5.8.16

Gran Parvati Valley.


אלו שתי התמונות היחידות שיש לי מהדרך שעשינו לכיוון הכפר גרן. יום אחרי שחזרנו ממטאורה (עדיין בעמק פארווטי המדהים), תכננו לצאת להרפתקאה חדשה. ושוב, מכיוון שלשמחתנו טיילנו עם חבר יקר שכבר ביקר את היבשת המופלאה הזו 6 פעמים, הוא נתן את הטון ליעדים, ובעיקר לאלו שהוא עדיין לא ביקר בהם. זרמנו איתו, תמיד :)
אז נבחר הכפר שקוראים לו גרן. כל החבורה העליזה שלנו מאוד אוהבת ללכת ברגל, אז בכלל שמחנו כשהבנו שבכדי להגיע לכפר המבודד הזה, הדרך לא כל כך קלה. והאמת היא שיש שתי דרכים. האחת קצרה יותר, אבל מאוד מאוד לא מומלצת, גם בגלל  שהטיפוס קשה ותלול, וגם כי כמעט אין שם מטיילים. הדרך השניה, ארוכה יותר, וטיפה יותר ידידותית. כמובן שלא היה לנו שום צל קטנטן של ספק, והדרך הקלה והבטיחותית יותר נבחרה, אפילו אם יש מצב שנצעד שש שעות..
האמת, שלא היה לנו מושג בכלל למה לצפות. לא כל כך ידענו לאן אנחנו הולכים. כמה ימים לפני פגשנו ישראלי נחמד, שהייתה לו שקית מלאה בקריסטלים מגניבים. הוא סיפר שהוא חצב אותם בעצמו ממערת קריסטלים על יד כפר בשם גרן. למישהו יש ספק שהילדים לא יסמנו את זה כאטרקציה מספר אחת בטיול?? ארזנו תיק לייט לייט, בגלל ההליכה התלולה והארוכה, חולצה ומכנסיים לכל אחד על הגוף, מגבת, כלי רחצה, מחברות ציור וצבעים, לוח שחמט וכמובן הלהיט של המסע - פריסבי. וככה יצאנו לדרך. אמרנו מקסימום יום יומיים עם אותם בגדים לכל היותר, גם ככה המקלחות בכפרים זה לא להיט. חמסין בחוץ, התיק על הגב, הרבה מים לדרך, ופשוט התחלנו לצעוד מהגסטהאוס בקאסול לעבר היציאה לשביל. אין מפות, אין סימוני דרך, רק הרבה אמונה ורצון לראות את הכפר הזה עם שדות המריחואנה העצומים שמתחבאים שם בין ההרים גבוה גבוה. מתחילים ללכת. מצב רוח מעולה. דניאל מוביל את החבורה המוזרה הזו: שני הורים, שני ילדים קטנים, דניאל אחד גבוה מאוד, ומר, ספרדיה צעירה שהצטרפה אלינו עוד ממטאורה. החמסין הזה שכתבתי עלי קודם, התחלף בחמסין עם 200 אחוזי לחות, ואחרי שעה בערך של הליכה ביער סבוך אש, בלי שביל אחד ברור ונורמאלי, טיפות קטנות של מונסון הודי טיפטפו לנו על הפנים. כולנו שמחנו, התרעננו קצת מהחום הפסיכי, ובטיפשותי, אני זוכרת שקיוויתי לגשם קצת יותר מאסיבי שישטוף את כל הזעה והליכלוך מהחום, ירענן אותנו עוד טיפה. אז כמובן שצריך להזהר ממה שמבקשים. כי מאותו הרגע, הגשם באמת הלך והתחזק, והתחזק, ולא עצר, בדיעבד אנ יודעת שעד הבוקר למחרת.. ואנחנו צועדים, כולנו רטובים לחלוטין. מעיל גשם אחד מצא את דרכו לתיק שלנו ממש במקרה, ולולה זכתה בו. אני הייתי עם המצלמה והמחשב בתיק שלא מוגן מגשם, אז הם עברו לתיק הגדול של בויאן שסחב את הכל על הגב, עם כיסויי נגד גשם. והטיפות הפכו לממש ממש גדולות, ולפעמים זלגו לי על הריסים וכמעט עצמו לי את  העיניים. ואני חושבת שכאן הבנו, ברגע הזה, כשההר התחיל להיות תלול באופן קיצוני, שאנחנו, אמממ.... על הדרך הקשה והמסוכנת. יכולנו לחזור אחורה, אבל אני חושבת שלא עשינו את זה כי לא ידענו איך או משהו כזה. הכל כבר מאוד מעורפל מהרגעים האלו, והזכרון שלי בעיקר לוקח להר. ההר שבצורה מאוד משונה נראה בכלל כמו ג׳ונגל. צמחייה ירוקה, גבוהה, המון שרכים, סירפדים, אין שביל ברור אם בכלל, קולות מטורפים של חיות ששורקות, וזוחלות, ועפות, וההר. כל כך תלול, כך כך פראי.
והילדים. כמה דאגה. לולי היה מקדימה עם דניאל ומר, וקיבלנו מהם סימנים שהכל בסדר איתו. האמת, לולי, הוא גיבור על של הטיול הזה. אני לא זוכרת ששמענו אותו מתלונן אפילו פעם אחת על מאמץ פיזי, או מנטאלי תוך כדי טרקים. הוא כל כך חיכה לזה, וכל כך התרגש להיות בתוך החוויה עצמה, שבקלות הוא סינן את הקשיים, ופשוט הלך. צעד לו בדרך שלו, והיה לו סוג של טוב. ולולה. קטנה כזו. תמיד בתחילת טרקים קשים היא צריכה כמה זריקות עידוד. שיגידו לה שהיא אלופה, שיחמיאו לה, שיסבירו לה שמה שהיא עושה זה לא מובן מאליו. כזה מין. ואז היא נותנת שוונג, ולא רואה ממטר. שוכחת שיש דבר כזה להתלונן. כי את זה היא עשתה בהתחלה, לפני שבכלל הרגישה את הקושי. אז היינו שלושתינו, בויאן, לולה ואני, המאספים של החבורה. צועדים לכפר גרן, בגשם מטורף, בדרך בוצית, בתלילות לא אמיתית. ומתחיל להיות מתיש. וקשה. וכבר עברו שעתיים, עברו שלוש, ואני רק מתפללת למטר אחד של מישור כדי להקל על הרגליים שלי, ואז אני נזכרת כמה קטנות הרגליים של הילדים ובא לי לבכות. ואנחנו צועדים, בשקט מופתי. כאילו כל אחד התכנס בעצמו, ומחפש דרכים להתמודד עם הדרך. מידי כמה זמן אנחנו נפגשים עם החלק השני שלנו - לולי, דניאל ומר, אבל יוצא ככה שהם עצרו כדי לחכות לנו, והצליחו לנוח קצת, וכשאנחנו מדביקים אותם זה כבר זמן לזוז. לולה היפה כמעט ולא נחה, ורק ממשיכה להרים את הרגליים במעלה ההר, בלי שום אופק שאפשר לראות מבעד לערפל. ואנחנו צועדים. ופתאום פוגשים שני מקומיים, שני גברים צעירים, מנסים לשאול אותם מה מצבנו בערך, והם לא כל כך מדברים אנגלית, רק מחייכים ואומרים: ״טונג׳ה, טונג׳ה.