29.7.12

what a bummer (+to the Olimpic and back)

הי!! שבוע שלם אנחנו בהכנות ליומולדת מהסרטים, כנראה שזה פשוט לא היה צריך לקרות עכשיו. הקדמנו את החגיגות בחודש בשביל לתפוס בזמן ארבעה ילדים שאנחנו מאוד אוהבים ועוזבים כבר השבוע. כנראה שלא מקדימים יומולדת ראשון בחודש שלם. כנראה שפשוט מחכים לתאריך האמיתי. העמסנו את כל הגודיס לאוטו ונסענו לכפר. חמש דקות לפני שהגענו ליעד השמיים נפתחו. ביג טיים! גשם זלעפות, טיפות ענקיות, ברקים ורעמים, רוחות עזות, קיצר, אפילו לא יכולנו לצאת מהאוטו ואחרי לבטים של חצי שעה במכונית עשינו אחורה פנה. כל מה שאכיל הצאנו לשולחן, כל החברים הגיעו אלינו והיה שמח. את כל הקישוטים וההפתעות נשמור לסוף הקיץ, ליומולדת האמיתי של לולה היפה. אותה לא עיניין כלום. לא שטרחנו שבוע שלם בהכנות, לא שירד גשם והרס לנו הכל, רק עיניין אותה שהיא עומדת. היא כל כך מרוצה מעצמה, ומיד מביטה אל כולם, מנסה לתפוס את המבטים שלהם, ואוי לזה שלא ימחא לה כפיים ויגיד לה בראבו! ככה היא נראתה במסיבה, אפילו את השימלה שלה היא לא לבשה, וכמובן שהשמש יצאה אחרי שעתיים והחום היה בלתי נסבל -
בשבוע ההכנות, לולי כל הכך התרגש, הוא חשב לעצמו שביום של המסיבה היא תלמד ללכת. ככה אנחנו מסבירים לו - שכשהיא היא תגדל היא תלמד ללכת. ההיגיון הפשוט שלו אומר שכשיש יומולדת אז גדלים, והוא ממש התאכזב שלא ראה אותה הולכת...הוא תכנן לה מסיבת פירטים רצינית, עם שודדים ואוצרות ומה לא, וכל זאת כמובן כדי לספק את הרצונות שלו. ובאמצע השבוע המטורף של כל ההכנות (לחינם..) מצאנו את עצמנו תופרים לו תחפושת רביעית (???!!!) בחודש, והפעם הוא גם עזר ולא רק נתן הוראות  -
          מה שהוא תופר שם למעלה זו התחרה של השימלה של לולה. כמה רומנטי...
 ממש עכשיו, ברגעים אלו שאני כותבת, סבא וסבתא מעמיסים אוכל לאוטו, ואנחנו יוצאים להפלגה אמיתית בקנו שסבא בנה, בדנובה. מפליגים לאיים קרובים לשדוד אוצרות. לולי כבר התארגן על חגורת הצלה מהשכנים. עכשיו הוא לא מצליח להחליט מה יותר מגניב - החגורת הצלה או החולצה עם הפסים??
ובנושא אחר לגמרי, אתמול היינו באולימפיאדה. לא בדיוק אבל כמעט. למשפחה של בויאן יש רקע עשיר ברכיבה מקצועית על אופני מסלול, ולכולם כאן יש אופניים שוות, ממש שוות! אתמול התקיימה תחרות ארצית כאן ממש בעיר הרפאים שלנו (שאנחנו על כך אוהבים!).
האיצטדיון הזה הוא בן 70 שנה, ואין צורך לציין שאף אחד לא טורח לתחזק אותו. אבל זה ממש לא פגע בחוויה, מאוד מאוד נהננו! אפילו המתחרים היו תמיד עם חיוך על הפנים. זה היה לי קצת מוזר, אף פעם לא ראיתי מתמודד בספורט יחדים שכל הזמן מחייך בזמן התחרות..מעניין..
הצבעים היו מרהיבים, השמש שקעה לאט לאט וחיממה את האור, היה פשוט מקסים.
לולי הוא הבן שלי עם הגנים שלי, שירש את ההעדפות שלי. תודה לאל. כשהוא רואה צבע אדום-  הוא מיד מעודד. וככה היה שכל פעם כשעבר מתחרה עם חליפה אדומה הוא מייד עודד וצעק, אפילו אם הוא היה בדרך למטה מהמסלול...

