3.12.21

Desert Rose.

כל ההתחלות קשות. ואלו הפרטיות קשות במיוחד, כשקוראים בדיעבד על התחלות של אחרים, הרומנטיקה נשפכת מתאורי ההתמודדות, ובטח כשזה בדיעבד. חושבת לעצמי מה יעלה בגורל המילים האלו בעוד נניח שלוש שנים. או, כמה אחרת זה נראה בעינכם, אלו שעדיין כאן וקוראים את הבלוג שלי, אל מול הנראות של הימים האלו בעיניים ובלב שלי. הרגלתי את עצמי, את המשפחה ומן הסתם גם אתכם להכנס לבלוג שלי ולהתמוגג מהתמונות שהיו בעיקר אמיצות, קראתם כאן על החלטות מופרעות כמו הומסקולינג, או גיחות למזרח וטרקים בהימלאיה. גם אני, אם לא בעיקר אני, הונעתי בעשייה שלי מהצורך ליצר ולספק (שוב המילה בעיקר) עבורי חוויות והרפתקאות. עוד לפני היציאה להרפתקאה הייתי מתמוגגת בתוככי מהפריימים המופלאים שהמצלמה שלי יתכן ותתפוס. הונעתי מהאהבה לאסתטיקה, והרצון למתוח את הגבולות כמו ילדה מתבגרת. יתכן שהייתי קלה וטובה מידי בנערותי. הרצון להיות מסוגלת לשים בצילומים את כל העושר האסתטי הזה שכל כך אהבתי, ועודני, אוהבת לקיים סביבי. כל אלו שמרו על גחלת מדודה ומדוייקת עבורי בשנים האחרונות. צילום יפה כל כך ממלא אותי, הדופומין משתחרר והכל נפלא. 
שלושה וחצי חודשים אנחנו כאן בתל אביב, ותלוי באיזה יום תפגשו אותי, אם בכלל, כי אני לא ממש יוצאת מהבית, אבל מנעד התחושות לא יהיה עשיר מידי. לא היתה אפילו אופוריה של השבועות הראשונים, לא היו ימים שהרגשתי על גג העולם, או על גג תל אביב כל שהוא. היו ימים כאלו, והם הבציעו למשל כשפקעות הדליות ששתלתי בבולגריה פרחו כמו משוגעות. כאן זה עוד לא קרה. אם בכל זאת ניפגש, ותשאלו לשלומי, אשמח לספר לכם שהילדים מאושרים מאוד. הם פחות מסתכלים אחורה, וההתאקלמות שלהם כאן היתה חלקה, אולי מידי, כי דווקא בשבועות האחרונים יש נסיגונת קטנטונת, שלא בטוח שתוביל את מדד החיוביות כלפי מטה, סתם בהשוואה ללונה פארק שהם חוו בשבועות הראשונים. אני אוהבת להשתמש בדימוי של: עשינו ניסויי מעבדה, במשך 7 שנים, עם שני עכברונים סופר חמודים ומוכשרים, עכשיו שיחררנו אותם ומחכים לתוצאות. מניחה שאם קראתם את הבלוג במשך השנים, גם אתכם מסקרן מדד ההצלחה/הסתגלות/יכולת או כל מילה בומבסטית שרווחת בעגה החינוכית בעולם האמיתי. תשובות אין לי כרגע, אבל מניחה שעם הזמן דברים יתבררו, ואנחנו מקפידים להיות קרוב קרוב לפקח על קשיים גם אם הם ניצנים קטנטנים. 
 




























אם רק הייתם מבינים כמה קשה היה לי להגיע לשלב הזה בכתיבה ובשיתוף, ולכן, נראה לי שאעצור כאן. אין לי ספק שיהיה המשך לפיסקה הזו שלמעלה, כל דבר בזמנו. 