״ חשבנו שהכוונה היא תמשיוכ ישר, וככה עשינו. אפילו הם עצרו להתחבא מהגשם, אבל אנחנו לא יכולנו להרשות את זה לעצמנו. לא ידענו כמה אנחנו רחוקים, ופחדנו שהחושך ישיג אותנו. הטעות הראשונה היתה לצאת בצהריים, השניה היתה לטעות כמובן בשביל.. אנחנו ממשיכים לצעוד, ואני ממשיכה להתפלל למישור, ופתאום אני שומעת קולות צחוק מתוך הערפל. חבורת נשים הודיות, כפריות, חוטבות עצים באמצע הדרך. והריח הממכר של עץ כרות טרי, עם הגשם, והצמחייה זה משהו שקשה לתאר במילים. זה היה קסם. והן מצחקקות, ולבושות בבגדים כל כך יפים וצבעוניים, והן כאלו יפות בתוך היער המעורפל, והגשם לא מציק להן בשום דרך, ואני מתפללת לשלווה כזו שתיפול עלי ביום מן הימים. רוצה להיות אחת מהן. והן מסתכלות על לולה (כי לולי לא בקבוצה איתנו), ומופתעות ומתפעלות. אני שואלת אותן כמה זמן עד לגרן, והן אומרות: ״טונג׳ה, טונג׳ה״. ושוב הנחתי שהן אומרות ישר. דניאל נותן צעקת יער מידי פעם שנדע שהם בקרבתנו, ואנחנו ממשיכים לטפס. כרב ארבע שעות. והערפל נהיה סמיך יותר ויותר. ההר משתנה קצת, ונראה שתכף נגיע לפיסגה, ואנחנו מתפללים. ומסכן בויאן עם התיק הענק על הגב.. הגענו ממש ממש גבוה. מרגישים את השינוי באויר. והשביל המאולתר מוביל לצלע הר, הכי מפחיד שטיפסתי בחיים. השביל כולו בקושי חצי מטר. צד שמאל גוש עצום של הר הימלאי, צד ימין תהום של מאות מטרים. ואני מחזיקה את היד של לולה חזק, עד שהיא כמעט בוכה מכאב, אבל היא יודעת שזה לגמרי לא הזמן בכלל לדבר, והשקט המופתי נשמר. בצעדים קטנים אנחנו עולות למעלהֿ, צמודות להר, לא מעזות להסתכל למטה. ואז זה נגמר. הפחד המטורף הזה, וחשבנו שאולי הגענו לאן שהוא, אבל לא ממש. שוב, שני גברים באמצע שום מקום יוצאים מהערפל, ושוב אומרים טונג׳ה, טונג׳ה. אחרי כמעט חמש שעות של טיפוס הגענו לכפר. לא לכפר שרצינו, אלא לכפר שקוראים לו טונג׳ה. השעה היתה כבר שש בערב, דניאל מר ולולי כבר מחכים לנו בגסטהאוס היחיד בכפר (כל הכפר זה פחות מעשרה בתים על צלע ההר הכי גבוה בסביבה). בויאן לולה ואני צועדים בשביל בוצי, שלא ברור אם זה רק בוץ, או רק קקי של פרות או שניהם, וכמה נשים וגברים וילדים מוציאים את הראשים שלהם מהחלונות ובוהים בנו ובעיקר בלולה. להפוך סיפור ארוך לקצר - לולי ולולה, הם ההמערביים הכי צעירים שהגיעו לכפר המנותק הזה אי פעם. אף פעם לא טיפסו לכאן ילדים לפניהם, וגם המקומיים לא כל כך עושים את זה, בטח שלא בגיל שלהם. המקומיים היו בשוק לראות אותנו, חבורה פסיכית רטובה, בערב ערפילי וגשום, עם תיקים על הגב, מותשים, בכפר טונג׳ה. אז הגסטהאוס היה מאוד נחמד, משפחה מקסימה שהציעה לנו מקום לישון ולאכול, רק מה, היתה כמובן הפסקת חשמל, והכל היה לאור נרות. הגענו בסביבות שש, מורעבים ועייפים, בסבייבות 9 הגיעה סוף סוף הארוחה שהזמנו מהם - טאלי כמבון, ולקינוח הפנקייקים הכי טעימים שאכלו בהודו. הם ישבו איתו לשיחות עד מאוחר, סיפרו לנו על מערות הקריסטלים שבסביבה, ולא הפסיקו להתפעל מהילדים. מצד אחד הייתי מאוד גאה, אבל כמובן שאם יכולתי לעשות את זה מחדש זה לא היה בא בחשבון.. ומצד שלישי, יש מצב שזו החוויה הכי הכי שתישאר להם מהודו, והם בכלל לא רואים את זה באור שלילי, אלא כשיא מאוד מרשים, יום הרפתקני, ושוב, משהוא שלא ישכחו לעולם. כשהגענו לכפר, הערפל הכבד לא נתן לנו בכלל להבין איפה אנחנו נמצאים. באותה נשימה יכולתי הרגיש שאני במישור, או בהר, סביבי ירוק או חום, לא יודעת. לא רואה מחצי מטר כלום. ישנו על מזרנים בחושך, בכפר מבודד לחלוטין בעמק פארווטי, והלב שלנו היה מלא. הבוקר שאחרי, היה אחת החוויות הויזואליות הכי גדולות שהחיים שלי ידעו. מרוב סקרנות, לא יכולתי לישון, וחיכיתי שהשמיים יפתחו כמו שהמקומים הבטיחו לי. הם אמרו שזה אמור לקרות בסביבות שש בבוקר לזמן קצר. כבר מחמש חיכיתי בחוץ, בקור הערפילי של הודו. ישבתי לי בכיסא פלסטיק לח, בדממה, וחייכתי. ואז זה קרה. השמיים נפתחו והבנתי אנחנו על גג העולם. מולי הר בעוצמה ובגודל מטורפים, אני על הר בעוצמה ובגודל מטורף, וביננו עמק שרק אלוהים יודע כמה הוא עמוק. והעננים כמובן מתחתי. הרבה מתחתי. פלא הבריאה בכל עוצמתו. וזכרתי שפעם אימא שלי לימדה אותי את הברכה שאומרים ברגעים כאלו: מה רבו נפלאותיך.