אנחנו ממש תכף יוצאים להפלגה, ואף פעם לא תתפסו בולגרי אמיתי בדנובה בלי בניצה. בניצה זה הבורקס האלוהי של הבולגרים שמכינים מביצים גבינה בולגרית ובצק פילו. אין יותר טעים מזה! ארוחת בוקר, ארוחת ערב, ואם אתם שואלים אותי זה גם קינוח. אחרי שאני אוכלת חצי מגש עם עגבנית טריות ופילפלים בגריל, אני משאירה לי חתיכה קטנה לסוף, וטובלת אותה באבקת סוכר או ריבה. אל תזדעזעו, זה ממש ממש טעים! והמתכון במיוחד בשבילכם:
תקראו טוב טוב את המתכון לפני שאתם רצים למטבח.
5 ביצים
200 גרם גבינה בולגרים מפוררת
חבילת בצק פילו מופשר לגמרי
4 כפות יוגורט
חצי כפית סודה לשתיה מעורבבת עם חצי כוס מיים.
מערבבים גבינה מפוררת עם הביצים, מוסיפים יוגורט וסודה עם מיים. התערובת מוכנה. כף שמן על התבנית ומניחים ברישול עלה אחד של פילו, ואחריו ברישול נוסף עוד עלה, לא דוחסים חלילה, משאירים כיסי אויר. בין כל עלה פילו מזליפים כף שמן בעדינות. בין כל שתי שכבות שלי פילו, מניחים תערובת, וככה בונים את הבניצה. מסיימים בתערובת, ועליה עלה אחד רופף, שהפינות שלה מהודקות פנימה לשולי התבנית. לתנור חם מאוד 200-250 מעלות בערך 30 דקות.
מי סידר לכם ארוחת ערב היום? :)))
תודה לכולם על האימיילים והפירגון בנושא הסדנת צילום. כבר לקראת סוף השבוע הזה אדע לתת פרטים, ורק שתדעו, כאן, בבלוג אודיע לראשונה על פתיחת ההרשמה, אז תישארו מעודכנים. שבוע מקסים לכולכם! xoxo

25.7.12

News!!!

הי!!! יש לי  בשורות טובות, וזה היה סוד עד עכשיו. כבר מספרת. לפני זה עוד קצת מהימים שלנו כאן :)

החברים של My Lovely Mess בפייסבוק (מה אתם עדיין לא??? תחלצו על איקון הפייסבוק כאן מימין וקדימה!) קיבלו "הודעה" שחלק ב' של הטיול שלנו מתחיל השבוע. זו היתה ההודעה -
עד תחילת השבוע, הייתי כאן לבד עם הילדים. הבעל נשאר בארץ. דרך אגב אני ממש לא היחידה, רוב האימהות מגיעות לכאן לבד עם הילדים, ולקראת סוף הקיץ הבעל מצטרף.. ככה זה כאן :) מישהוא צריך לעבוד. סופסופ הוא הגיע, אחרי כמעט חודש! הכל יהיה הרבה יותר פשוט עכשיו, מה שישאיר לי זמן לעבוד על הסוד שלי.
בבוקר שהוא הגיע, ירדנו למטה לולי ואני וחיכינו. למרות שידענו שהוא יגיע רק עוש שעה, ירדנו וחיכינו וחיכינו, ושרנו לו שירים ולולי אפילו המציא ריקוד לכבודו. כל מכונית שעברה הוא צעק -א ב א  א ב א !!
                            חיכינו מלא זמן וכמו באגדות בסוף הוא הגיע.... פפ...אנחת רווחה...
 זה מדהים כמה געגועים מצטברים בשלושה שבועות. עכשיו כולם מרוצים, אבא הגיע לבית שגדל בו, לולי שמח עד השמיים, ולולה חזרה לישון שינות רגועות עם חיוך בשפתיים. ואני סופסופ מתפנה לעבוד על הדבר האמיתי. 

