איפה הקורונה תפסה אתכם? אותנו המנוולת תפסה בפיק של הפיק. ממש בשיא, אחרי חמש שנים נפלאות כאן בבולגריה, התחלנו לחשוב על השנה הקרובה כשירת הברבור שלנו, לתקופת בולגריה. שיר הלל למתנה שקיבלנו באמצע החיים. הבן של יעלה בספטמבר הבא לכיתה ז׳, ותוכנית העל היתה שיתחיל חטיבה בישראל. זה יהיה שאפתני מצדי לחשוב שאוכל להמשיך ולהעשיר אותו בגיל 12, ולספק לו את המסגרת שילד בגילו צריך. אתם בטח בשוק ממה שאני כותבת, אבל מחשבות רבות עולות לי בראש כבר לא מעט זמן, זה לפוסט אחר. מתחייבת כאן לשתף אתכם בתהליך שאנחנו עוברים, אחרי הכל ליויתם אותנו לא מעט שנים, ותמיד שמחתי לשתף.
עם כרטיסים למרוקו, ושניה לפני פרסום סדנה בבולגריה, אוהל ביוון ו road trip שתכננו באירופה, הקורונה טירנדה - המצאתי מילה, מלשון טורנדו.. את החיים שלנו. הכל עצר מלכת. ציפור לא ציץ. עוף לא פרח, נאלמנו חסרי ידיעה ברגע אחד בבתים שלנו. הכל עמד, וכמו שמים בביצה עומדים, כולנו יודעים מה מגיע אחר כך. לא רק שהעבודה שלי קרסה ביום אחד,יותר גרוע מזה היו המחשבות המטרידות על איך אנחנו צולחים את השנה הקרובה בלי עבודה, בלי ידיעה ברורה שנצליח לממש את התוכנית להזיע למוות בחום התל אביבי כבר בקיץ הבא.
היה כאן מאוד קשה, ולעיתים אפילו מפחיד. מערכת הבריאות בבולגריה היא מהחלשות באיחוד הארופאי, המדינה לא ידועה בשקיפות שלה, ובנוסף הבנו שהילדים לא יוכלו להרשם כאן לבית ספר בגלל שאין להם תעודות סיום של כיתות א,ב,ג וכו. כן, מטר של הזיות נפל עלינו ובאמת לא הצלחתי לראות קדימה.
היו ימים שביליתי בסטודיו, מסתכלת על הסרויס המושלם שרכשתי לאחרונה מחברתי עירית, ודמעות הציפו אותי. רחמים עצמים בלתי מובנים וילדותים. כל מה שחשבתי עליו היה כמה מסכנות הצלחות האלו שלא יזכו להערם במאכלים מטריפים של שפים מוכשרים, כמה מסכנות הן שלא ינעימו את זמנן של נשים נחמדות שרוצות ללמוד צילום ולברוח המעולם האכזר. מי שקצת מכיר אותי אישית יודע שאין אימפולסיבית גדולה ממני, לטוב ולרע. וכמו שהרחמים הציפו אותי ככה מתי שהוא באפריל אספתי את עצמי וביום אחד קיבלתי את ההחלטה להחזיר את הפעילות של הנגריה למצב ייצור.
את כלי העץ כבר ייצרנו בעבר, ממש כשהגענו לכאן. היתה מוטיבציה מטורפת וכולם פירגנו מאוד, אבל בלי לשים לב במקביל היתה מוטיבציה עוד יותר מטורפת לבנות את עולם הסדנאות האהוב שלי. וככה, הזמן נשאב בין הלימודים בבית, הסדנאות והטיולים, ועסק הנגריה דעך. במשך כל השנים האלו הייתי מקבלת מדי חודש מייל או שניים או שלושה, באופן קבוע, מכם. ששאלתם אם ומתי נחזור ליצר. זה היה משמח, אבל שם זה נשאר. החיים עמוסים. אז מה עושים כשהקורונה מגיעה? כשאין הכנסה? כשיש ים זמן ואי אפשר ללכת לשום מקום? מתכססים תכסיסים. האמת שחשבתי שיהיה קשה יותר למכור לחמי את הרעיון, ולשמחתי הוא, האיש המוכשר הזה, ללא היסוס הוציא את הרישומים הנפלאים שלו מ-2014, כי כמובן שהוא שומר הכל, כל פיסת נייר, והתחלנו. תוך יומיים היו לנו כבר שתי כפיות, ושני סכינים. המצלמה תיקתקה נון סטופ, עמוד אינסטגרם הוקם ברגע, ואתם אנשים מופלאים פירגנתם ובגדול.