ולבנתיים, דווקא כן היו ימים מופלאים כאן, למעשה יומיים מהחלומות הכי מדבריים שיש, והם ראויים לבמה חגיגית ומפוארת במיוחד. חלום ישן שהתגבש ובסופו של דבר התממש בחודש שעבר. לא פעם כתבתי כאן והבלוג שלי הוא עדי, שהנוף האהוב עלי בכל העולם כולו הוא מדבר. גם בבולגריה היו ימים לא פשוטים, ואני זוכרת שבימים כאלו, שהיה לה, לבולגריה להציע לי את כל העושר הצילומי בעולם - פוג על הדנובה עם עננים נמוכים ואור למות, פארק ירוק וכתום באוקטובר, אש רוקדת באח ושני ילדים מתוקים לומדים לקרוא ולכתוב בעברית בבית שהוא החלום הכי גדול וממומש שלי, שכולו מריח ממאפים חמימים ומרקים עד אין קץ, והציורים של בויאן עוטפים את הכל בחמימות משובחת, גם בימים כאלו, נימי עצבות קטנים וגעגוע היו יכולים פתאום להפציע, והייתי בורחת עם המחשבות שלי רחוק רחוק לנוף מדברי. אין לי שמץ של ספק שהמדבר הוא אהובי. ואספר לכם סוד קטן, שהוא המוטו שלי לחיים - אין כמו הגשמת חלומות. סתם, זה בטח לא סוד, אבל אני מרגישה שממש עבדתי בזה בשנים האחרונות. ואפילו כאן, בין כל האבק והתמא והפיגומים, והרכבת הקלה, והמטרו, והכאוס התל אביב, להפתעתי הגמורה סימנתי עוד וי על חלום ישן שהתממש. 











צוות לא עצום, של מוחות כן עצומים, גרם ליומים האלו להתממש. ראשונה לפני כולם, אהובתי המוכשרת, זו שבאמת חיה את החלום המדברי בכל ליבה זו רינת. לפני הכל תלחצו על הלינק ותתחילו לעקוב אחריה באינסטוש, היא פותחת ריאות עוצמתית כל בוקר עם הסטוריז שלה. רינת ואני הכרנו אי שם בדירה התל אביבת הקודמת שלי כשהיא הצטרפה לסדנאת צילום שאפרט עליה בסוף הפוסט. עברו שנים מאז, ויצרנו לנו חברות משובחת גם מרחוק, עם מפגשי משפחות בישראל ובבולגריה, והמון ההערכה שלי ליצירה שלה ולחיים המיוחדים שהיא מנהלת. יש בבולגריה את הבית ואת הסטודיו. בבית, כל, אבל כ-ל הכלים היומיומים שלנו הם מעשי ידיה הנפלאות של רינת. היא בעצם מלווה אותנו בכל רגע, ומזכירה לי בכל כוס קפה, או צלחת עוגה שהיא יצרה את המדבר הנפלא, וכמה אני ברת מזל שנפגשנו. עם רינת התחיל להרקם החלום על סדנת מדבר כבר לפני די הרבה זמן. אבל אתם יודעים, זמן מדבר.. וכשזה קרה זו היתה סופרנובה של חוויה. עוד מבולגריה השבעתי את רינת שבכדי להקל על הנחיתה שלנו בישראל אנחנו משריינים אותם לכמה ימים במדבר עם הבנות המקסימות שלה, ושם, ברגעים האחרונים, בסופם של ימי מדבר כל כך נחוצים, החלטנו ללכת על זה. 

הסדנה התארחה בסטודיו הנעים של רינת בשדה בוקר, בינות מצוקים ויעלים, כלים ופרחים. רינת פתחה את ליבה עם ארוח מופתי, גם עבורי כמובן, ויחד התאספנו לנו 10 נשים מרתקות, עם עוד שתי נשים יקרות שבישלו עבורנו. בת חן האהובה שכבר ביקרה אותי בסדנת בולגריה כמנצחת ביד רמה על האוכל, ומריה מהכנעניה שהחיבור איתה היה כל כך, אבל כל כך מתבקש, עד שכמעט ולא דיברנו ביננו על ההכנות, הכל היה ברור לשתינו מראש. ככה אמורה להיות עבודת צוות מהחלומות הכי ורודים שיש. ומה קורה כשנשים כל כך מוכשרות כמו רינת, בת חן ומריה מתכנסות יחד לטובת סדנת צילום? הכל יוצא מוקפד ומושלם עד הפרט האחרון. לא אלאה אתכם במילים רבות מידי, כי יש לי כל כך הרבה צילומים מרטיטי לב (לפחות בעיני) לשתף, אבל כן הייתי רוצה לסכם בכמה מילים קצרות. 






