24.7.16

Metaora - Parvati Valley.

עמק פארוואטי. אחד הפיספוסים הגדולים שלי עד עכשיו זה שלא קראתי הרבה לפני הטיול שלנו על דת ההינדו. הסיפורים מרתקים, ואני לגמרי מתכוונת לפנות זמן כשנחזור מהטיול לצלול לסיפורים על פארואטי, שיבה, קרישנה ועוד אלים מרתקים..
לשמחתנו, את כל החודש וקצת הראשונים של הטיול עברנו עם דניאל, חבר של בויאן מהארץ, שמכיר את הודו מעולה, ככה זה בפעם השישית! אז המלצות ממקור ראשון הן הכי שוות כמובן. וככה יצא, שלא ממש שאלנו הרבה שאלות כשהגענו לפארווטי, נראה לי שפשוט זרמנו עם דניאל, יותר למקומות שהוא לא היה בהם עדיין, וזו היתה הצלחה גדולה. הכפר הראשון שביקרנו בו הוא ״כפר נופש״ .. ממש ככה. קוראים לו מטאורה, נמצא 40 דקות נסיעה קופצנית בג׳יפ מקאסול. שוב פעם, אריזות, שמירת חפצים, תיק קטן ויאללה לדרך. הפעם לא היו הליכות, ותכננו ״לנפוש״ כמו שסיפרו לנו בגסטהאוס מפנק בכפר פסטורלי בהימלאיה.. תכלס, ככה ממש היה. המקום היה כמו אבקת פיות באמצע הכפר ההודי המוכר. בין בתי העץ הרעועים, יש נווה קטן פורח וצבעוני, עם ארבעה חדרים מפנקים, שתמיד תפוסים, אז עד שאחד מהם מתפנה, צריך לישון לילה או שניים באחד החדרים הפשוטים יותר. הכפר נכבש על ידי ישראלים, וכמה שנהננו מהמקום הפסטורלי הזה, לפעמים זה היה קצת יותר מידי קרחנה, אז חתכנו הרבה לטיולים בטבע, למפל המקסים שיש שם, ופגשנו ילדים שחוזרים מבית הספר בכפר הסמוך ג׳רי, כל יום בשביל הפתלתל שהוביל אותנו למפל - בערך 40 דקות הליכה, ועד עליה לכפרים הקטנים שלהם שמנקדים את ההרים, עוד חצי שעה לפחות. ילדים בכיתה א׳, פשוט צועדים לבד את הדרך הזאת הלוך וחזור כל יום. יחד עם פרות, עיזים, זקני הכפר שסוחבים על הגב עשב טרי לפרות, מקלות לגדר את הבתים, ולפעמים אבנים כבדות ממקום למקום.
לא כל כך ברור לי מה המקומיים חושבים על ״התיירות״ המוזרה הזו בכפר שלהם. טיילים, לא רק ישראלים, אבל בעיקר, מגיעים ליום יומיים, ולפעמים נתקעים שבועות בכפרים האלו, עם תנאים ממש בסיסיים, מליון הפסקות חשמל ביום, מים חמים לפעמים, צ׳אפאטי ודאל (לחם ועדשים) רוב היום (כי הנסיונות להכין אוכל מערבי לפחות בגסטהאוס שאנחנו ישנו בו היו גרועים ביותר), קיצור, אני סתם אומרת, שהייתי רוצה יותר ״להתערבב״ עם אנשי הכפר, והם היו סופר סימפטיים ואדיבים, אבל לצערי מכשול השפה היה גדול מידי. בכפרים פחות מדברים אנגלית.. הייתי רוצה לשבת לשיחה של שעה עם אימא מקומית בגילי ולדבר איתה..






הפרה ההיא שם למעלה, לא נראה לי שבכוונה, דחפה אותי ואת לולה מהשביל, ולמזלנו זה היה לא לצד של התהום אלא לצד של ההר.. כנראה שהיא נלחצה כמונו מהשביל הצר שכולם צריכים לעבור בו, ופשוט נתנה דחיפה. באחת הפעמים בקאסול פרה או שור, לא ממש יודעת להבחין החליטה פתאום ללכת באלכסון באמצע הכביש במקום ללכת ישר, כל אחת בשביל שלה, ודחפה את הקרניים שלה לכיוון הישבן שלי, ולמזלי זה נגמר רק במכנסיים קרועים, ולא יותר מזה. הפרות כאן הן אישו רציני.. הן בכל מקום, משוטטות, לא שייכות לאף אחד, צנומות ועזובות, אבל כל כך קדושות.. אם פרה מתה באמצע הרחוב, מקשטים את הגופה שלה בפרחים...

