26.3.17

This (beautiful) time of the year..

אני כותבת את הבלוג הזה מאז שלולה הקטנה נולדה. כותבת כבר חמש שנים!! מי היה מאמין, שמשהו כל כך טובעני יחזיק מעמד בחיים התזיזיתיים שבחרתי לי. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי נלחמת. מאוד רוצה שהבלוג יתעדכן, מצידי אפילו כל יום, כל שעה, ולו רק בגלל שזו דרך מדהימה לשמר זכרונות, ולנצח את השכחה. שכל כך חזקה ממני. הייתי רותה שהבלוג ייטען בשביל הילדים, מעצמו. אבל בפועל, לכתוב פוסט זה אחד הדברים הכי ״דורשים״ הכי טובענים שאני עושה ביום יום. מלחמה עם המילים היא מלחמה אמיתית. קשה. תמיד אהבתי לכתוב, ולשתף, וכשמגיע מחסום, בשבילי זה ממש מאבק. כבר חודש שאני ממש, אבל ממש רוצה לכתוב, לספר, לשתף, אבל זה לא מצליח. פוסט נולד ככה בשניה. מילה אחת מובילה לשיטפון של מילים, וככה נולד אצלי פוסט. לאחרונה, לא הגיעה שום מילה,ולא נוצר שום שיטפון. מן הלם כזה, מול המסך. ניסיתי להתחיל כמה פעמים, וחוץ מלזרוק אין ספור תמונות לתוך תיקיה בשם - פוסט חדש, מרץ, לא התפתח כלום. אבל בחיים, כאן בחיים מחוץ למסכים, אני מדברת המון. אומרת את המחשבות שלי כל היום, אם זה בקול, לבויאן ולילדים, ואם זה בלב, בדרך כלל לפני שאני נרדמת. כל היום חושבת במילים, ויש משפטים שנטמעים בי ימים שלמים, ויש הרבה מוזיקה מסביב. אז המילים כאן קיימות, אבל לכתוב אותן, זו לא פעם מלחמה. ובגלל זה אני מצלמת, והמון. אני מוצאת שקט עצום בצילום. במקום לכתוב ולנסח ולדייק בפיסקה שלמה, או פוסט שלם, אני מקליקה, בדרך כלל בצורה מדוייקת, יחסית מהר, וככה  הכל בא על מקומו בשלום. עשיתי את מה  שרציתי שייעשה.
הרבה לא קורה, אנחנו עסוקים בלקבל את האביב המדהים הזה, שהשתלט על העיר הקטנה שלנו, בסערה אמיתית. כתבתי פעם פוסט, הלינק כאן, על התפעלות של ילדת המידבר הישראלי מההתעוררות של האביב. ואם אני לא טועה כבר כתבתי את זה בפוסט ההוא - מי שלא חווה התעוררות של אביב אמיתי, במדינה עם ארבע עונות, ממש חייב את זה לעצמו. זה קסם שאי אפשר בכלל להתחיל לתאר. אני נפעמת כמו ילדה קטנה, שפעם הראשונה הבינה את המשמעות של המילה ניצן, שפעם הראשונה הריחה עץ שזיף פורח, כמו ילדה שפעם הראשונה התקרבה לציפורים כל כך קרוב, עד שהצלחתי לשמוע אותן נושמות. ככה אני מתרגשת.
אז קצת לפני שהאביב התפרץ לו ככה לחצר שלנו, היינו עסוקים הרבה בלימודים. כבר כמה זמן שאני חושבת לכתוב קצת על ההום סקולינג שלנו. אני חושבת שמהתמונות שאני משתפת מידי פעם כאן, ובאינסטגרם שלי (שרובו עוסק בהום סקולינג שלנו)  משקפות קצת את הימים שלנו. כמובן שיש הרבה חשבון, לרוב מאוד משעמם... הרבה שפה, ולא מעט אמנות, וטבע, ובחודשיים האחרונים המון היסטוריה. אנסה באמת לכתוב פוסט מפורט ממש בקרוב. לבנתיים, כמה מהרגעים שלנו תוך כדי הימים, הלימודים, השעות שבהן אנחנו לומדים.
