השבוע ביקרנו שתי חברות שלי בכפר. אנחנו נמצאים בעיר קטנה, ומסביבנו הרבה כפרים. הכפרים הם בולגריה האמיתית. שם הזמן באמת עצר. אבל בבית של מריה ומרינה זה קצת אחרת. אימא של מרינה גרה בבית בכפר כל השנה, ומרינה, כשהיא לא מטיסה מטוסים בקיץ (כן, היא טייסת!!!) מגיעה עם הילדים. מריה גיסתה, מגיעה גם היא והחגיגה שם ממש לא עוצרת. את שתיהן אני מכירה כבר קרוב לעשר שנים, מהטיולים שלנו בעולם. הפעמים הראשונות שפגשתי אותן ממש לא היו בבולגריה. נראה לי שזה יסביר -

מרינה מגיעה מניו יורק, והיא הייתה הראשונה לראות את לולי כשהוא נולד שם חוץ מהמשפחה. יש לה מקום חם אצלי בלב...מריה מגיעה מקנדה, לשם הם עברו אחרי כמה שנים טובות בניו יורק, והפעם אני הייתי בין הראשונים לראות את הילדה הראשונה שנולדה לה שם. ולמה עוד מעט ישראל? כבר אסביר.
הבית בכפר הוא הדבר האמיתי. ממש הדבר האמיתי. לכל אלו שקונים רהיטים, וחפצים לבית בהמון כסף כדי שיהיה כפרי, אוו שאבי שיק או ואטאבר, בואו לכאן לקבל השראה. אני חושפת ממש מעט ממנו בפוסט הזה, גם כדי שתחזרו לעוד, וגם כי החלטנו להקדים את היומולדת של לולה בכמה שבועות כדי לתפוס אתת כל החברים של הילדים לפני שהם מתפזרים להם בכל מיני אוירונים..הלוקישן ליומולדת הוא הבית הזה. יותר מושלם מזה לא יכולתי לבקש, והאמת שברגע שאני כותבת את הפוסט הזה אני באמצע כל ההכנות והסידורים. יהיה מקסים! תמונת אוירה קטנה - זה מה שצפויי לנו :)
הילדים מדברים ביחד יותר משש שפות. חשבתי לכתוב כמה זה קשה ומתסכל, אבל מה - הילדים שמו את כל המחסומים בצד, ודיברו בשפה שלהם. אין מי שלא הבין. היינו שם אולי שבע שעות בלי להרגיש שאנחנו מטפלים ב-6 ילדים. 
הייתי רוצה לכתוב שבצילום למעלה הם בדיוק היו עסוקים בחיפושיות (מה שנכון, אבל לא ברגע הספציפי הזה...) כאן הוא בדיוק הסביר לה דרך האיפון איך באטמן עף..
לולה, בגלל שהיא הכי קטנה קיבלה טונות של תשומת לב. האמת שכלום לא עיניין אותה חוץ מהערסל ושני החתולים שהסתובבו שם, היא הייתה עסוקה בלנסות לתפוס אותם כל כך קשה, שבכלל לא היה לה זמן לדברים אחרים. 
לולה כבר קיבלה כינויי בולגרי, כאן כולם קוראים לו צ'ורנו שהפירוש של זה זה המטורללת. אין מילה שמתארת אותה יותר טוב! עם כל המאות תמונות שצילמתי שם התחננתי לילדים לאיזה צילום קבוצתי, אין צורך לכתוב כמה זה לא היה פשוט. עם על ההתרגשות והאטרקציות מסביב זה המקסימום שהצלחתי להוציא - 
חלק ב' של הבית בכפר יגיע עם היומולדת של לולה. לבינתיים, נזכרתי שהבטחתי קצת מתכונים, אבל אני כל כך עסוקה בלאכול שלמי יש זמן לצלם תוך כדי. משהוא קטן, אחד האהובים עלי והקלים ביותר להכנה -
כוס יוגורט
כוס גבינה בולגרית מגוררת
שתי כוסות קמח
חצי כפית סודה לשתיה
מערבבים יוגורט וגבינה, ומוסיפים קמח וסודה. אפשר קצת מלח. לשים לבצק כמו למעלה, לא חלק מידי, בערך דקה, אפשר אפילו עם מזלג.
יוצרים כדורים ומניחים בתבנית, מעל כל כדור מניחים קוביית חמאה קטנה. הנפוליאון שלמעלה הוא האבא של הילדים..גם הוא היה מכור לתחפושות בילדות, וכמובן שגדל על הלחמניות האלו לארוחת בוקר. מכניסים לתנור חם מאוד 200-240 מעלות לרבע שעה. אני הכי אוהבת למעוך עגבניות עם הלחמניות האלה וטיפה שמן זית ופשוט לאכול. אורחת בוקר מושלמת. אצלי בתפריט חמישה בקרים בשבוע לפחות!
ולעיניין הרציני באמת - (חוץ מהיומולדת של לולה המתקרב..) זוכרים את האימג' הראשון בפוסט? זה:

אז זהו, זה כבר לא סוד. מאז שהגעתי הנה אני עובדת על משהוא. המשהוא הזה הוא הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב- לצלם, וכאן התמונה מתרחבת, אני פותחת קבוצה קטנה ללימודי צילום. קורס קצר, של ארבעה מפגשים, שם אני אגלה את כל מה שאני יודעת. מבטיחה. בלי סודות יותר. בימים האלו אני עובדת (כל בוקר ) על השיעורים, ומה יהיה בתוכם, ואיך להעביר את זה בדרך הכי כיפית ונגישה. יש עוד עבודה, אבל כשאחזור מהחופש הכל כבר יהיה מוכן. למי זה מיועד? לכל מי שיש לו מצלמת רפלקס עם אפשרות לצילום ידני, לא אוטומטי, לכל אימא/לא אימא חובבת, שנמאס לה שהצילומים שלה לא מספקים, ורוצה ללמוד איך לשפר ביצועים. עוד המון פרטים על הקורס  אתן בשבועות הקרובים, כאלו שיענו על כל השאלות. אני כל כך מתרגשת ומחכה!!!!  xoxo

20.7.12

sold out!

לפני הכל, שתדעו, כל הקאפקייקס נמכרו. בפחות משעה!!!

אז בלילה אפינו את הקאפקייקס כמובן שהמתכון הוא של מיספטל, אני בתהליכים לפתוח בלוג מעריצים לבלוג שלהן, לא יכול להיות שהכל שם כל כך עובד, מדוייק, טעים, נפלא, וזה עוד לפני שהתחלתי לתאר כמה נפלא החצי שאני מכירה... הי שרית :) ובבוקר הקצפנו חלבונים סוכר וצבע מאכל, וכבר נהיה צהריים (אנחנו כל כך באיזי כאן..) וזה מה שיצא-
הבטחנו ללולי שאם הוא ימכור את כל הקאפקייקס הוא יוכל לקנות לעצמו צעצוע בחנות ממול. הוא היה נגש מאוד ובטח פינטז על לחזור הביתה עם חצי חנות. רק מה, לא היה לו מושג שהמחיר הסביר היה 80 סטוטינקי. לא היה מצב לבקש יותר, הלקוחות היו בורחים. כמה זה 80 סטוטינקי? מביך..שני שקלים פחות כמה אגורות. בהתחשב בעובדה ששילשנו את מחיר העלות, יצא שהרווחנו לא? איפה בעולם תמצאו קאפקייק בפחות משני שקלים??? לחוצים מהתגובות בעיר, אפינו רק מגש אחד. 12 קאפקייקס, חישוב זריז, 24 ש"ח רווח, אני אפילו לא מכניסה את העלות בפנים..יא אללה...הן הגיעו במלוא הדרן למאפיה, התמקמו גבוה מעל הקיפלות והלחם, וחייכו :)