בויאן התעורר והצטרף לבוקר שלי. גילינו שאנחנו שוחים בשדות של מריחואנה. מכל עבר. גבוהים, ארבעה מטרים גובה של העלים הירוקים האלו, כאן קוראים לשטחים האלה קוטלות.  הילדים ישנו כמו פילים. נדהמנו מהמחזה המרהיב שנפתח לנו מול העיניים. אנחנו עומדים ממש על הקצה, מתחתינו עולם שלם, מלא העננים, עצים ושדות נצחיים של מריחואנה. לשמאלנו מבצבץ לו הכפר גרן, שפיספסנו את הדרך אליו ביום שלפני. כמה מאות מטרים מתחתינו, נראה קטן ויפהיפה, מנקד את ההר בצבעוניות ההודית הכובשת של ורוד, וכחול וצהוב. אנחנו מסתכלים אליו, וכל המסע של היום שלפני מציף לי את הראש. כל הפחדים והדאגות מתגמדים אל מול היופי הזה שהודו החליטה לפרוש לפנינו. ובשקט בלב אני אומרת תודה.
מתארגנים, עם המון אנרגיות חיוביות, נפרדים מטונג׳ה הקסומה, ומתחילים לצעוד בשביל למטה (!!! ) הפעם בערך כשעה אל הכפר גרן. הדרך קסומה, יפהיפיה, פוטוגניתֿ, לא מפסיקה לחייך אלי. אין גשם, אין עייפות, אין עליה. כולם בהיי, המצלמה לא מפסיקה להקליק. אושר אחד גדול.