תודות עצומות ממצולות הלב לרינת.
תודה למריה מהכנעניה, שבלעדיה החלום שלי לארוחה על המצוק לא היה יכול להתממש בכזו שלמות, על סידור השולחן והמטעמים המדוייקים שגרמו לשולחן להיות כזה מוש! וכמובן תודה למריה שהיא כזו פוטוגנית ויפה :) 
תודה לבת חן המוכשרת, שאין דברים כאלו, שלשמחתי כבר נפגשנו פעמיים, פעם בבולגריה ופעם במדבר, והיד לגמרי עוד נטויה. שווארמת הדג שלה בארוחת שישי היא יצירת מופת שחייבת שחזור ומהר. אני עובדת על זה :) וכמובן לטום, בן זוגה המוכשר שליוה אותנו בשקט ובכישרון שלו בכזו נעימות מעוררת השתאות. תודה לכם זוג יקר. 
תודה למאירה סיטון שפינקה אותנו בטקסטיל המושלם שלה, כהרגלה. 
תודה לרונית צין, שפינקה כל משתתפת במרמלדה שהיא עבודת יד מושלמת, וניצנצה אל מול המצלמה שלי בלי סוף. רונית היא הממתקאית הכי מוכשרת ביקום, וכולנו רק מחכות שהיא תחזור להעביר סדנאות!
תודה למיכל, שותפתה של רינת לסטודיו בשדה בוקר, שהשאילה לנו את רהיטי הוינטג׳ המשופצים שלה, שיגרמו לחלל להראות בדיוק כמו שדמיינתי. תציצו באינסטוש שלה, בטוח תתאהבו באיזה רהיט שישב אצלכם בול בבית :)
ואיך לא, תודה למריון מהגסטהאוס האידיאלי במדרשה - קריבין גסט האוס- ששימש לנו מקום לינה והתכנסות בערב הנעים שבילינו בו. ממש אואזיס קטן וחמים בלב המדבר הפראי. 

אז מה היה לנו בסדנה? האמת, למדנו צילום ולא מעט. הנשים שהגיעו התנסו בצילום במצב ידני, התנסו והפנימו! רינת פינקה אותנו באין סוף כלים פוטוגנים שהיא ייצרה במיוחד עבור הסדנה, טבע דומם היה העניין הפעם. אכלנו כך כך טוב שזה קצת לא נעים.. בת חן הפליאה באוכל משגע, וכמובן שהכירה לכולנו את כריך הסתתים המפורסם שלה. כריך שנולד מתוך מילותיו של מאיר שליו, תגיעו פעם לסדנה שלי עם בת חן ונספר לכם גם.. ארוחת השישי שלה היתה הצגה במובן הטוב של המילה. היא ציירה לנו על מגשי עץ מעשי ידיו של בן זוגה שווארמת דג הכי מדהימה שיש, והפתיעה בעוד המון אוכל מרתק ויצירתי. אפילו השקתה אותנו בשוט של מיצוי צמחים שפתח לכולנו את הריאות חזק חזק והכין אותנו לארוחה בלתי נשכחת. 
בשבת בבוקר למדנו ותרגלנו, והיה מפרה ונעים במיוחד. את הסדנה סיימנו על המצוק שמשקיף על כל האזור שם במדבר, השולחן הקסום שמריה הכינה עבורינו עמד לו שם בדממה מרגשת כשצעדנו עם המצלמות לכיוונו. הרקע המושלם של ההרים וצבעי האדמה המדברית לא יכלו להיות מדוייקים יותר. על השולחן לא הפסיקו להתאסף מאכלים סופר פוטוגנים שמריה רקחה במוחה ובמטבחה, על טהרת הירקות והפירות האורגנים ממגדל מקומי. השמש ירדה לאט, תרגלנו צילום באור אחורי, הסנגריה היתה מושלמת ולנו לא נותר אלא להתפעל מעוצמתו המכשפת של המקום. 
עד הפעם הבאה. שתגיע. 

מוזמנים לצפות בעשרות הצילומים מהיומים ההם, ומאוד מקווה שנתראה גם אנחנו באחת הסדנאות שלי. 
*משהו אחד ממש מבאס, כאילו לא חסרות באסות בחיים, שוב השתבש לי משהוא בבלוג, אז אם תרצו לראות את הצילומים באיכותם המירבית פשוט לחצו על הצילום והוא יפתח בחלון נוסף. 

עד כאן לעכשיו, אבל הבטחתי משהו קטן בתחילת הפוסט - סדנאות הצילום של ארבעה מפגשים חוזרות בקרוב. מי שהכיר אותי לפני המעבר לבולגריה בטח מכיר את הקונספט. מי שלא, אשמח מאוד לפרט אבל בפוסט נפרד. רק אומר שאלו סדנאות תאורטיות, עמוקות שבהן נלמד אך ורק לצלם בצורה מקצועית. יסודות הצילום הן ההגדרה, ואני אוטוטו משתפת אתכם בפרטים. לבנתיים רשמו: ארבעה מפגשים, שלוש שעות כל מפגש, תל אביב הפסיכית והסוערת, מצלמות ואנחנו יחד. ברור שגם יהיו עוגות וקפה :) ממש בקרוב כל הפרטים, עד אז, הנה עשרות צילומים משדה בוקר, מקווה מאוד שתהנו כמוני.