יפות יפות, ויש לציין שמאוד מאוד טעימות. את הרויון במתכון המקורי החלפנו ביוגורט בולגרי שלטעמי אין לו מתחרים בעולם! והוא אלוף באפיה, עושה את העבודה נהדר, הקאפקייקס יצאו כל כך נימוחות ועדינות, יאמי!!מרטין גיסי כל כך התרגש מהיפהיפיות האלו, שברגע שהן הגיעו הוא חשב שזה בסדר לאכול שתיים. אבל מה עם הכסף לצעצועים של לולי?? אז הוא המתין.
בהתחלה נעלבתי, עמדתי כמו אימא גאה עם המצלמה, כאילו מדובר במינימום מסיבת סיום כיתה א' ואף אחד לא התיחס אליהן. אבל כמו שידוע, צריך רק לקוח אחד שישבור את המחסום. וזה קרה. הם אפילו לא שאלו מה זה, או באיזה טעם, הם פשוט אמרו - את זה! לפעמים שאלו קודם כמה זה עולה, ואף אחד לא אמר שזה יקר מידי, לדעתי היינו צריכים לדרוש יותר, ואטאבר..וככה הם יצאו להם אחד אחד מאושרים עם הקאפקייקס שלי, והיה אפילו לקוח אחד שאחרי חמש דקות חזר לקנות עוד אחת!
וממש לקראת הסוף, מרטין וסאשו (סאשה) התפנקו להם עם קאפקייק כל אחד, והחליטו באותו רגע, שעד שאני נוסעת חזרה יש לי תפקיד ברור - לאפות קאפקייקס כל יום. ולא רק מגש אחד. עדיין לא החזרתי להם תשובה:)))
את האחרונה אמרתי שאני רוצה, ורק עוד רגע, אני אצלם תמונה אחרונה, לסכם את החוויה, ואתפנה לטרוף אותה. פתאום, מבעד לעדשה אני רואה נערה נכנסת לי לפריים, ומושיטה למרטין שטר ביד, מבקשת את החתיכה האחרונה..מרטין מסתכל אלי, אני מרימה את העיניים מהמצלמה, ואומרת שאין ברירה. הלקוח לפני הכל... אולי היא תחזור מחר לקנות עוד.
וככה יצא שמרטין וסאשו אכלו אחת כל אחד, נתנו שתיים מתנה למוכרות בחנויות שליד, ובסוף יצאנו עם פחות מ-20 שקל לצעצועים. לולי כבר פרש הביתה עם סבתא ולולה, והחלטתי לשים את הכסף בצד לטווח ארוך, חזרתי הביתה עם בלון הליום בצורת לב (30 אגורות) מאושרת ומרוצה.