כשהגענו לכפר, גילינו שיש כמה גסטהאוסים, ועיקר העשייה שם זה עישון. כמובן שגם גילינו עוד מלא דברים, כמו כמה האנשים המקומיים נחמדים בצורה קיצונית, כמה הכפר יפהיהפה, כמה הנשים לבושות מקסים, כמה חיות יש בדרך, כמה הכל צבעוני ושמח, כמה מלאכות יד קסומות אפשר לגלות. כמה וכמה וכמה. וולקאם טו הודו.








החלטנו לשמוע בעצה של חבר, וחצינו את הגשר לשדה גדול שיש בו שני גסטהאוסים מרוחקים יותר, ועוד בית אחד. לכל זה קוראים פולגי (לא פולגה), וזה כבר כפר נפרד מגרן, מרחק חצי קילומטר בקושי. ושם מצאנו את גן העדן עלי אדמות. גסטהאוס מבודד, עם נוף אלוהי, שקט ונעים, עם משפחה חביבה שמנהלת אותו. ראיתי והתאהבתי. לא רציתי לעזוב לעולם..










למרות המחסור בבגדים ובציוד לאורך זמן, החלטנו להישאר בכפר הזה פשוט כי היה טוב. בבוקר היינו קמים ומסתכלים מ״חלון״ הזולה איך חורשים את האדמה, היו מרחבים למשחקי פריסבי, עשינו טיול יומי לחפש מערות קריסטלים,   מצאנו כמה אבנים טובות בדרך, מלא חיות ופרחים, שעות של משחקי שח וציור, טיילנו בשדות הקוטלות הגבוהות יותר,היתה אידיליה.




















הילדים התערבבו עם המקומיים, הנשים מהכפר הלוו לי בגדים ללבוש, למדנו איך קוצרים חיטה ולמה וכמה, ארגנו בנול, קנינו ממתקים לילדים, טיילו מלא, שחינו במפל קטן, למדנו שיש חיה כזו שקוראים לה ציקאדה, וכמה רעש היא עושה! ואפילו מצאנו כמה.. היה קסם. ואז הגיעה חבורה גדולה של ישראלים צעירים, ופתאום לא היינו לבד בגסטהאוס הגדול. לא התחשק לנו לשחות בענן של עשן, אז עברנו לגסטהאוס השני, הכל בטוב.






המסע לגרן נגמר רק אחרי חמישה ימים עשירים ומאושרים. כמובן שלמדנו לקח, וחזרנו בדרך הקלה (שלא נגמרה...... קרוב לשש שעות הליכה למעלה למטה למעלה למטה.. ) גרן ביי פאר זו החוויה הכי אינטנסיבית שחוויתי בהודו עד ששורות אלו נכתבות. בדיעבד של דיעבד, אז אולי לא הייתי מחליפה שום התרחשות, והייתי עושה את הכל מההתחלה עם כל הקשיים. אני אוהבת אותך הודו יותר משחשבתי שאוכל. תודה.




*ועכשיו אתם יודעים שכל צילום שצולם מלמעלה דרש טיפוס. אז טיפסנו. אין שום שבילים לכפרים האלו, והמקומיים עושים את הדרך הזו פעם בשבוע מאז שהם מגיעים לחיים בוגרים כדי להביא אספקה מהעיר קאסול. לפעמים גם פעמיים אם צריך. כן, את הנוטלה לפנקייק והגז לבישול, הם סוחבים על הגב. 

