איזו שנה מהממת זו היתה, באמת! לולה הגיעה לחיים שלנו מיוחדת ומהממת כהרגלה..לולי הפך לאיש קטן ומופלא ממש מול העיניים שלנו. אבל לפני שאתחיל בסיכומים מרגשים, הייתי צריכה להכין מתנות להרבה אנשים לכבוד הסילבסטר, לא את כולם אני מכירה אישית, ובכל זאת רציתי לתת משהוא. אם יש משהוא אחד שבולגריה נמצאת בו קצת מאחור (לא נעים לי להגיד הרבה..) זה נייר. הנייר כאן או שהוא יקר, או שהאיכות שלו מזעזעת. נייר טואלט, מפיות, מחברות, נייר אריזה - הכול! בפעם הקודמת שהיינו כאן הגעתי מצויידת עם כל מה שחשבתי שאצטרך לכבוד היומולדת של לולה שחגגנו כאן. והפעם, לפני שסיימתי לארוז, שאלתי את החברה הטובה שלי כאן מה היא רוצה שאביא לה מהארץ. היא לא חשבה הרבה ואמרה נייר! וזה מה שהיה. הגעתי עם חבילה שלמה של קוואליני. ניירות אריזה, מחברות, כרטיסי ברכה, ותגים למתנות רק בשבילה. טוב, וקצת בשבילי כי ידעתי כמה זה יהיה שימושי. אז לכבוד ארוחת השנה החדשה הכנתי לכל האורחים (17!) רוטב שוקולד ביתי, ארוז מהמם. את הצנצנות קניתי כאן בשוק - לב אחד (המטבע המקומי) לשלוש, זאת אומרת שלוש צנצנות בשניים וחצי שקלים... מהניירות של קוואליני גזרתי רצועות, והדבקתי עם וואשי טייפ. דקה עבודה, והתוצאה יצאה מהממת. כולם מאוד שמחו לקבל אחד כזה..את המתכון אילתרתי, סתם כי לא מצאתי בקלות אחד ברשת. הרבה שוקולד, חמאה, סוכר ושמנת מתוקה. ודרך אגב, זה נשמר שבוע במקרר!!!
ואותה חברה מיוחדת גם חגגה יומולדת, אז היא זכתה לאקסטרה מתנה...
המחברות של קוואליני מהממות! לי יש אחת כזו שכבר מלאה בקישקושים, שאני לוקחת לכל מקום. היא ראתה אותה בקיץ, ועכשיו גם לה יש אחת :) את כל ההירהורים שלי אני שמה במחברת הזו, היא איתי בכל מקום, ואפילו מצאתי לי שעה היום לטעון אותה בכמה מילים חדשות, החלטות קטנות כאלו לכבוד השנה החדשה. הרבה ממה שכתבתי בפנים קשור ישירות לבלוג האהוב שלי. אם יש משהוא אחד שאני רוצה להודות עליו באופן מיוחד, זה המקום המדהים הזה שיצרתי לעצמי בשנה האחרונה - הבלגן האהוב שלי...
ומעבר להכל, זו הייתה שנה של ילדים. ממשפחה מצומצמת של אבא, אימא ולולי, הפכנו לאחת קצת יותר מורחבת, לולה הצטרפה למסיבה שלנו. it's all about the kids!!! אני חושבת שבתת מודע קיבלתי החלטה שהשנים האלו שייכות לילדים. אני בטוחה שהרבה יחלקו עלי, אבל האמת, שכשאני מסתכלת אחורה על השנה שעברה, אני יודעת להגיד שהרבה אחוזים ממנה היו שיכים לילדים. ועשיתי את זה באהבה גדולה מאוד. בלי חרטות. בין לבין הצלחתי להגניב כמה שניות לעצמי, וכתבתי בלוג, ופתחתי סדנאות צילום, אבל הרוב היה של הילדים. דבר אחד גדול מאוד אני מוקירה מהשנה שעברה. כל אותם הצילומים שיש לנו. כל הרגעים הקטנים והמופלאים שלעולמים ישארו לנו בזיכרון, כי אף אחד לא מבטיח לנו לזכור אותם כל החיים. והרגעים האלו, כמה שהם יפים, כמה שאני אוהבת אותם. אני אומרת תודה ענקית למי שאחראי לשידוך ביני לבין המצלמה :)
אני אומרת תודה ענקית לדמיון המדהים של לולי, לכל המשחקים שהוא יוצר לעצמו ובעצמו, לדמויות שמרתקות אותו, לתחפושות שתפרו/קנו לו, לכל אותם מקומות מדהימים שהוא מגיע אליהם עם המחשבות, לזה שלרגע לא משעמם לו בחיים. ואני אומרת תודה ענקית ללולה הקטנה, שיודעת מהם הדברים שכדאי לה ללמוד מאחיה, ותודה עוד יותר גדולה על זה שהיא ידעה להיות אינדיבידואלית מהיום הראשון.