בצהריים איימנו על סבתא שאם היא לא הולכת לישון/לנוח אנחנו טסים הביתה, ויצאנו קצת לפארק. ממש ממול הבית בחצר של בית הספר שמענו תופים ומוזיקה מגניבה. נכנסנו לחצר וזה מה שהיה שם, או יותר נכון זו היתה התגובה של הילדים למה שהיה שם -
וזה באמת מה שהיה שם-
אפילו לא ידענו, אבל הגיע לעיר פסטיבל נודד! היינו בשוק! לולי ולולה קצת התרגשו מכל ההמולה והצבעים והמוזיקה שלא ממש נתנו לי לצלם בשקט, הייתי צריכה להתעסק איתם..אבל כן הצלחתי לצלם את הדינוזאור המגניב הזה מקרטון, שאפילו יכול להזיז את הראש ולפתוח/לסגור את הפה. 
כמה נדיר למצוא כאן מישהוא שמדבר אנגלית רהוטה, עם הרבה ביטחון, ושמח לקשקש איתי. הנער הראשון שפניתי אליו מכל ההמון שהיה שם מיד הבהיר לי שהוא מדבר אנגלית (מצויינת!) וישמח להסביר לי מה הם עושים כאן. אז היי כריס, מקווה ששמרת את הכתובת של הבלוג שנתתי לך.
  Hi Chris, thanks for your time, it was a pleasure talking to you, you guys are doing great job
מדובר בחברה צעירים, שללא כל מטרת רווח נודדים בבולגריה, ומקימים סדנאות מוזיקה/אמנות אקולוגית/ציור/ריקוד ועוד מלא דברים מגניבים. שאלתי אותו מה לעזאזל הם עושים כאן, ולמה דווקא כאן, בעיר הרפאים הזו, והתשובה שלו הייתה עצובה. הוא אמר ששיעור ההתאבדויות אצל בני נוער באיזור הזה הוא גבוה, והם כאן כדי לנסות לשמח, ואולי לעזור. מלאכים. הם יהיו כאן שבוע שלם, ויעשו עוד כל מיני דברים מגניבים בעיר, אני הולכת לעקוב מקרוב. כבר הרבה יותר שמח כאן, יש לנו מוזיקה חיה כל היום, סופר מגניבה!
כריס הוא בולגרי שהגיע ממש עכשיו מפינלנד, מאבא. אם כל הצעירים המוכשרים האלו היו נשארים בבולגריה, אולי היא הייתה נראית אחרת. אבל לפחות עכשיו בקיץ הם כאן..

ושלא תחשבו לרגע שהכל שושנים. את התמונה הזו צילמתי אחרי תחנונים של חצי שעה בערך ללולי שיבוא איתנו לפארק. הוא אמר שהדינוזאור הספיק לו ועכשיו הוא רוצה לעלות הביתה לסבתא. אבל סבתא נחה!!
וככה הוא ישב על המדרכה המאובקת לא מעט זמן, מתעקש. עושה פרצופים. נלחם. כבר לא ידעתי מה להבטיח לו. נגמרו לי השפנים. אחד המשברים הגדולים שהוא עובר כאן הוא שאין ארטיק קרח. אני רצינית. כמו איזה ג'אנקי, הגוף שלו לא מתמודד טוב עם המחסור הזה. צודק, מה הקטע הזה? יש להם כאן רק גלידות ואין שום דבר שבאמת מקרר בחום המטורף כאן. למי יש כח ללקק גלידה בחום הזה? אז אנחנו מכינים ארטיקים בבית, אבל מה עושים כשאנחנו בחוץ ואין מאיפה לקנות??? מעצבן! טוב, בסוף הוא השתכנע, אני כבר לא זוכרת איך, נמחקו לי תאים במוח מהעקשנות שלו...והלכנו לפארק. 
רק בשביל התמונה הזו שלמעלה אני שמחה שאני לא תמיד מוותרת לו. אם לא היינו הולכים היתה לו תמונה כזו? לא. ממש לא צריך להוסיף שגם כדי לחזור הביתה היתי צריכה לעבור מלחמה נוספת. הוא לא ממש סגור על עצמו. הפארק כאן מהמם בייופיו, באמת שאין מילים, רק מה, הדרך היא דרך עפר די מעצבנת אם הולכים עם כפכפים או סנדלים. כשחול ואבנים קטנות נכנסות לו לתוך הקרוקס, אפילו הדנובה בשיא יופיה לא מעניינת אותו, והוא עוצר כל 10 דקות לנקות את הרגלים עם מגבונים. בהתחלה קצת נבהלתי מההתנהגות הזו, אחר כך צחקתי, ואז גיליתי שהוא לא היחידי. בולגרים מקומיים שחיים כאן שנים גם עושים את זה! crazy!!!
כמעט שלוש שעות נתנו לסבתא לנוח מהבלאגן שלנו, וכמו שכתבתי, גם כדי לחזור הייתי צריכה מלחמה. הבעיה כאן שמחשיך מאוד מאוחר, בסביבות תשע וחצי לפעמים גם אחרי, והמשמעות של יום ולילה קצת התאדתה לה. הוא בטח לא יודה שהוא עייף...
את שני הצילומים למעלה צילמתי בסביבות שבע. ממש לא נראה כמו שעה של אחרי ארוחת ערב ומקלחת..

