27.9.13

Backstage tickets.

מישהו נתן לי מתנה. את הכיסא הכי טוב באמצע , צופה בשני הילדים שלי גדלים.  היום אני מרגישה שזה היום הראשון של השנה החדשה. אחרי קיץ מדהים באירופה, תקופת חגים ארוכה (!) היום אני מרגישה שהשיגרה חוזרת. התגעגעתי אליה.. אני לגמרי בן אדם של שיגרה, אבל לרגע לא אחשוב פעמיים אם מישהו מציע איזו הרפתקה שווה, כל עוד אני יודעת שהשיגרה תחכה בדיוק במקום שעזבתי אותה.

נדבר קצת על צילום.. לפני כמה חודשים ראיתי סרט תיעודי על ברט שטרן. צלם גדול. הוא לא היה מההשפעות הגדולות עלי, אבל בסרט הזה הוא הצליח לשים במילים את מה שניסיתי להסביר לעצמי הרבה מאוד זמן. מה בעצם קורה כשאני מצלמת?. התשובה הכי טובה שיכולתי לתת אי פעם: "אני לא חושב על זה אני פשוט עושה את זה. אני לא באמת מצלם תמונה אני לוחץ על הכפתור. ואני יודע כשזה טוב, ואני יודע כשזה רע." ברט שטרן. אז כל מה שהוא אמר, ככה בדיוק, מילה במילה, כוונה בכוונה, ככה גם אני. ככה זה גם אצלי.

זה הרבה יותר עניין של תחושות מאשר שליטה טכנית. משפט המפתח בצילום הוא -  ברגע שאתה בקיא בכללים, יש באפשרותך לשבור אותם. לכן, שליטה טכנית היא חשובה. ביותר. אין ספק, צריך לדעת מה עושים. אי אפשר להסתמך על פוקסים. אבל אז הכיף הגדול מתחיל, אפשר לעשות מה שרוצים!

אני לא באמת חושבת על מה אני מצלמת, סוג הצילום שלי לא דורש תכנון גדול מידי, אם בכלל. אני טובה בלשבת ולהתבונן מהצד, להשתדל לא להפריע לסצנה לקרות כמו שהיא אמורה לקרות, לא כמו שהייתי מהנדסת אותה.

את כל הצילומים בפוסט הזה צילמתי עם העדשה האהובה עלי, ה-85 מ"מ 1.8 שלי. העדשה הזו מאפשרת לי לצלם תקריבים בלי להיות קרובה מידי לאובייקט. הסיפורים נבנים אצלי בראש לפני, תוך כדי וגם אחרי, בעריכות שלהם.


חלק גדול מהסיפור נבנה אחר כך, בחיבורים ובעיבודים של הצילומים. אני לא אשפית פוטושופ, רחוק מזה. אני דווקא מעדיפה להישאר ברוב המקרים כמה שיותר קרובה למקור, למה שהעיניים שלי ראו, ואיך שהן ראו. האמת האבסולוטית היא רק שלי. וכמו שברט שטרן אמר, אני מיד יודעת אם זה טוב או רע. מיד. אפילו לפני שהסתכלתי במסך של המצלמה אחרי הצילום.

שני מקומות אחרונים לסדנאת הצילום שאני מעבירה בתל אביב, מתחילים בשבוע הבא :)

יש לי את המקום הכי טוב באמצע במופע הכי שווה של המאה. ואני פשוט לוחצת על הכפתור.






22.9.13

Simple beautiful moments.

