוץ מזה הגלימה שלו כבר כל כך מסמורטטת ובלוייה..אז החלטי פיראטים. יש לציין שהוא משתף פעולה נהדר. זה כולל רטייה על העיין בממוצע של 3-4 שעות ביום. ולעיניינו - ממיסים שעווה של נר בחצי קליפת אגוז, באמצע הדרך כשהשעווה כמעט התקשתה, תוקעים קיסם עץ פשוט עם דגל שעשוי מחתיכת נייר (אפשר מצויירת, אפילו דגל ברבי תופס :)) ומצפים את הנייר בסלוטייפ אחרי שהדבקתם אותו לקייסם, כי לפעמים אוניות טובעות...כשהקיסם עומד יציב, ממשיכים לטפטף שעווה מהנר כדי לכסות כמעט את כל עומק הקליפה. האמת שצריך קצת סבלנות בזמן התקשות השעווה, אז לא לוותר. הקיסם צריך להיות נעוץ באמצע כדי לשמור על שיווי משקל. זהו. השעווה התקשתה לחלוטין? מלאו קערה במים ושוטו.. אצלנו נרשמה התרגשות מהמתנה הקטנה הזו לפסח. 


הפיראטים שלי הם קובץ שיצרתי בפוטושופ, והדפסתי על דף מדבקה. פשוט. 
זו באמת מתנה מפתיעה לתת לילד בפסח, ואם הם בעינייני פיראטים אוניות ומה שבינהם, זו בטוח הצלחה! פסח שמח מאוד לכולם!

4.4.12

Kids and robots

הכל התחיל בבאז. באז שנות אור. ליומולדת האחרון הוא קיבל אותו מתנה מחברים, והניח לו לנפשו שלושה חודשים שלמים, בלי בכלל לזכור שהוא שם. עם קומפלקס שלם של תחנת כיבויי, כבאיות וכבאים מי בכלל צריך בובת בד של באז? במיוחד שגדלנו כבר וצעצוע של סיפור זה לתינוקות??? אבל...ברגע הראשון שהיא שמה לב אליו ואימצה אותו באהבה רבה בתור הננשך התורן (נשכן) היה מחטף. הוא שלי הוא שלי!! ומאותו יום, לפחות פעמיים ביום יש מריבה על באז. לולי החליט שיותר הוא לא מפקיר אותו בבקרים, ובאז התחיל ללכת לגן. בצהריים, כשהיא רואה את אחיה הגדול עם באז היא ישר מושיטה יד, ובוכה. כמובן שהוא לא נותן לה. לפני כמה ימים, לולי ניגש אלי ואמר: אימא, אני חושב שכדאי לקנות לה בובת רובוט, ככה היא לא תבכה, כי באז שלי". אימא חרוצה, ישר עושה גוגל לבובת רובוט מבד. וכך פגשתי את הדס. (מזל שהבן שלי מסדר לי דייטים עם נשים כל כך מוכשרות...) יש לה חנות מתוקה בנחלת בנימין (רחוב רמב"ם 7) ושם יש קסם של פריטים לילדים. שמלות כותנה מתוקות, חצאיות קלילות, אביזרים לשיער, שלטי קיר מצויירים ביד עם ניחוח רטרו וכמובן בובות רובוטים! בובות עבודת יד עם פרטים מתוקים, צבעוניים וכיפים. כשעלה הרעיון לבובת רובוט בשבילה, שאלתי את עצמי בשקט למה דווקא רובוט? למה לא רותי סמרטוטי או שפן מתוק? אבל אני לא כאן כדי להתווכח עם הרעיונות (יש לציין מעולים) שלו, ואמרתי לו שזה פשוט רעיון מצויין. הכי שמחתי לגלות שהדס שידרגה בגדול את האופציות ויצרה רובוט בן ורובוט בת. גאוני.
כמובן שנרשמה התרגשות רבה בבית כשהרובוטית בת (!) הוציאה את עצמה מהאריזה. במיוחד כשלולה גילתה את האוזניים של הרובוטית ומייד הכניסה לפה.
את הרובוטים המקסימים האלו, את שמלת הסינר ההורסת הזו, ועוד פריטים כייפים לילדים תוכלו למצוא בחנות של הדס ברחוב רמב"ם 7 וגם בחנות האינטרנטית שלה במרמלדה מרקט (ה-etsy הישראלי!) בקישור כאן. הכי כייף כששמים לב לפרטים, אפילו בבגדי תינוקות. ואולי בעיקר??
הרובוטים עולים 139 ש"ח לא נורא בכלל לבובה בעבודת יד עם קונספט מדליק. שמלת הסינר עולה 99 ש"ח ובעיני היא סופר כיפית ושמישה לקיץ. זהו עד כאן. תוך כדי הצילומים המשאית הפוטוגנית הזאת עברה מתחת לחלון, וביגוד לפרסומת סמויה בסרט, כאן הכל היה חד משמעי, רצתי למקרר ושתיתי ליטר קולה. יש הרגלים שקשה להיפטר מהם. אבל, המשקה הבאמת אלוף הוא ד"ר פפר. בשנתיים האחרונות אפשר למצוא אותו בכל פיצוצייה בעיר, וזה הפינוק האמיתי שלי כשממש חם בחוץ. בבית אני עדיין שותה קולה. סתם אנקדוטה..


פסח שמח, האמת שיש לי בתיכנון עוד פוסט ממש מגניב לפסח, אם אמצא אגוזים עם הקליפה בסביבה אעלה אותו מחר. נתראה..
ממש לפני שאני סוגרת את הפוסט, נזכרתי, שפעם כשביקרתי בונציה והיינו רווקים, נכנסנו לחנות של kid robot. זו חנות קונספט סופר מדליקה לעיצוב של בובות אפשר לומר hardcore.  אמרנו לעצמנו, שיום אחד כשהיו לנו ילדים נקנה כמה לחדר שלהם. האמת שנזכרתי בזה רק עכשיו.