29.11.12

Just a simple day

סתם יום של חול, המשפחה מסתובבת. חשבנו מה עושים אחרי הגן. על פניו כשגרים בתל אביב כל העולם פרוש לפנינו, ולפעמים גם זה קורה. לא כל כך יודעים מה לעשות. מה בא לנו, מה יהיה כיף לילדים. ואז הצעתי משהוא אמיץ. ניסע כולנו לנמל עם האופניים. נשמע טריוויאלי, אבל התכוונתי שגם לולי ירכב בעצמו על האופניים עד לנמל. זה עושה שלושה זוגות אופניים לארבעה אנשים. אני ולולה על שלי, אבא על שלו, ולולי הלוחם האמיץ - בכוחות עצמו. הבהרנו לו שהוא גם יצטרך לחזור את הדרך עם האופניים שלו. אין כאן מקום להנחות. אבא לא יוכל לסחוב גם אותו, גם את האופניים שלו וגם את שלו (של אבא :) מה בכלל חשבנו לעצמנו. לולי בלי למצמץ כבר התחיל לנסוע קדימה, משאיר מאחריו ענן אבק. אז נסענו. 
מסתם אחה"צ סתמי ורגיל, ז ההפך להיות יום חשוב. אני לא יודעת למה, אבל כשהייית יותר צעירה תמיד כתבתי לי דברים במחברות, זכרונות קטנים. היו לי מלא כאלו. מכל תקופה. היום אני כותבת רק לבלוג. ופתאום שמתי לב שאני מפספסת את הדברים החשובים באמת. למשל-  אף פעם לא כתבתי ציוני דרך בחיים של הילדים. מתי אמרו אימא פעם ראשונה, מתי רכבו לנמל פעם ראשונה (!) מילים מצחיקות שהם אומרים, אני הכי אוהבת שלולי אומר "מוק" כשהכוונה היא ל- "כמו". למשל: אימא, אני רוצה כבאית מוק של תן תן. קורע! אז גם גיליתי שאני קצת מחמירה עם עצמי. למשל... אפילו אם לא כתבתי במילים מה בדיוק עובר עליהם, לצלם בטוח לא שכחתי. ומפוסט חגיגי למסע של לולי לנמל, גיליתי שבעצם יש לי כל שלב ושלב מתועד בפוטוגניות על המסע של לולה. המסע של לשתות עם קש בפעם הראשונה!
בהתתחלה הוא התקמצן קצת, אבל אני חייבת לציין שזה היה רעיון שלו. הוא שאל אותי: אימא, לולה יודעת לשתות עם קש? אמרתי שאין לי מושג, בוא ננסה. הוא אמר טוב, ונעלם. קצת התקמצן על הלימונדה השווה שלו. ואז פתאום הוא חזר, בזמן שלו וראיתי את זה. זה זה הצילומים שלמעלה! 
אז כנראה שזה מולד. בנסיון הראשון-  היא הצליחה. כמובן שהקלפטע הקטנה הייתה צריכה לשבת בנוח שהיא מתעסקת עם אוכל/שתייה. שיהיה יותר בטוח. ואז כל השלבים המוכרים הגיעו. מכירים את זה שהם מרימים את הכוס גבוה בפעמים הראשונות שהם שותים עם קש? 










ואם כבר אני בעיניין של ציוני דרך (לעצמי, אבל אני כבר לא כותבת על דף עם עט, אז תצטרכו גם לקרוא את  זה..) לולה התגלתה כתולעת ספרים אמיתית. יש תינוקות שנרדמים עם שמיכי, או שפן מפרווה, או כל משהוא אחר שמקובל על הדעת לגילם, היא, כל מה שהיא צריכה להרדים את עצמה זה ספר טוב. נגיד הספר הקשיח של 100 שירים ראשונים, העמוד הוורוד של השפן הקטן? אני רק נותנת לה אותו, פותחת בעמוד המתאים, בקבוק ולילה טוב, והיא נרדמת. אז באותו יום שלולי רכב כמו גדול לבד עד לנמל, ולולה שתתה פעם ראשונה מקש, היא גם ביקרה בפעם הראשונה בחנות ספרים. היה בלתי אפשרי להוציא אותה משם. 
בין כל הפוסטים האחרונים כבר ניסיתי כמה פעמים להעלות פוסט על דברים שאפיתי. תקשיבו, אני במשבר רציני.  תמיד נחשבתי בעיני אחרים כמי שאופה מצויין, וגם על עצמי הייתי אומרת את זה. אבל מזה כמה חודשים הקיטשין איד שלי רואה רק בצק לפיצה (אני עושה אותו בעיניים עצומות!) והוא צעק לי מ ת ו ק!! אז ניסיתי שני מתכונים חדשים, ולא נעים להודות יצא איכסי. לא ברור לי לאן היכולות שלי נעלמו. אפילו לולי כבר מתחיל לבקש הום מייד סוויטס, אבל לא מצליח לי. מה עושים??? 
טיפ קטנטן: אני אמנם מצלמת רק בתאורה טבעית בלי פלשים, אבל סתם שתדעו שחנויות גדולות (כמו צומת ספרים בנמל לדוגמה) יכולות לספק אימג'ים יפים גם בלי פלש. יש שם המון אור (אמנם נורות, ולא שמש) אבל איכשהוא זה תמיד יוצא יפה :) גם בסופר יוצא יפה! תנסו :)))
עידכון - בעשר דקות שהפוסט באוויר כבר קיבלתי חמישה סמסים מחברות - מאיפה הטייטס ההורס הזה?? אז ככה: מיננה! גם אני חושבת שהוא מהמם :)