הגינה של סבתא וסבא. זו הגינה הכי מפנקת בעולם. היא לא גדולה, יש בה דשא סינטטי, אין בה בריכה אמיתית, והיא מוקפת בתים של אחרים. ועדיין, זו הגינה הכי יפה בשבילנו. הדשא הוא יותר ירוק מירוק, המרחבים הם אין סופיים בשביל הילדים, והבריכה מהפלסטיק היא אושר גדול. בזמן החגים אנחנו בורחים לשם הרבה, לבית של סבא וסבתא. נשארים שם יומיים ויותר. יש לי זכרונות מאוד חזקים מהבית של סבתא שלי, אימא של אבא, שאצלה בילינו את רוב החגים בתור ילדים. הכי אני זוכרת את המרתף הקטן של השתיה. מין חדר קטנטן עם תיקרה נמוכה ומשופעת, שסבא היה נכנס לשם מכופף להביא שתיה לשולחן. וגם את הקיר של המדרגות. אלו היו אבנים חומות ובולטות, שסבתא היתה מורחת אותן בשמן מיוחד. אף פעם לא יצא לי לשאול למה (הכוונה לעכשיו) אבל כשהיינו ילדים זה היה הכי ברור בעולם. ככה. רק צריך היה להזהר לא להישען על הקיר בשביל לא להתלכלך. ואז היינו נכנסים לסלון השני לארוחת החג. לסבתא שלי היו שני "סלונים" אחד שאסור היה לשבת בו, רק לבובות הפורצלן היה מותר, והשני לכל השאר. ולילדים. אני  גם זוכרת את החגיגיות שבכל ערב חג. איך כולם היו מתלבשים יפה, ואיך היו כאלה שמאחרים קבוע, וכאלו שהריח של הבושם שלהם הלך לפניהם. וגם את השכנים של סבתא שלי, בכל שנה בצאת יום כיפור השכן היה מתחיל לבנות את הסוכה. ככה, בכל שנה בלי לפספס. ואנחנו הינו מסתכלים עליו מאחורי עץ התאנה. אלו זכרונות שלעולם לא יעלמו. ובימים האלו אני חושבת לעצמי הרבה, מה ישאר אצל הילדים שלי? איזה סוג של זכרונות? אני רוצה שהם יהיו נוסטלגים, ומתוקים, ושמחים, ממש כמו הזכרונות שלי.

כבר עכשיו אני זוכרת בשבילם שבעיקר הם השתוללו שם. ושהגינה הזו היא המקום הראשון שהם רצים אליו כשהם מגיעים לבית של סבא וסבתא, כמובן אחרי חיבוקים לכולם..


ואפילו אני, חיית עיר שכמוני, מוצאת את עצמי לפעמים חושבת על הגינה הזאת כשאני בתל אביב. רוצה להיות שם לרגע, לשתות שם את הקפה של הבוקר, עם כל ההרים מסביב.
השבוע שמתי לי למטרה לסיים את כל ההתעסקות עם בבית שלנו, מאז שעברנו דירה זה לוקח ממני המון אנרגיות, לא מרוכזות.. כמה פרוייקטים שרציתי לסיים אוטוטו נגמרים, ואחד מהם בזכות הגינה של סבתא -
מיני מאוס היא הצל הבלתי נפרד שלה בערך מגיל שנה. לא ברור איך ולמה היא החליטה שמיקי ומיני הם הנבחרים.. :) ואני לבנתיים מקבלת עיצות מחברות מוכשרות, וצובעת חיות בספריי זוהר, מה שמזכיר לי שממש בתחילת הבלוג כבר עשיתי את זה...  בגינה של סבתא.. אהבות ישנות שורדות כנראה.

היום צילמתי את לולי בגינה של סבתא, בין דינוזאור לדינוזאור, הוא ישב שם על ידי, מסתכל.



צילמתי אותו, והרגע נראה לי כמו חלום.  הוא בדיוק הסתפר, ונראה לי קטן ובוגר באותו זמן.

היום, צילמתי את לולה, עניין שבשיגרה לכולם.. היום, הייתי מהופנטת ממנה, לא יכולתי להוריד ממנה את המבט.


מנסה לחשוב על מה היא חושבת, מה עובר לה בראש היפהיפה הזה שלה. כמה ומה היא תזכור בעוד 20 שנים מהגינה של סבתא וסבא, ומהחגים שם.

הימים נראים  פשוטים ודומים, אבל כל רגע איתם יותר יפה מהקודם לו. 

15.9.13

And the winner is...

הציפיה נגמרה - 




Meital Zabag Pinko

את הזוכה במקום לסדנאת הצילום שלי!!! 

את מוזמנת לשלוח לי מייל שקיבלת את הבשורה, האימיל מופיע למעלה:)

ולכל מי שחיכתה לרגע האחרון, נותרו מקומות ממש ממש אחרונים לסדנאות הצילום שנפתחות באוקטובר. כדאי לשלוח מייל להרשמה בהקדם :) 

והמון המון תודה לכל מי שהשתתפה, שיתפה וכתבה תגובות מחממות. מקווה לראות כמה שיותר מכן איתנו בסדנאות.. 

שנה טובה טובה, אפרת. 




13.9.13

Random photos + how to win free photography workshop!

