סתם יום של חול, המשפחה מסתובבת. חשבנו מה עושים אחרי הגן. על פניו כשגרים בתל אביב כל העולם פרוש לפנינו, ולפעמים גם זה קורה. לא כל כך יודעים מה לעשות. מה בא לנו, מה יהיה כיף לילדים. ואז הצעתי משהוא אמיץ. ניסע כולנו לנמל עם האופניים. נשמע טריוויאלי, אבל התכוונתי שגם לולי ירכב בעצמו על האופניים עד לנמל. זה עושה שלושה זוגות אופניים לארבעה אנשים. אני ולולה על שלי, אבא על שלו, ולולי הלוחם האמיץ - בכוחות עצמו. הבהרנו לו שהוא גם יצטרך לחזור את הדרך עם האופניים שלו. אין כאן מקום להנחות. אבא לא יוכל לסחוב גם אותו, גם את האופניים שלו וגם את שלו (של אבא :) מה בכלל חשבנו לעצמנו. לולי בלי למצמץ כבר התחיל לנסוע קדימה, משאיר מאחריו ענן אבק. אז נסענו.
מסתם אחה"צ סתמי ורגיל, ז ההפך להיות יום חשוב. אני לא יודעת למה, אבל כשהייית יותר צעירה תמיד כתבתי לי דברים במחברות, זכרונות קטנים. היו לי מלא כאלו. מכל תקופה. היום אני כותבת רק לבלוג. ופתאום שמתי לב שאני מפספסת את הדברים החשובים באמת. למשל- אף פעם לא כתבתי ציוני דרך בחיים של הילדים. מתי אמרו אימא פעם ראשונה, מתי רכבו לנמל פעם ראשונה (!) מילים מצחיקות שהם אומרים, אני הכי אוהבת שלולי אומר "מוק" כשהכוונה היא ל- "כמו". למשל: אימא, אני רוצה כבאית מוק של תן תן. קורע! אז גם גיליתי שאני קצת מחמירה עם עצמי. למשל... אפילו אם לא כתבתי במילים מה בדיוק עובר עליהם, לצלם בטוח לא שכחתי. ומפוסט חגיגי למסע של לולי לנמל, גיליתי שבעצם יש לי כל שלב ושלב מתועד בפוטוגניות על המסע של לולה. המסע של לשתות עם קש בפעם הראשונה!
בהתתחלה הוא התקמצן קצת, אבל אני חייבת לציין שזה היה רעיון שלו. הוא שאל אותי: אימא, לולה יודעת לשתות עם קש? אמרתי שאין לי מושג, בוא ננסה. הוא אמר טוב, ונעלם. קצת התקמצן על הלימונדה השווה שלו. ואז פתאום הוא חזר, בזמן שלו וראיתי את זה. זה זה הצילומים שלמעלה!
אז כנראה שזה מולד. בנסיון הראשון- היא הצליחה. כמובן שהקלפטע הקטנה הייתה צריכה לשבת בנוח שהיא מתעסקת עם אוכל/שתייה. שיהיה יותר בטוח. ואז כל השלבים המוכרים הגיעו. מכירים את זה שהם מרימים את הכוס גבוה בפעמים הראשונות שהם שותים עם קש?
ואם כבר אני בעיניין של ציוני דרך (לעצמי, אבל אני כבר לא כותבת על דף עם עט, אז תצטרכו גם לקרוא את זה..) לולה התגלתה כתולעת ספרים אמיתית. יש תינוקות שנרדמים עם שמיכי, או שפן מפרווה, או כל משהוא אחר שמקובל על הדעת לגילם, היא, כל מה שהיא צריכה להרדים את עצמה זה ספר טוב. נגיד הספר הקשיח של 100 שירים ראשונים, העמוד הוורוד של השפן הקטן? אני רק נותנת לה אותו, פותחת בעמוד המתאים, בקבוק ולילה טוב, והיא נרדמת. אז באותו יום שלולי רכב כמו גדול לבד עד לנמל, ולולה שתתה פעם ראשונה מקש, היא גם ביקרה בפעם הראשונה בחנות ספרים. היה בלתי אפשרי להוציא אותה משם.
בין כל הפוסטים האחרונים כבר ניסיתי כמה פעמים להעלות פוסט על דברים שאפיתי. תקשיבו, אני במשבר רציני. תמיד נחשבתי בעיני אחרים כמי שאופה מצויין, וגם על עצמי הייתי אומרת את זה. אבל מזה כמה חודשים הקיטשין איד שלי רואה רק בצק לפיצה (אני עושה אותו בעיניים עצומות!) והוא צעק לי מ ת ו ק!! אז ניסיתי שני מתכונים חדשים, ולא נעים להודות יצא איכסי. לא ברור לי לאן היכולות שלי נעלמו. אפילו לולי כבר מתחיל לבקש הום מייד סוויטס, אבל לא מצליח לי. מה עושים???