17 comments:

  1. מרתקת, אם לא הייתי מכירה אותך הייתי יכולה לחשוב שזה סיפור דמיוני. כתבת כל כך יפה. פשוט לא ייאמן הודו דרך העיניים שלך. תודה אפרת. באמת ..טוב והתמונות תמיד מהממות📸👍🏻. תהנו ותתמלאו.

    ReplyDelete
    Replies
    1. תודה יקירה על המילים. זה היה כל כך מוחשי, וטוב שכך :)

      Delete
  2. מדהים! לא מכירה אותך ואת משפחתך, אבל אין ספק שזו חויה של פעם בחיים. זכיתם. אני בהודו לבד עם חברות בינואר הקרוב... מתרגשת מכל פוסט שלך

    ReplyDelete
  3. מדהים! לא מכירה אותך ואת משפחתך, אבל אין ספק שזו חויה של פעם בחיים. זכיתם. אני בהודו לבד עם חברות בינואר הקרוב... מתרגשת מכל פוסט שלך

    ReplyDelete
  4. מרתקת ומרגשת הדרך שלכם,
    תמשיכי לשתף בחוויות הנפלאות, הצילומים פשוט עוצרי נשימה והסיפורים נהדרים.
    שמרו על עצמכם ותמשיכו לחגוג את החיים!

    ReplyDelete
  5. מקסימה שאת. אנחנו לא מכירות בכלל, ואני עוקבת אחרייך כבר המון זמן. וכ"כ כיף הדברים שאת כותבת ומספרת. (אם לא הייתי שמה שעון לתנור העוגה בטוח היתה נשרפת, מרוב שהייתי מרותקת למילים שלך).
    שבת שלום.

    ReplyDelete
  6. משהו לא מהעולם, נשיקות

    ReplyDelete
  7. מדהימה בכל פוסט מחדש!
    גם הצילומים, וגם המלל- כישרון גדול יש בך, וכיף שאת משתמשת בו:)
    היופי הוא למצוא את הטוב בכל דבר, ואתם עושים את זה, בכל פעם אחרי שאני קוראת את הפוסט שלך, אני נושמת עמוק ואומרת- תודה על מה שיש! תודה על מה שאני מצליחה לעשות! על כך שאני בתוך חויה, ובזכות המיילים שלך אני מצליחה לצאת מהקושי ולראות ולחוות את החויה ככזו.
    וחוץ מזה שאת מגרה לי את קצות האצבעות, קצה הלשון ועוד כמה קצוות לסיים את הלימודים ולחזור לתקופה בלתי ידועה להודו.
    אולי עוד יקרה.
    נשיקות יקרה, תמשיכי לראות את הטוב והיפה שבדברים. כיף לראות שאתם נהנים

    ReplyDelete
    Replies
    1. יקירה אהובה! איזה תגובה מרגשת. תודה שאת כאן, וקוראת. שמחה שאת רואה את כל היופי הזה יחד איתי. נשיקות!

      Delete
  8. וואוו, אפרת! אני עוקבת אחרי הבלוג שלך כבר הרבה זמן. ומאז שנסעתם להודו, בכל פעם שאני נכנסת לבלוג ורואה צילומים מתכווצת לי הבטן בכאב של געגוע מטורף למסע מופלא שעשיתי לפני עשר שנים עם מי שהוא בן זוגי ואב בנותיי היום. שנה וחודש בהודו המופלאה, שמעולם לא עניינה אותי עד שהכרתי אותו ונסעתי באמצע החיים. היום עם 2 בנות קטנות , אני מתה לחזור לשם, איתן, שיחוו את החוויות המופלאות האלו שהילדים שלך חווים. כי הודו היא באמת מעוררת את כל החושים. המסע שלכם מדהים ומעורר השראה! והצילומים, להתעלף! מחכה שיגדלו קצת ומקווה שיהיה לנו את כוחות הנפש והאומץ.תודה על הכתיבה ועל הצילומים!

    ReplyDelete
    Replies
    1. אדווה, תודה על התגובה הנפלאה. מקווה שתגשימי גם!

      Delete
  9. איזו כתיבה מדהימה, זכיתי גם לעשות את הדרך הזו בגשם והכפר שבה אותי לכמה שבועות מרוב שהוא היה, יפה ובזכותך חוויתי אותו מחדש.

    ReplyDelete
  10. ואללה! זכרונות נעימים..

    ReplyDelete