27.11.12

Not obligated post

הי! מה העינינים? האמת שמזמן לא עברו עלי ימים כל כך מוזרים. המלחמה ושות' לדוגמה. אבל מסתכלים קדימה, וכבר יש לנו תיכנונים כל כך שווים באופק, שמי בכלל זוכר את הבלאגן שרק לפני שנייה עצר מדינה שלמה. ככה זה ישראל כנראה. אין רגע דל. ובין לבין חיים כרגיל. אצלנו בבית הילדים בכלל לא הרגישו שמשהו קורה. בטח לא לולה, ולולי אמר כששמע את האזעקה שזה סמי הכבאי בדרך לכבות שריפה. 
אצלנו בבית אוכלים גלידה בעיקר בחורף כשקר. החימום מספיק מחמם בשביל לאכול בלי חולצה. הצילומים בפוסט הם אוסף מהשבוע האחרון. המצב לא השאיר לנו זמן להתרכז במשהו אחד וככה נולד לו פוסט לא מחייב :))
כשראיתי את התמונות האלו של לולי ולולה, נזכרתי שכשאנחנו היינו קטנים, אחי הקטן (הגדול מבין השניים) היה מחביא בתחתונים את הממתקים שאימא הייתה נותנת לנו, מחכה שאני אסיים את שלי ואז אוכל את שלו... יש לי הרגשה שאצל השניים האלו זה לא יקרה :) לולי בכלל התחיל לדבר על עצמו ברבים. זה כבר לא: אימא אני רוצה... זה: אימא, אנחנו רוצים. יש לו לב ענק! 
וכששאלתי אותו מה זה כל הליכלוך הזה, הוא אמר - אנחנו עשינו. למרות שלולה היא האחראית היחידה לכל הנזילות. גם כשיש לה כזו כפית שווה ביד היא תאכל עם היד השנייה. 
הצילומים בפוסט הם רק שיהיה יותר ויזואלי. אין להם הסברים הפעם :) השבוע מסתיימות סדנאות מספר חמש ושש, ואחרי כן אני יוצאת לחופש קצר. אבל, רציתי לשאול משהוא. אני מתכוננת לקראת הסדנאות הבאות, וזאת בשאיפה למצוא סטודיו חדש ומדהים עוד החודש. לצערי הסטודיו ששירת אותי עד עכשיו כבר לא פנויי. אבל אל דאגה. הסטודיו הבא יהיה מהמם לא פחות! והרבה יותר זמין. ולשאלתי - הייתם מעוניינם בסדנאות בוקר? המתכונות עד עכשיו התחשבות באימהות עובדות, והאמת שזה היה מאוד נוח. לשמחתי הרבה כל הסדנאות כולן היו מלאות לגמרי. אבל קיבלתי כמה אימיילים מבנות שמעוניינות בסדנאות בוקר באמצא השבוע. אני מנסה לברר מה הביקוש. תרגישו חופשי לכתוב לי!
הבנות בסדנה אומרות לי חכי חכי. יבוא היום והילדים יתחילו לעשות לך פוזות מול המצלמה. זה שאת מצלמת אותם בטבעיות - זה תיכף נגמר. האמת, לשימחתי זה עוד לא קורה, והפוזות האלו שלמעלה - זה לולי ביומיום שלו. עמוס בפרצופים ודמויות ודמיון. לולה קצת יותר הארד טו גט. היא עדיין לא מתמסרת כולה למצלמה, אבל לא נרתעת ממנה בכלל. מבחינתה כל צילום זה סוג של פפראצי. היא כאילו לא שמה לב אלי כשאני מצלמת אותה - 
שמתם לב לכל הפריטים המהממים בפוסט הזה? על הכל (חוץ מהשימלה האדומה המהממת!! שהיא משרון) תוכלו לקרוא ממש בקרוב בפוסט חורפי ומפנק שאעלה ב-Xnet . אעדכן כאן בפוסט כשיפורסם. עד אז, אשמח לשמוע את הבקשות שלכם בנוגע לסדנאות, אפשר גם למייל שנמצא contact me  למעלה. 
עידכון - זה הקישור לפוסט המלא בXnet .
xoxox  אפרת. 