הייתי צריכה תרוץ בשביל לשתף אתכם בצילומים האלו מראש השנה אצל סבתא וסבא :) אז אני
כותבת פוסט ספונטני. ויותר מזה, הזוכה במקום לסדנה שלי תגלה את זה ממש עוד כמה ימים, אז צריך לעשות קצת סדר באיך זה עובד..




לפני שאתן משתתפות בהגרלה, תוודאו שאתן יכולות להגיע לארבעה מפגשים רצופים בתל אביב בימי רביעי אחה"צ מה-2 לאוקטובר. תודאו שיש ברשותכן מצלמת רפלקס/דמויי רפלקס המתאימה לסדנא. וזהו! כמובן שאפשר להעביר את הזכיה לחברה טובה: ) ועכשיו תודאו, וזה מאוד חשוב, כדי שלא אפספס אתכן, שהשיתוף שעשיתן בפייסבוק הוא פומבי, ושכתבתן לי ששיתפתן, או בפוסט הזה, או תחת הפוסט ששיתפתן בפייסבוק. מאוד מאוד חשוב, אחרת איך אדע שבא לכן סדנא???




וזהו בעצם. אל תשכחו שההגרלה מסתיימת במוצאי שבת הקרוב 24:00, אז יש עוד קצת זמן להחליט להשתתף! על הזוכה אכריז כאן בבלוג ביום ראשון בבוקר :) אבל, שימו לב! --- 
במידה והזוכה שלחה לי את המייל שלה בתגובה בפוסט, אשלח לה בנוסף מייל. וכמובן הודעה אישית בפייסבוק. לזוכה יהיו יומיים לחזור אלי עם אישור ההשתתפות. זאת אומרת עד ליום שלישי בשעה 12:00 בצהריים. לאחר מכן הזכיה תועבר למשתתפת אחרת! שתצטרך לחזור אלי עד ליום ראשון (בגלל החג) בשעה 12:00 לכל המאוחר. אני יודעת... זה קצת מסובך ומבלבל,אעשה את כל המאמצים לשמור על סדר :) אוף, התעייפתי.





 וברוח שטות זאת, מי יודע איזה לחם מסתתר באוהל? כן, לחם...

10.9.13

No speed limit.

אנחנו משפחה של גלגלים. ואין לנו אוטו. עכשיו אתם בטח בשוק. אבל באמת אין לנו. מספר הפעמים שאני מרגישה שזה חסר לי הוא כנראה לא מספיק גדול. כשאנחנו צריכים לנסוע לאן שהוא אנחנו מוצאים פתרון. זה לא שלא הייתי שמחה שאיזה מיני קופר תחנה לה מתחת לבית, וכשאצטרך, אתניע ואסע. אבל זה לא ככה.. תל אביב עיר קטנה, אנחנו עושים את רוב המרחקים שאנחנו צריכים על אופניים. והרבה פעמים אנחנו סוחבים על האופניים עוד כלי רכב. ככה נראה יום נורמלי אצלנו כשכולם יוצאים יחד  -

אי מרכיבה את שני הילדים על האופניים שלי, האופניים של בויאן דקות מידי ואי אפשר להרכיב עליהן כיסאות. אז הוא עוזר בסחיבות של הדברים האחרים.. מצלמה למשל.. :))) יש לנו צי של כלי רכב לילדים בבית, והרבה כבר העברנו לגינה של סבתא. וכל זה כי... לפני כמה שבועות קיבלתי מייל מחברה שלמדה איתי  לפני  ה מ ו ן .... שנים. אני חושבת הרבה על האנשים שפגשתי. לפעמים באמצע היום, בלי שום קשר לכלום, צצים לי שמות בראש של אנשים שפגשתי במשך החיים, ואני תוהה איפה הם, מה שלומם, מה הם עושים. ואז שוכחת .ככה, הבזקים של שניות. הכי מוזר, זה שרוב האנשים הממשיים שהכרתי בכלל לא בפייסבוק, אז התעלומה יותר גדולה. הי נועה ואיתי :) ועוד לא מעט.. קיצור, החברה הזו, עברה ללונדון לפני 10 (!) שנים, ואיכשהו גילתה את הבלוג. אחד הדברים המשמחים ביותר בכתיבת בלוג. אין סיכויי בעולם שאי פעם אדע מי הם כל הקוראים שמגיעים לכאן, ולפעמים כשמגלים, זה כיף :)