חוץ מזה שלמדנו ולמדנו, הספקנו לבקר בסרביה, וללמד את לולה הקטנה לגלוש סקי. בשנה שעברה היא בכלל לא הראתה עניין, ונשארה עם הילדים הקטנים במזחלות שלג בתחתית ההר, כששלושתינו עלינו למעלה ברכבל. לא היה לה אכפת. השנה היא הגיעה כל כך נחושה, להיות חלק מהחבורה, ואחרי יומיים אינטנסיבים עם מדריך אישי, ביום השלישי היא אמרה לו בי ביי, מעכשיו אבא שלי איתי, ואני עולה להר. וככה היה. יומיים שלמים של התגלשויות מדהימות, ארבעתנו, היה כיף לא נורמאלי. היה לא צפויי, היה מפתיע בצורה יוצאת דופן, והיה כל כך משמעותי, ומחזק, בדיוק מה שהיינו צריכים יחד כמשפחה. זמן שקטֿ, איטי יותר, רגוע יותר, בלי לרוץ ולמהר. פשוט להנות מהימים האלו שהטבע הסרבי איפשר. ישנו באותה בקתה שבה אנחנו ישנים כבר שלוש שנים ברציפות. הערבים בביקתה, עם צעירים סרבים, קצת בולגרים, ואיך לא.. זוג ישראלים (!) היו נפלאים. מאוד קיווינו לחזור שוב העונה, אבל.. האביב השתלט כל כך מהר, שנשאבו לקסם מסוג אחר. הכל לטובה. היינו כל כך עסוקים בהתלהבות מלולה ומהעובדה שכולנו עושים סקי, שדי שכחתי לצלם..

 ככה נראה ילד שלא ירד מהה שלושה ימים, בבוקר של היום הרביעי..שיחת מוטיבציה קצרה, ושוב אי אפשר היה להוריד אותו מההר.. :)




חוץ מזה אנחנו די בשלבים סופיים של לסיים את הקומה העליונה, עליית הגג שלנו ששם זה חדר הילדים. אנחנו מבלים שם לפחות חצי מהבקרים, וסוף סוף יש לנו שם שולחן חדש, וכוננית לחומרי לימוד, ואין ספק בכלל  שכשהחלל שלומדים בו נעים ומאורגן נכון, הימים עוברים חלק יותר. לפני שהשולחן לימודים שלנו הגיע, הכל היה מתרכז למטה, ובין תרגיל לציור הייתי שוטפת כלים, מטאטאת את הריצפה, מוסחת עוד מליון פעמים מעיניינים שלא היו קשורים בכלל ללימודים. עכשיו אני מבינה כמה זה חשוב להפריד את החלל של הלימודים מההתנהלות השוטפת של הבית, אם זה אפשרי. ללא ספק, אנחנו כולנו הרבה יותר מרוכזים ונוכחים כשלא נשפכת במקרה כוס חלב על השולחן, או כשהמדיח או מכונת הכביסה מתחילים לצפצף..








בשבועיים האחרונים אנחנו בעיקר עסוקים בחצר שלנו. משום מה כאן, העיר שנו אין להשיג שטיחי דשא, כאלו מוכנים לשתילה. הדרך היחידה היא לזרוע. ממש ככה. זרעי דשא. לפני שבוע בדיוק שתלנו, ועדיין לא צמח כלום!! הלפ!! יש כאן מישהו שמבין בזה...? דיברנו עם כמה גננים שאמרו להרגע, הכל בסדר. בגלל שהטמפרטורות בלילה צונחות ממש, אז האדמה עדיין לא חמה מספיק בשביל להצמיח. מתפללים שבימים הקרובים נזכה לראות ירוק בעינים, או לפחות עד שנטוס לישראל..











אבל הסיבה שהצלחתי אולי להתיישב ולכתוב פוסט, היא בכלל עץ השזיף. ידעתי שאם אני לא נועצת את הימים האלו, בתמונות ובמילים בבלוג, ממש עכשיו, כשזה ממש קורה, יכול להיות שאפספס את ההזדמנות, ואדלג על השבוע היפה ביותר שידעתי לאחרונה. פריחת השזיף. מי שעוקב אחרי באינסטגרם, הצליח אולי להבין את האובססיה שפיתחתי לתיעוד של הציפורים המקסימות שמבקרות אותנו בתדירות של פעם בדקה בערך. ממש מול חלון המטבח יש לו עץ שזיף אחד, וממש בכניסה לחצר יש עוד אחד. שניהם נפלאים, מופלאים מדהימים ומקסימים. החיים היו לגמרי אחרת בלעדיהם. הייתי הרבה פחות עסוקה :) הם, שני העצים הלו שמרו עלי בהיכון כל שניה מהשבוע האחרון. לתעד את הפריחה, להריח את הפרחים, לדאוג לציפורים, לשמוע את הדבורים, ולהתפעל בעיקר. ולצלם. והמון...