ונראה לי שכבר מעכשיו אני מתחילה לזהות סימנים של תולעת ספרים קטנה, וזה משהוא שבטח אודה עליו כל החיים. לולה לא עוזבת לרגע את הספרים שסביבה, והיום אפילו מצאנו אותה מושיבה את הדוב ומספרת לו סיפור בהתפעלות. אלו בדיוק הרגעים שבונים חיים שלמים.
לולי, זה שהכניס בי שוב את האהבה לצילום אחרי שנים ארוכות שלא צילמתי, אותו לולי מיוחד ומקסים - לו אני חייבת תודה גדולה. ילד החלומות של כל צלם. מעטות הפעמים שהוא בכלל מודע לזה שאי מצלמת אותו, הוא כל כך עמוק במחשבות כל היום, ומליונים של תודות על הרגעים העשירים שהוא מיצר לי נון סטופ. איתו אין רגע דל. אפילו אם הוא סתם יושב בוהה מתחת לעץ אשוח :)
כשהייתי בהריון עם לולה, לא העזתי לבקש כלום. מול העיניים נמצא מולי ילד אחד מושלם, שאיכשהוא סמכתי על העתיד, וידעתי שאני כנראה עושה משהוא בסדר. ידעתי שגם לולה תהיה מיוחדת בדרך שלה. אבל בשקט בשקט שאף אחד לא שמע העזתי לבקש בקשה אחת קטנה. שהתינוקת תאכל. פשוט ככה. שלא יהיו לה בעיות עם אוכל, ושלא יעברו לפעמים שלושה ימים עד שתחליט להכניס משהוא לפה כמו השובב שהגיע לפניה. כנראה שמישהו שמע אותי.... ועל זה אני מודה. חיסכון גדול של זמן ושל כאב לב. אם אני משווה את השנה הראשונה של לולי לעומת השנה הראשונה שלה - איתה זה גן עדן! ולהוכחה, בצילום למעלה, היא אפילו אוכלת עגבניות בתאווה גדולה, בולגריה אמיתית!!!
זו הייתה שנה מלאה ברגעים מקסימים, לולי גילה את הכיף בלהיות אח גדול, ויש לו קהל 24/7.. לולה גילתה שיש לה מזל גדול, להגיע לעולם כשאח מדהים כמו לולי מחכה לה בקוצר רוח, ואנחנו, אנחנו מתענגים עליהם כל שנייה. לאותם רגעים שהצלחתי לצלם, ולאלו שלא, אבל אני מתאמצת חזק חזק לא לשכוח אותם לעולם, לכל היופי הזה שסביבנו, המון תודה. ולא, לא הכל ורוד וקל, אבל אנחנו שואפים רק למגמת עלייה :) שהשנה הבאה תהייה קסומה לא פחות מזו שלפניה, ואפילו יותר!
ואם בעניין תודות, אז אתם גבוהה ברשימה:) לקוראים הותיקים והחדשים, המון תודה שאתם כאן איתי, למפרסמים בבלוג, לכל החברויות החדשות שנוצרו, ולכל הדברים הטובים שקרו לי באמצע הדרך.
אמנם זה לא הצילום המושלם, אבל כמה ילדות (עם שורוק) הוא מכיל.. לולי ולולה ביום אחד לפני האחרון של 2012, יצאנו החוצה חגיגיים, לולי עם סוודר של Mei Mei לולה עם השימלה החדשה שלה מתחת לדובון, היה קור איימים, ובכל זאת, המצלמה מייד תופשת אותם מחוייכים :) שישאר ככה לעולמים! וש-2013 תחייך אלינו בחזרה!!!