17.11.12

Tel Aviv 2012

השבוע לקחנו את לולה בפעם הראשונה לראות תערוכה של אבא. הגעתי למסקנה אחת - צריך לעשות את זה יותר! לולי החליט כבר בבוקר ללכת לגן באטמן סטייל, ועל הסטיילינג של לולה (אלוהים ישמור!) לא אני אחראית. שלחתי אותה לגן עם שתי אופציות להחלפה, והגננות עשו מיקס אנד מאטצ' כל כך לא הגיוני, וככה קיבלתי אותה בצהריים...היו המון ילדים בתערוכה, כאלו שההורים שלהם אמנים, וכאלו שזה הרגל בשבילם. בזמן האחרון אני שואלת את עצמי מה הערך המוסף לחיים היקרים בתל אביב, אז הרבה יגידו - גלריות, מוזיאונים, תרבות. אבל כשזה חלק כל כך בלתי נפרד מהעשייה היומיומית שלנו, אנחנו כמעט לא מוצאים את עצמנו עושים את זה מחוץ ל"שעות העבודה"...כמה חבל. 
היה לא פשוט לצלם בחלל היפה הזה בגלל שאחת העבודות צבעה את כל החלונות באדום...הילדים השתוללו, ולולי מאוד התרגש לראות את הציורים לש אבא שהוא כל כך מכיר, וגם - היה פורטרט גדול של רובוטריק! וסוס מאוד מאוד גדול, רק הראש, ולהקה מגניבה, ומיץ וקרקרים. 

לולג גילתה ניצנים של גרופית כשלא עזבה את הלהקה. עם הרבה דאווין היא עמדה ומחאה להם כפיים והשויצה בחצאית שלה. והיה גם דשא, ומדרגות לקפוץ מהן, ומלא ילדים משתוללים. 

ומה זה כל האידיליה הזו? כאילו שכחנו כמה זה קשה להיות אמן, ועוד בתל אביב הקטנה. בזמן האחרון יוצא לי להיפגש עם לא מעט אנשים חדשים, וכולם מהופנטים מהעובדה ששנינו אמנים. אני לא ממש, כי עם השנים הבנתי על בשרי כמה זה לא פשוט להחליט להיות אמן נטו. אני רואה את בעלי נאבק כל יום, ובסך הכל מה הוא רצה? לצייר...זה נשמע קסום לאנשים ורומנטי, אבל בחיי שזה כל כך טעון. היו לנו רגעים מדהימים בזכות האמנות שלו, ואני מאמינה שעוד יהיו מלא כאלו, אבל ביום יום לפעמים שוכחים להיזכר בהם. 
את לולי שלנו אנחנו לא מעודדים בצורה יוצאת דופן לצייר או להיות יצירתי. עדיף שילמד מדעי המחשב, לא? אבל כנראה שזה עמוק עמוק בתוך הלב שלו, כי אלו הרגעים שבהם אני יכולה להגיד שהוא הכי שליו - 
כמו אבא, כל מה שהוא צריך לפעמים זה נייר וצבע. והוא כל כך מחושב בציורים שלו, אצלו הכל מתוכנן לפרטים. יכול להיות שהוא יהיה גם  וגם..אם שאלתם את עצמכם על מה הוא מצייר, אז מצאתי פתרון מעולה! גליון של בריסטול על החלון  בסלון. למה לא על הקיר? קי הרבה יור פשוט לנקות צבע מזכוכית מאשר מהקיר. ויש לציין שהוא בקושי מלכלך כשהוא מצייר...
ואז..פגשתי את הקופסון, ואפילו צילמתי אותו בפעולה. מכירים את הקופסון ? :))
עברו רגע ועוד רגע, והיה כיף ואופטימי, ואז נכנסנו למקלט של האוניברסיטה. כי הייתה אזעקה. 
Life in Tel Aviv 2012. נוט סימפל...

15.11.12

it feels like money time


ואני רק רציתי לגדל את הילדים...
הו ארצי, כמו שכתבתי :...it feels like money time
סיכויי גדול שאני פסימית, אבל מה אומרים לרוני וליטל שהיו אמורים להתחתן מחר בדרום? אילוצים? 



8.11.12

THE REAL MESS...

