לא, לא נעלמתי. וכן אני יודעת שממש בתחילתו של הבלוג איפה שהוא שם התחייבתי לכתוב פעם ביום בלי סופש"ים. זה עבד לתקופה לא קצרה, אבל לא עוד. לצערי הרב מאוד. עם הזמן הבלוג התפתח והפוסטים השתנו (מצילום בודד או שניים בפוסט ומעט מילים) לפוסטים שנבנים כמה ימים מראש, עם תכנון אמיתי ומחשבה על סיפור, ואיך להשאיר אתכם נאמנים. אני מרגישה שכבר יש מחוייבות ביננו, ואתם כאן מהסיבות הנכונות. אז אני לא מעלה פוסטים יומיים כמו פעם, אבל משתדלת להישאר רלוונטית לתוכן שנוצר כאן. זהו, עד כאן מילות ההבהרה.
והשבוע שחלף היה כל כך עמוס, זה בעצם התחיל כבר לפני שבועיים עם מחלת המאה שתקפה אותי, החלמתי תודה לאל, אבל הרבה זמן פנויי לא היה לי. ואז אחי התחתן, וכל ההמולה סביב החתונה שהייתה לא פחות ממהממת, ואז..קצת חופש בים המלח. ובין לבין הדברים הרגילים, ואז... כן המון אז...גיליתי שאני מאחור בכל משימה שלקחתי על עצמי לאחרונה וזה ממש מבעס. הבוקר נשבעתי לחזור לשיגרה. גן, תינוקת, ארוחות ערב, מקלחות ולישון בזמן לשם שינויי.
הרבה תובנות עלו מהשבועיים האחרונים -
לילדים מתחת לגיל 6-7 אין מה לעשות בחתונה, אלא אם כן יש מי שייקח אותם הבייתה אחרי שעה שעתיים גג.
לאימהות אין זכות להיות חולות, כי עם כל העזרה שבעולם זה תמיד נגמר באימא.
הגיע הזמן לקחת את הבריאות בידים ולא לדחות לאחר כך. אף אחת לא נולדה סופר אימא עם כוחות על.
שני ילדים בבית מלון בגיל 3 ופחות משנה זה לא קו ישר שמחבר שתי נקודות. זה מליון נקודות שלא ממש נפגשות.
המדינה שלנו מהממת. אם היה לה (או שכבר יש???) עמוד בפייסבוק הייתי עושה מלא לייקים. ים המלח לוקח ובגדול. מקום מקסים.
מלא התחייבויות בלי סדר זה לא שווה. גם אם כולן ממש שוות והכי בא לי לעשות אותן. לארגן את הזמן זה בראש סדר העדיפויות שלי כרגע.
ילדים זה אושר עילאי. לפני חודשיים בערך היו ללולי כמה ימים שכששאלתי אותו איפה הוא הוא אמר" בלב של אימא"...ממיס..אבל אתמול בלילה, אחרי כמה שבועות טובים שלא שמעתי את זה ממנו, הוא קורא לי מהמיטה שלו לפני שנרדם, ואומר- אימא, אני בלב שלך ואת בלב שלי.. למות!! ולולה הקטנה - היא התחילה להגיד אבא. שובבה...
אז עכשיו אני אוספת את כל הבלאגן של השבועיים האחרונים, ומתחילה לעדכן את הבלוג בפוסטים חדשים ושווים. נתראה ממש בקרוב. xoxx