אז במיוחד לקראת יום כיפור, שדרך אגב זה היום הכי, אבל הכי מבוקש אצלנו במשפחה, לולי סופר את הימים כל השנה, וכל חג שואל אם יום כיפור זה היום, אותה חברה נפלאה סיפרה לי שהיא התחילה ליבא לארץ את הקורקינטים המגניבים האלו . קוראים להם מיקרו, והם ממש חדשים בארץ. בהחלט שווה בדיקה, ועוד עם משפחה כמו שלי.. בערב החג הם הגיעו אלינו הביתה, והפנים של לולי ולולה אמרו הכל. נראה לי שהיא יותר התרגשה שיש לה משהוא ממש כמעט כמו שלו, של גדולים! העמסנו את עצמנו לנמל כמובן, כי שם הגליצ'ים יותר גדולים כמו שלולי אומר, וכמו שאני אומרת, הם לא נחו לרגע. טוב חוץ מהפסקת ארטיק בין לבין..




הקורקינטים הם שווצרים. יש להם חלקי חילוף. סופר בטיחותים. מסתגלים אליהם בשניות. המוצר קיים כבר משנת 96' וקמו לו לא מעט מתחרים... המיקרו מגיע בשלושה גדלים, גם למבוגרים. ועוד משהו קטן, הם זכו במוצר השנה בתחרות עולמית בשנה שעברה!! ועוד הרבה יותר מזה תוכלו לקרוא באתר שלהם, וכמובן גם משם קונים.. אצלנו כבר מתגלגלים עליהם באושר רב :)

שתהיה לכולכם שנה באמת באמת טובה, מלאה בחיוכים ובשמחה, וכמובן בצילומים של הילדים..
אני מזכירה שב-15 לחודש אכריז על הזוכה בסדנאת הצילום למתחילים שאני מעבירה. אל תשכחו להפוך את השיתוף בפייסבוק לפומבי כך שאוכל לראותו, וכמובן להשאיר תגובה ששיתפתם בפוסט הזה בבלוג. זה הלינק :)   כיפור בטוח לכולם, ואל תשכחו להצטייד במשהו על גלגלים..


3.9.13

Doll bed.

אם חשבתם שהשנה חזרנו מבולגריה בלי איזה שלל רציני, אז זה לא ככה.. כמובן שהיה פרוייקט קיץ אצל סבא בנגריה. בשנה שעברה סבא בנה לנו את המטבח המושלם שחלמתי עליו חודשים ארוכים. אני לא מאמינה שיהיה פרוייקט אחר שיתחרה ביופי של המטבח ההוא ובהשקעה. אבל, המיטה הזו היא גם התגשמות של פנטזיה שהיתה לי ללולה. אחרי הכל היא חגגה שנתיים בבולגריה, ומיטה לבובה עדיין לא היתה לה, היתכן...?? כמובן שמיד חפרתי בפינטרסט, שינויים קלים, ושירטטתי לסבא את המיטה המושלמת. וככה יצא.

תפרתי לה (כן כן!! אני קצת משתפרת עם כישורי התפירה שלי..) מזרון, וכיסויי למזרון וכרית קטנטונת.
ונורה חברה שלי האלופה מיד סרגה לה שמיכה תואמת. ממש בלי לחשוב פעמיים. נורה יצאה לחופש, אבל כשהיא תחזור השמיכה הזו תהיה מוצעת למכירה באטסי שלה :) !!!


ועכשיו כל החברים ישנים שינה מתוקה בלילה עם הילדים.

וסבא יכול לסמן לעצמו וי גדול על הצלחה מסחררת..

מסתבר שאפשר לשמח את הילדים בדברים שאנחנו מכינים בעצמנו. לשמחתנו אנחנו אנשים יצירתיים, כל המשפחה, כל אחד בתחום שלו. ובחודש האחרון מתחיל להתגלגל לי בראש משהו חדש. יכול להיות שזה יהיה הפרוייקט של החיים. הדבר הכי גדול שעשיתי עד היום. משהו שלא עשיתי בעבר, וכל המשפחה תהיה חלק ממנו. אנחנו צריכים להיות מחושבים הרבה יותר בהוצאות שלנו כדי שהמשהו הזה יתממש. זה לא יקרה בקרוב, אלא בעוד שנה וקצת. הכרזנו בבית על קיצוצים. זה לא כל כך נורא, אחרי הכל תמיד אפשר לבקש מסבא שיבנה לנו צעצועים.. תראו כמה יפים הרגעים של הילדים בזכות מה שהוא בנה...