היו לי לא מעט לבטים אם זה בכלל נכון לנסות ולמכור מוצר שהוא לגמרי פריוילגי בימים כאלו. גילוף בעץ זה לגמרי מוצר פרמיום שסביר להניח שמי שרוכש אותו עושה זאת בעיקר בשם היצירה. אהבה וההערכה למלאכת היד הקסומה הזו. ומי צריך את החפצים האלו עכשיו? בחרתי לא להלאות את עצמי בשאלות שהתשובות אליהן לא נמצאות בידי. מנקודת המבט שלי, הייתי חייבת למצוא עיסוק, שישאב אותי בכל הכוח פנימה אל עין סערה שונה, אחרת הייתי נשאבת למקומות עצובים יותר. פתאום ככה, באמצע ההתרחשות העולמית של נגיף משוגע, מצאתי את עצמי מתזזת בין הנגריה, המחשב, המצלמה, עסוקה עד מעל הראש ביצירה. כבר לא ראיתי מסביב את אותה הרוח שנשבה רק לפני כמה רגעים. וזו רק אני, תארו לעצמכם כמה מרוממת היא נפשו של איון חמי? הוא לא מפסיק להעריך את ההזדמנות הזו שפלה בחיקו. הוא בקושי מסכים לי לצלם אותו אז בטח שלא לצטט אותו, אבל ארמה טיפה ואספר לכם שהוא מרגיש בשיאו. החדווה שהעיסוק יוצא הדופן הזה נותנת לו היא חסרת מחיר. שנים שוא מנגר, ארונות, מטבחים, כל מה שהלקוח מבקש, וזה פיזי, זה מעיף, לא יצירתי במיוחד לא אישי, לא שלו. בימים האלו הוא יכול לרדת לנגריה בחמש בבוקר כדי לגלף כף לעוגה, רק כי הסקרנות הרגה את הנגר איך טבעות העץ יראו, ומה הידים שלו יכולות ליצור. אין שמחה ממני בשבילו. אז שתי משפחות עסוקות, ויוצרות, ומצליחות לראות קצת יותר קדימה מלפני כמה חודשים. וזה ילד הקורונה שלנו.
הסיפור היותר מרגש הוא בויאן. מכיוון שהוא לעולם לא קרא את הבלוג שלי ואין סיבה שהוא יתחיל עכשיו אז אכתוב. הסיבה שאיון אבא שלו כל כך שמח בימים אלו, היא כמובן מהתעסוקה, ובעיקר מהזמן שהוא מבלה עם בויאן בנגריה. כן, כן. בויאן יודע וידע תמיד לתפעל באופן בסיסי את המכונות בנגריה, אבל לא מעבר לזה. היום, אבא שלו מלמד אותו את התורה עצמה. את המהות. הם יושבים שניהם, על כיסאות מאולתרים כי ידוע שהנגר הולך יחף, באור מעומעם, אוחזים בחתיכת עץ מנצנצת, של אגוז או דובדבן או שיטה, ויוצרים יש מאין. והיום, בויאן כבר עבר את רוב שלבי החניכה המשמעותיים, והעבודה מתחלקת בין שניהם, כמה שזה מדהים לראות אבא מעביר לבן את החיים דרך הידים. אין ספק שהכשרון הוא בגנום שלנו.
אנחנו עסוקים ביצירה, מנסים לשמור את הראש מעל המים, לא באמת יודעים כמו כולם מה יהיה הלאה. אבל מקווים לטוב, ומקווים לקבל את החיים שלנו בחזרה, ובעיקר מקווים להיות מסוגלים לחזור לישראל בעוד שנה. כל כפית שרכשתם מאיתנו או סכין או כל דבר אחר גרם לכולם כאן להתפרצויות של אושר ולניצוצות של תקווה. אנחנו מעריכים מאוד כל הזמנה שמתקבלת ומתחייבים להמשיך לעשות את הכל באהבה גדולה לאמנות הגילוף. פרשתי לפניכם כמה צילומים מהנגריה, יחד עם התוצר הסופי. הקונטרסט הוא רק אשליה, הנגריה היא המקום האסטטי והחלומי ביותר שאני מכירה. הכל בעיני המתבונן, ואני זוכרת את היום הראשון שנכנסתי אליה כאילו זה היה אתמול. מרבד של אפשרויות בלתי נגמרות. עוד לברית של הבן שלנו בניו יורק סבא הגיע עם סוס נדנדה מעץ, שסחב ביד מבולגריה במקום מזוודה עם בגדים. בכל ביקור שלהם בישראל המזוודה היתה מריחה מנסורת טריה, עוד צעצוע מעץ, עוד עבודת יד שתישמר לחיים. המטבח הראשון של הבת שלי שעד היום בשימוש אצל האחיינית המתוקה שלי. עץ הוא אמנם חומר שמתכלה, אבל גם בונה. אני יושבת וכותבת את הפוסט הזה על שולחן בסטודיו שלי שעשוי מקורות עץ בנות 150 שנה. קורות הפרס הן נקראות, שעברו לחמי מאבא שלו. יש חומרים בחיים שהם זכות גדולה כשהם נכנסים לך ללב. אין חומר שמשתווה לעץ בחיי חוץ מאור. את שניהם אני צריכה כרגע יותר מכל חומר אחר.