*לכל החברים המודאגים, כמו שהבנתם שלומנו מצויין, אנחנו נמצאים מרחק שנות אור מבורגס. תודה.*

18.7.12

All random stuff

היו כמה דברים שסימנתי כצפויים להגיע לכאן בפוסטים הקודמים, אבל יש משהוא אחד שחשוב להבין - בחופש אין חשיבות למה קודם. העיקר שנהנים. ואנחנו מאוד מאוד נהנים, וכל הדברים שצפויים להפוך לפוסטים עוד יקרו, כמו ביקור של הבניצה, הקאפקייקס במקום הקיפלה ועוד! כמו בכל קיץ כאן הילדים הנודדים מתחילים להגיע מכל העולם, וגרי הגיעה! הגיעה מליסבון עם בעלה והילד המתוק שלהם. גרי מנגנת בפילהרמונית של בלגיה בקונטרה באס. לא פחות ממדהים! ארזנו את עצמנו תוך כמה שעות ונסענו לכאן -
 הבית של ההורים של בויאן נמצא ממש על הדנובה, מרחק של 8 דקות הליכה ברגל, אבל פיסת החול הקטנה שם תמיד מלאה בילדים והחוף לא ממש ידידותי, מלא אבנים וליכלוך, לא הכי כיף. גרי גדלה כאן עד גיל 12 ואז עזבה לסופיה ללמוד מוזיקה באקדמיה, אבל כל הזכרונות עדיין כאן, היא  מגיעה כל שנה בקיץ עם אחותה למשפחה. כמובן שהיא מכירה את כל הפינות הנסתרות, ואת זו למעלה היא גילתה לי בפעם הראשונה. פיסת חוף מהממת, שקטה, המים כמעט צלולים לגמרי, וכן - זו רומניה ממש מעבר. המים רדודים וחמימים, השמש שוקעת בסביבות 9 וחצי, מצאנו את עצמנו רובצים שם כמעט עד 10 בלילה...



אחד האתגרים הכי גדולים שלי בצילומים בים הוא להתחמק ממה שקורה ברקע. איך שהוא קצת קשה להגיד למאות המשפחות ביום שבת בבוקר בחוף מציצים לזוז שניה כי יש לי תמונה לצלם. כאן זה לא קורה. כל המרחב הוא שלנו, ואף אחד לא נכנס לי לפריים אלא אם הוא שיך!
טיפ קטנטן לצילום  - אל תפחדו לצלם עם כיוון השמש, בכלל, לא צריך לחשוש מטעויות בצילום, לרוב הן מפתיעות לטובה!האור שנשבר בעדשה שלי יצר את הקשת המהממת הזו, לא פוטושופ ובטח לא קשת אמיתית, למרות שכבר פעמיים ירד כאן מבול רציני כשבחוץ 38 מעלות.