טיפ קטנטן: אני אמנם מצלמת רק בתאורה טבעית בלי פלשים, אבל סתם שתדעו שחנויות גדולות (כמו צומת ספרים בנמל לדוגמה) יכולות לספק אימג'ים יפים גם בלי פלש. יש שם המון אור (אמנם נורות, ולא שמש) אבל איכשהוא זה תמיד יוצא יפה :) גם בסופר יוצא יפה! תנסו :)))
עידכון - בעשר דקות שהפוסט באוויר כבר קיבלתי חמישה סמסים מחברות - מאיפה הטייטס ההורס הזה?? אז ככה: מיננה! גם אני חושבת שהוא מהמם :)
מסתם אחה"צ סתמי ורגיל, ז ההפך להיות יום חשוב. אני לא יודעת למה, אבל כשהייית יותר צעירה תמיד כתבתי לי דברים במחברות, זכרונות קטנים. היו לי מלא כאלו. מכל תקופה. היום אני כותבת רק לבלוג. ופתאום שמתי לב שאני מפספסת את הדברים החשובים באמת. למשל- אף פעם לא כתבתי ציוני דרך בחיים של הילדים. מתי אמרו אימא פעם ראשונה, מתי רכבו לנמל פעם ראשונה (!) מילים מצחיקות שהם אומרים, אני הכי אוהבת שלולי אומר "מוק" כשהכוונה היא ל- "כמו". למשל: אימא, אני רוצה כבאית מוק של תן תן. קורע! אז גם גיליתי שאני קצת מחמירה עם עצמי. למשל... אפילו אם לא כתבתי במילים מה בדיוק עובר עליהם, לצלם בטוח לא שכחתי. ומפוסט חגיגי למסע של לולי לנמל, גיליתי שבעצם יש לי כל שלב ושלב מתועד בפוטוגניות על המסע של לולה. המסע של לשתות עם קש בפעם הראשונה!
בהתתחלה הוא התקמצן קצת, אבל אני חייבת לציין שזה היה רעיון שלו. הוא שאל אותי: אימא, לולה יודעת לשתות עם קש? אמרתי שאין לי מושג, בוא ננסה. הוא אמר טוב, ונעלם. קצת התקמצן על הלימונדה השווה שלו. ואז פתאום הוא חזר, בזמן שלו וראיתי את זה. זה זה הצילומים שלמעלה!
אז כנראה שזה מולד. בנסיון הראשון- היא הצליחה. כמובן שהקלפטע הקטנה הייתה צריכה לשבת בנוח שהיא מתעסקת עם אוכל/שתייה. שיהיה יותר בטוח. ואז כל השלבים המוכרים הגיעו. מכירים את זה שהם מרימים את הכוס גבוה בפעמים הראשונות שהם שותים עם קש?
ואם כבר אני בעיניין של ציוני דרך (לעצמי, אבל אני כבר לא כותבת על דף עם עט, אז תצטרכו גם לקרוא את זה..) לולה התגלתה כתולעת ספרים אמיתית. יש תינוקות שנרדמים עם שמיכי, או שפן מפרווה, או כל משהוא אחר שמקובל על הדעת לגילם, היא, כל מה שהיא צריכה להרדים את עצמה זה ספר טוב. נגיד הספר הקשיח של 100 שירים ראשונים, העמוד הוורוד של השפן הקטן? אני רק נותנת לה אותו, פותחת בעמוד המתאים, בקבוק ולילה טוב, והיא נרדמת. אז באותו יום שלולי רכב כמו גדול לבד עד לנמל, ולולה שתתה פעם ראשונה מקש, היא גם ביקרה בפעם הראשונה בחנות ספרים. היה בלתי אפשרי להוציא אותה משם.
בין כל הפוסטים האחרונים כבר ניסיתי כמה פעמים להעלות פוסט על דברים שאפיתי. תקשיבו, אני במשבר רציני. תמיד נחשבתי בעיני אחרים כמי שאופה מצויין, וגם על עצמי הייתי אומרת את זה. אבל מזה כמה חודשים הקיטשין איד שלי רואה רק בצק לפיצה (אני עושה אותו בעיניים עצומות!) והוא צעק לי מ ת ו ק!! אז ניסיתי שני מתכונים חדשים, ולא נעים להודות יצא איכסי. לא ברור לי לאן היכולות שלי נעלמו. אפילו לולי כבר מתחיל לבקש הום מייד סוויטס, אבל לא מצליח לי. מה עושים???
טיפ קטנטן: אני אמנם מצלמת רק בתאורה טבעית בלי פלשים, אבל סתם שתדעו שחנויות גדולות (כמו צומת ספרים בנמל לדוגמה) יכולות לספק אימג'ים יפים גם בלי פלש. יש שם המון אור (אמנם נורות, ולא שמש) אבל איכשהוא זה תמיד יוצא יפה :) גם בסופר יוצא יפה! תנסו :)))
עידכון - בעשר דקות שהפוסט באוויר כבר קיבלתי חמישה סמסים מחברות - מאיפה הטייטס ההורס הזה?? אז ככה: מיננה! גם אני חושבת שהוא מהמם :)