הגענו למטאורה ליום יומיים ונשארנו חמישה. מצאנו שקט טוב. ישנו בגסטהאוס עם הפסיליטיס היותר טובים, הכל בערבון מוגבל כמובן, שלא תגידו ששלחתי אתכם להרודס, אבל בילינו את רוב הזמן בטבע, או בגסטהאוס השני בכפר. הגג הזה כאן למעלה, איפה שהחברה שלי עומדים. פינת קסם במטאורה. גסטהאוס מאוד צנוע. החלטנו באחד הערבים, אחרי שמאסנו באוכל הנורא בגסטהאוס שלנו לנסות את המטבח שלהם. ביי פאר האוכל הכי טעים שאכלתי בכפרים בהודו. אישה מהדימה, ענווה, שעושה הכל בכזו אהבה, הכינה לנו טאלי מעולה (אורז עדשים, ירקות, שעועית וצ׳אפאטי) ואת הסלט הישראלי הכי טוב שאכלתי בהודו. זה היה בערב, פגשנו שם שלושה ילדים בני 20 וקצת, מאלו שמחפשים יותר שקט. היה נפלא, למחרת חזרנו לשם בבוקר, ובילינו על הגג הקסום הזה יום  שלם. אכלנו, ציירנו, שיחקנו שח, דיברנו. זמן הודו במיטבו. כל כך ברור לי עכשיו מה אני מחפשת בהודו - גג עם נוף מהפנט, מקום לשבת עליו, וטאלי טוב. לא יותר מזה.















הילדים מוצאים עניין בהכל. מאוד חששתי לפני שהגענו הנה שהם ירתעו. שלא ירצו להתחבר למקום, שיסלדו מהסביבה, שהזרות והשונות לא ירגישו להם נוח, והם ישמרו על מרחק. כמה שטעיתי. הם יכולים ללמד אותי דבר או שניים על קבלה. הם יוצרים קשרי עין בשניות עם ילדים מקומיים, ולא יותר מחמש דקות עד שהם כבר מנסים לדבר או לשחק יחד.




הטבע כאן בהודו מרתק. מהפנט. עשיר. יכול להעסיק אותך 24/7 בלי להשתעמם לרגע. לולה הוגדרה כבר כציידת הפרפרים מספר אחת . היא יכולה לתפוס כמעט כל פרפר בשתי אצבעות. ויש לה תפילה מיוחדת. שניה שתיים אחרי שהיא תופסת, היא לוחשת לו בשקט את התפילה, נשיקה קטנה ומשחררת. לולה שלי.


אחקי חמישה ימים של שקט פנימי מהסוג הטוב, לנו ולילדים, החלטנו לחזור לקאסול. זה היה שבת בבוקר, עברנו מיד באיטלקיה לאכול ג׳חנון ולשחק סנוקר. אני ממש לא, אבל דניאל בויאן ולולי, שמראה רצון ללמוד הכל ומהכל וכל הזמן.




מטאורה רק עשתה לנו חשק להמשיך ולראות את העמק הנפלא הזה - עמק פארוואטי. חשבנו לאן להמשיך הלאה. רצינו להמשיך למקומות שקטים יותר ומבודדים. חשבנו אולי להמשיך למלאנה, כפר של אנשים שטוענים שהם קדושים. אסור לגעת בהם או בבתים שלהם, על פניו הסיפור נשמע מרתק. אבל משום מה, ביום האחרון מישהו שלח לנו הודית נפלאה, שסיפרה שבדיוק חזרה משם, והכפר מאוד מאוד מלוכלך, בצורה לא נעימה. החלטנו לוותר. אנחנו אוהבים שנקי ונעים לנו. וככה התקבלה ההחלטה לצאת לכפר בשם גרן. עד אז לא ידענו שאנחנו בדרכנו למסע הפיזי והמנטלי הכי קשה שהודו הציבה לנו. וכל זה קורה ביום הולדת שלי.
בפוסט הבא...
אפרת

22.7.16

Kasol - parvati vally.

אז הי!! לא הייתי בסביבה כמה זמן, בגלל שהמחשב שלי החליט שהמונסונים בדרמסלה לא עושים לו כל כך טוב, אז הוא שתה הרבה מים מאויר הלח, ומת. כל זה קרה בבוקר הראשון שלנו בדרמקוט, עוד לפני שהבנו איפה אנחנו בכלל. ברור לי שחסרים כמה שבועות מהפוסט האחרון עד לרגע הזה, לכן, רק אכתוב ואומר, שהחלטתי לוותר על המחשב, ולהמשיך במסע לכיוון המדבר הרג׳אסטני. דרך דלהי כי הנסיעה היתה ארוכה מידי.. אז לילה אחד בדלהי, הפך לשני לילות במלון סופר מפנק, עם אפס יציאות מהחדר הממוזג, וכל זה בגלל שמצאתי ממש במקרה טלפון של מישהו שיכול אולי עם הרבה תפילות לנסות ולתקן את המחשב (זה לפטופ של אפל, דגם חדש שלא קיימים לו חלקי חילוף זהים בהודו..) מפה לשם, משם לרג׳אסטן, אני עם מחשב שעובד (!!!) אבל לא כרגיל, אבל לפחות עובד, וזה אומר שיש לי שלושה שבועות להשלים, וקרו מלא דברים נפלאים בדרך, ואנחנו בשיא של השיא, והאמת, שטוב. טוב מאוד. אז איפה נפרדנו? אי שם בואשישט.. משם, המשכנו במונית מצ׳וקמקת (כי זה יותר מגניב מלהתפנק!) לעיר שהכי נרתעתי מלהגיע אליה בהודו, אותה אחת ידועה לשימצה, איפה שכל הסטלנים הכבדים, אלא שלא יוצאים מהגסטהאוס שבועות - קאסול. וקאסול היתה טובה אלינו כמו שגן עדן עלי הודו יכול להיות. מקאסול ישארו לי הזכרונות הכי נצחיים, בקאסול קרו דברים, שקורים באגדות. הזמן שלנו שם, בגסטהאוס שלי פינקי, שווה את כל המאמצים והקשיים שיש בדרך למסע משפחתי להודו. אני אוהבת את קאסול עד עמקי נשמתי. תכננו להישאר שם 4-5 ימים, נשארנו שבועיים וחצי.