פעם כתבתי כאן שללולי יש קצת השגות לגבי מה נעים לגעת בו. מרקמים חלקים, לכלוך וכל מה שלא מוכר לא עושים לו את זה. ההפתעה הגדולה של החופש שלו לצערי הרב לא הצליחה להצטלם, כי הייתי נרגשת מידי בלהעצים את הרגע ולהגיד לו כמה שהוא מדהים ונהדר, כאן המצלמה נשארה בצד. לולי שלי, לא רק שהצליח בכוחות עצמו לדוג בפעם הראשונה, להחזיק חכה ולהיות בעננים מזה, הוא גם החזיק את הדג בידיים הקטנות שלו, על כל החלקלקות שלו, החזיק טוב טוב, עד שהעביר אותו בבטחה לקופסאת פלסטיק. ומשם לקח אותו גאה הביתה להראות לסבא. האמת שאין לי מושג מה עלה בגורלם של הדגים האומללים. כמו שאני מכירה את חמותי היא בטח שיחררה אותם בדנובה ישר על הבוקר. לעומת זאת את הבן של גרי הצלחתי לתעד מתמוגג על הדג.
לפעמים הסיטואציות כאן נראות לי הזויות, מי היה מאמין שלולי יעמוד באמצע הדנובה (השעה הייתה בערך שמונה בערב) עם זרים שלא מדברים את השפה שלו, מחזיק דג חלקלק ביד ומאושר. עד השמיים מאושר. חזרנו הביתה בעשר עיפים עם חויות לשנתיים לפחות. גרי נסעה לליסבון לסופ"ש לקונצרט, וכשהיא חוזרת אנחנו מיד מעמיסים חכות וקופסאות פלסטיק ונוסעים לחוף הקסום הזה!
לולה הקטנה חיכתה לנו בסבלנות עם סבתא, וקצת לפני שיצאנו צילמתי אותה מספרת לנו מה צופה העתיד :)
השיער של לולה הקטנה כבר ממש נהיה פרוע, והיא לא כל כך בעד סיכות, מצאתי פתרון ממש קל רבע שעה עבודה. שלוש חתיכות בד לכל צמה, אפשר צמה אחת או כמה שרוצים, תופרים עם חוט ומחט את הקצוות, ומחברים לגומי. ככה פשוט -

האמת שבעבר כבר הכנתי לה מלא כאלו, ואיך שהוא שכחתי להביא איתי. השיער שלה עולה על גדותיו, והיא ממש עונה על הגדרות השם שלה- המטורללת. היא כל כך כזאת! אבל לפעמים היא גם לא מטורללת, ככה-
עד עכשיו אחד הדברים שהכי היו חסרים כאן זה חברה של ילדים. בשביל לולי. בתל אביב, הוא בגן עד ארבע, ומעטים הימים שאנחנו לא ממשיכים לחבר או שחבר מגיע אלינו. כאן הוא רוב היום בחברת מבוגרים, אבל אל דאגה, לא לעוד הרבה זמן. ועוד יותר טוב מזה - הוא ולולה נהפכו לחברים הכי טובים בעולם. הוא כל היום מדבר איתה, מסביר לה, שואל אותה, מראה לה. כל זה לא קרה עד עכשיו. בצהריים כשהם מתעוררים מהשינה, מספיק להם רק מבט אחד בשביל לסמן אחר לשני את הקוד- מלחמת כריות. שלוש שניות מהרגע שהם פותחים את העיניים הכריות כבר עפות באויר. וגם לפני השינה, אין מצב שלולה תרדם לפני שעפו איזה שמונה כריות באויר לפני כן. הם יצרו להם בונדינג כאן, פשוט תענוג!
כמו שאמרתי, למדתי כבר את הפינות השוות לצילום כאן בבית ובכלל, והחדר שינה שלנו מואר כל כך מקסים אחה"צ שאי אפשר להפסיק לצלם.
עוד כמה ימים, כשהנושא יהיה סגור סופית אכתוב למה קנינו לו את הבאטמן הזה בעשרה שקלים, שאי אפשר לתאר כמה הוא שימח אותו.......

ויותר מהכל אנחנו מתכוננים ליומולדת הראשון של לולה! זה ממש לא יהיה גרנדיוזי, אבל כן יהיה הכי שמח בעולם! סופסוף אחד הילדים שלי זוכה לחגוג יומולדת עם סבא וסבתא בבלוגריה, זה לא עניין של מה בכך...
אחת התמונות שלי שהכי זכורות לי מהילדות שלי היא בפוזה הזאת למעלה מימין. עכשיו גם ללולה יש תמונה כמו אימא :)
*מצטערת על כל השגיאות בפוסט הקודם בצילום של המתכון. הכל קפץ אות או שתיים קדימה. חזרתי לתקן את זה וכמובן שלא שמרתי את הקובץ. מבטיחה לשים לב להבא. ותודה לקוראת הנפלאה שהעירה/האירה!