אז עשינו מסיבת תה מתחת לעץ הגדול בין השניים, ויש לי הרגשה שמתפתחת לה כאן מסורת, ואני מאוד אוהבת את זה.. יש לי עוד הרגשה שכמה אנשים יחכו מאוד לרגע הזה שוב בשנה הבאה, בציפייה גדולה גדולה.. נשארו לנו יומיים שלושה עד שהפריחה של העץ הצעיר מבין השניים תנשור, ואז עלים ירוקים יכסו אותו. לבנתיים, אנחנו מאוד דואגים להאכיל את כל הציפורים החמודות שמחפשות גרעינים אצלנו בגינה. אחת הפעילויות שהילדים הכי אהבו בחודש האחרון היתה לטפל באוכל של הציפורים..
הפסיפס הזה של החודש וחצי האחרונים, הוא ממש החיים שלנו. בפול כוח, רוב הזמן, עם הרבה רגעים רגועים. אוקסימרון מוחלט. אנחנו חיים חיים כל כך עשיירם, במקום שלהרבה אנשים אחרים ייחשב כחסר חיים. אני אודה בלב שלם, ולצערי, שאני לא כל כך מעורה כאן בחיי העיר (הכוונה היא אלי בלבד. הילדים לגמרי שולטים, ובויאן - מקומי :)) . ב-90 אחוז מהזמן אני מרגישה שזו בחירה שאני לגמרי שלמה איתה, ואני חייה איתה בשלום, וב-10 אחוז מהזמן, דווקא הייתי כן מקווה שתהיה לי כאן חברה (בסגול, לא פתח) עשירה יותר, עם יותר אפשרויות. אבל אז אני מתעשתת, ולא מתעצבת, ומזמינה כרטיס טיסה לארץ הקודש..
עוד כמה רגעים שאני מאוד אוהבת, שמצאו את הדרך לפוסט האקלקטי שלי -






























וחוץ מזה, אני תמיד שמחה לספר על התוכניות קדימה, ועל הסדנאות שלי. אז ברור שאנצל את ההזדמנות ליום נפלא עם נשים מוכשרות בביקור שלי בארץ. הפעם, מיטל, המעצבת של נדוניה, הזמינה אותי להתארח אצלה, ולהעביר סדנה לצלמות מתחילות אצלה בקיבוץ. הסדנה תתקיים ב-19 לאפריל, ונותרו מקומות אחרונים. לפרטים נוספים תלחצו על הלינק הזה, מאוד מאוד אשמח להיפגש איתכם בישראל, וכן, הסדנה פתוחה גם לגברים!!
בנוסף, תתקיים סדנה מאוד מיוחדת, שיוצאת לפועל בפעם הראשונה, ואני מאוד מתרגשת ממנה - באמצע השבוע. הסדנה מלאה, ויש רשימת המתנה.
בנוסף, היום בבוקר הייתי בפגישה עם המלון שמארח את בנות הסדנאות כאן,כדי לסגור תאריך נוסף לתחילת יוני,  לצערי התאריך שביקשתי לא היה אפשרי, מי היה מאמין שבוידין, המלון יהיה מלא חודשיים וחצי מראש!!!???!?!  העיר שלנו אש :) :) :) אז אני עובדת על תאריך חדש עם שאר האנשים שעוזרים לי כאן בסדנאות, ומבטיחה לפרסם ממש ברגע שאקבל או קיי מכולם.
אז מהפינה הקטנה שלי כאן בוידין בולגריה, מהמטבח שמלא בריחות פריחה וציוץ ציפורים (זה ככה על אמת, לא סתם תיאור!!) אני שולחת לכם חג אביב שמח, ומאוד מקווה להתראות עם הקוראות הנפלאות שלי באחת מהסדנאות הקרובות.