הבנתי שבהודו זה הכל שאלה של כמה אתה מוכן להכניס מהמקום אליך. וככל שתקבל אותו יותר בהבנה ואהבה, ככה המקום ייתן לך עוד ועוד, כי הודו היא אין סוף. מהכל. וגם, גסטהאוס טוב יכול לעשות פלאים למצב רוח. הילדים עד היום מבקשים לחזור לפינקי גסטהאוס. היו שם ישראלים צעירים בראש טוב, מלא חיות - גורי כלבים, תוכי, פרפרים מדהימים, ציפורים יפהיפיות ומה לא.. האוכל במסעדות של קאסול היה מעולה בעיננו (העוגה הברזילאית והקוקוס של פריקאסול, הפלאפל של מלך הפלאפל, הפיצה והג׳חנון של האיטלקיה, וכמובן איך לא - המומו על הגשר..!) והילדים אפילו זכו לסיבוב על רויאל אנפילד מטייל נחמד. למדנו שם הולה הופ, ולולי קיבל את הפריסבי הראשונה המקצועית שלו ומראה סימנים של אלוף :)



מקאסול יצאנו לכפרים, וזה בפוסטים הבאים. חזרנו לעיר הקטנטונת הזו כדי לטעון כוחות ולהמשיך הלאה. המזג אויר היה נפלא, ואת קאסול חוצה נהר שאם מתקדמים טיפה למעלה במעלה הגשר, אפשר למצוא פינות שקטות לבלות יום שלם ולהתקרר במים הנעימים. אבל יותר מזה, קאסול סיפקה ללולה את אחד הרגעים הכי מרגשים שלה בטיול כשהיא ראתה סייחי פרא חוצים את הנהר באמצע היום.





וגם, אותה קרחת יער עם צלחות מעופפות באויר, משחקי שח, אופנועים, מוזיקה מרמקול קטן שנעה בין אהוד בנאי ומאיר אריאל לטראנסים, ושעות שלמות של רביצה, ומנוחה, ודיבורים, שזו בעצם העשייה המדהימה שהודו מייצרת. הילדים לומדים בבית כבר שנתיים, ולא זכורה לי אינטנסיביות כזו, כמו כאן בהודו, ימים שבהם כל אחד יודע מה השני עשה בכל אחת מ-24 השעות של היום. לפעמים זה כמובן מאוד מתיש, אבל הרוב - זה טוב. אפילו מעולה. כשיש מרחבים, וטבע סביבנו, הגענו למסקנה שזה איזור הנוחות שלנו. ככה אנחנו מתנהלים הכי בטוב. וקאסול היתה מעולה בלספק את זה.




הצעירים הישראלים מפתיעים אותי כל הזמן מחדש. בסבלנות שלהם לילדים, בעניין שהם מגלים בהם, וברצון לבלות איתם, ללמד אותם, להיות חלק מהחוויה שלהם. כנראה שהם מתגעגעים לאחים הקטנים בבית..לולי ולולה מראים בגרות שאי אפשר לתאר. הם מפתחים שיחות עם כולם. כמובן שעם ישראלים, אבל גם עם תיירים מהעולם. האנגלית של לולי שוטפת, ולולה מתקדמת בצעדי ענק כל יום, אני אימא סופר גאה..







בקאסול, נפרדנו מדניאל ומר, שעם דניאל טיילנו חודש וקצת, ועם מר שבועיים, והפרידות עצובות, אבל הזכרונות נפלאים.. מיד כשהם נסעו פגשנו משפחה מקסימה, ויצאנו איתם לטיול קצר של יומיים, ואת הבשר האמיתי של קאסול אני משאירה לפוסט הבא. הכפרים של פארווטי, וההרפתקאות שלנו.
ד״ש חם מרג׳אסטן (חם משהו כמו 35 מעלות.....) ותחזרו לפוסט הבא על הטרק שלנו לכפר בשם גרן, טעות בדרך, גשמים מטורפים, עננים מתחתינו, ושיא עולמי אחד שהילדים זכו בו בכבוד גדול מאוד. ומנוחה.
אפרת