כל פעם שאני פותחת את הפה הגדול שלי (כמו האידיליה הפוטוגנית מהפוסט הקודם...) אני מיד נופלת שוב. אצלנו הבלאגן הוא בתקופות. יש שבועות שהבית מתוקתק, כולל ארוחות מושקעות, כל הבגדים נקיים ומקופלים בזמן, כמעט ואין כלים מצטברים, ואפילו הכלב החליט שלא בא לו יותר להשתין בבית. השבועות האחרונים ממש לא היו כאלו. הבית בהפיכה, הילדים לובשים לגן בגדים ממוחזרים משנה שעברה שכבר נדחפו בשקיות למסירה, הכלים מצטברים, אבל לא ממש בערימות גדולות, כי גם ארוחות של אימא הבשלנית (הכי לא!!!!) לא באמת בושלו, אז אין הרבה כלים..והכלב - מתעלל בי כאילו דווקא. האמת שהיתי חייבת מקום להתפרק קצת, נראה לי שתבינו, לא? אני באמת רוצה שהבית יהיה מבריק ומצוחצח, שלא יערמו כביסות, ושריח בישולים יציף לילדים את הלב. מזל שאנחנו גרים מעל פיצה. אבל רגע! אל תדווחו עלי עדיין. אני נשבעת שהשבוע זה מסתיים. קורה, קצת לחוץ, ואז משתחרר..עשיתי שיחה עם הילדים הם קיבלו את זה בהבנה. סיכמנו על יוטיוב כפיצויי הולם, וביצת בנטן אחרי הגן כל השבוע. 
היום בבוקר הרמתי את המצלמה, חברה מהממת השאילה לי עדשה לצילומים. חשבתי לנסות אותה לפני. לפני שאני חושפת את הבית שלי בפניכם בשעות הקשות שלו, אני חייבת להגיד שאני מתה לעבור דירה. אבל אפילו להתחיל לחפש אין לי זמן. אז היום צילמתי וחשכו עיני. כבר שבועיים לפחות שאני קמה לבית במצב צבירה לא הגיוני. חשבתי שאם אני אפרסם את זה ברבים, ויהיו לי תמריצים לשנות את המצב, אז זה יקרה יותר מהר. אני מתחייבת. ודרך אגב למה זה כל כך קשה למצוא עוזרת בתל אביב? אני מחפשת כבר חודש, וכלום! 

הצילום הבא הוא אחת מהבעיות הכי גדולות שלי בחיים כרגע. הכוורת של איקאה. מועדת להפוך לג'אנקיה הכי גדולה בבית תוך שבוע מקסימום. נשבעתי שלדירה החדשה היא לא עוברת איתנו. מי שמעוניין לבוא לאסוף מוזמן. וכמו שכתוב   -זה רק חלק אחד מתוך 25 כאלו. 

בחיים אין סיכויי שאמצא מה שאני מחפשת בכוורת הזו. ועוד עניין - אני מנסה לקנות בצורה אקונומית, אבל אז אני נתקעת עם ארגז קרטון שלא מוצא את המקום שלו בבית כמה שבועות טובים. מסתובב מפה לשם ומשגע לי את העינייים. מעצבן!
לפחות אני משתדלת לשטוף את הכלים של הילדים אם אני עובדת בצהריים, כדי שאבא שלהם ידע במה להאכיל אותם. בזמן האחרון אני בקושי מוצאת גרבים ללולה. עם לולי אין בעיה, הן תמיד בזוגות. ולפני כמה ימים גיליתי שהיא פותחת בעצמה את הארון איפה שהגרביים, ובזמן שאנחנו מתארגנים בבוקר לגן היא פשוט מפזרת אותם בכל הבית. על השיש, במכונת כביסה (למה שאימא לא תכבס שוב..) מתחת למיטה של לולי, ובעיקר במטבח האדום שלה. זהו, העלתי גבוה את קופסאת הגרבים שלה. נמאס לי לשטוף כלים על גרביים.
אם נדחוף בטריות בתוך הבקבוקים, מענייין אם הם יעשו את העבודה בעצמם. 
והדבר שהכי מוציא אותי מדעתי זה זה:
יכול להיות שאני סתם קוטרית, ואם אני פשוט אעיף אותו מהבית זה לא יקרה יותר, ואז הדבר שהכי מוציא אותי
מדעתי כבר לא יוציא אותי מדעתי....

קיטרתי קיטרתי, אבל הכל בשביל שאני אוכל לכתוב בסוף שאין לי זכות לקטר. הימים שלי לאחרונה עמוסים בכל טוב, ואני רק מודה! היום נפתחות שתי סדנאות חדשות מספר חמש ושש, ומי בכלל היה מאמין. אבל זה לא הכל. לסדנה של מחר מגיעה אישה מקסימה מנהריה. כן גם אני הייתי בשוק. שוק טוטאלי. מי בכלל היה מאמין? ואני? אני רק מודה. . שמחה על הבלוג הקטן שלי, שרק עושה לי חשק לעוד.. והבלאגן? יעבור, יסתדר, יחזור מחדש. 

xoxo אפרת :)