25.1.15

The days of our lives.

לא מתחייבת על סדר, ככה הדברים קורים כאן. מין פוסט שכזה, של קצת מהחוויות שלנו כאן, כי אני מרגישה שהצטברו מלא, קטנות וגדולות. 
היה כאן שלג מאסיבי ליותר משבוע, כמעט 10 ימים, ואחריו הגיע חום גדול (6-13) מעלות, שזה קיצוני לינואר כאן בבולגריה. עכשיו סתם חשוך ואפל ורטוב, ולכל מזג אויר יש את הקסם שלו, אנחנו מקבלים את כולם באהבה. בשלג הגדול הילדים רצו רק להיות בחוץ, כל היום. עם המזחלת החדשה שהם קיבלו לכריסמס. בדרך לגליצ׳ הגדול בעיר עוברים בשביל של הבית על העץ, תראו כמה העץ עירום, לעומת הצילומים מהקיץ, שכמעט ואי אפשר היה לראות את החוץ של העץ. 




ותוך כדי הזמן האחרון שלנו כאן, אנחנו ״עובדים״ על הדירה שלנו כאן.. אז יש למשפחה דירה ריקה באותו בניין, בכניסה הצמודה. הדירה באמת מקסימה, ואחרת. כאילו מישהו הקפיא את הזמן מסוף הסבנטיז, עד היום. כשנכנסנו אליה לראשונה הכל היה עטוף בנילונים לשמור מהאבק, והעיצוב החד משמעי של שנות ה-70 לא ניסה להתחבא :) אני זוכרת שבפעם הראשונה שנסעתי לארצות הברית הייתי בת 17 בערך, והתארחתי אצל משפחה אמידה, ולילד שם היה שטיח מקיר לקיר. זה לא היה משהו שהייתי רגילה לראות, וחשבתי לעצמי שזה הדבר הכי מפנק בעולם, ויום אחד אני אהיה חייבת לממש את הצורך הזה בשטיח מקיר לקיר. ברור שעם השנים הבנתי שזה לא הכי פרקטי ובטח שלא כל כך אופנתי, אבל אין מאושרת ממני שיש לנו כזה שטיח לחודשים הקרובים כאן :)!! אז תוך כדי החיים הרגועים כאן, תיקנו מה שהיה צריך, קנינו ממש מעט פריטים, כי כמעט הכל היה בדירה הזו. וזהו, מהשבוע אנחנו ישנים שם. הדירה נעימה, וחמימה, ויש לנו שם את כל מה שאנחנו צריכים, ויש מקום לאורחים :) אבל זה לא אומר שאנחנו לא מוצאים את עצמנו כניסה אחת ימינה וקומה אחת למעלה אצל סבתא וסבא עד השעות המאוחרות כל יום.. זו הפעם הראשונה שאני חווה את הדבר הזה שנקרא לגור על יד ההורים, ואני יכולה להגיד שזה לא רע בכלל.. 
אני בטח אכתוב פוסט שלם על החדר של הילדים, ברגע שהוא יהיה גמור. הוא כל כך נעים וכיפי!

יש לנו כבר כמה פינות בבית שסימנתי, ואני ממש אוהבת לצלם שם, אני צריכה ל״התאמן״ יותר ולגלות איפה ומתי הכי נעים לצלם. המטבח היה צבוע בטורקיז, ומאוד התלבטתי מה לעשות עם זה, כי הוא היה צריך חידוש של צבע, ולמזלי הגדול מצאתי בדיוק את אותו הצבע בחנות, אז הוא נשאר כמו שהיה בטח כבר 50 שנים.. הצילם הזה הוא מלפני הצביעה מחדש. אני כמובן עסוקה כל הזמן בלמצוא פרופס חדשים לסדנאות הקרובות שלי, שיהיו חגיגיות מתמיד, פרטים ממש כאן למטה בפוסט. 
חלק מכם בטח כבר ראו חלק מהתמונות באינסטגרם שלי..  לפעמים ממש בא לי להעביר את כל ההנתהלות שלי לשם, אבל קשה לי לוותר על הפורמט המלבני של הצילומים, (כן אני מכירה את האפליקציות ששומרות עליו, ובכל זאת..) למרות שבכלל, כשלמדתי צילום, בכל ארבעת השנים של התואר צילמתי במצלמה עם פורמט ריבועי.. הרבה סתירות, כן, אבל למזלי אף אחד לא מחייב אותי לבחור, אז אני גם כאן וגם כאן. לבנתיים.. 

הלחמניות האלו אומרות - יש סבתא בבית! הסבתא מישראל :) אימא שלי הגיעה לביקור, הרבה יותר מידי קצר אם אני צריכה להגיד. ממש מש קצר, כמעט לא פיירי בכלל. עשינו הרבה, הספקנו הרבה, נהננו המון, אבל זה עבר בשניה. שניה אחת קצרה מידי. ואימא שלי הביאה היתה את כל הריחות המוכרים של לחמניות של בית, קוסקוס, ואפילו סתם דברים פשוטים שהתגעגענו כמו פתיתים, ומלא מלא מתנות, כי מישהוא אחד מיוחד חגג יומולדת 6!
היו בינהם כל מיני הסכמים סודים בחודשים האחרונים, והוא קיבל את כל מה שהוא ביקש, והיה מבסוט עד הגג עם חיוך בלי שתי שיניים קדמיות.. חגגנו ממש בקטן, גם כי המשפחה שלנו קטנה, וגם כי יום למחרת כבר היינו בדרך להרפתקה הבאה, והיינו צריכים לאגור כוחות. אז הזמנו שלושה חברים לדירה החדשה שלנו, ואפינו עוגה ובלונים, והסופר סבא, סופר על, או איך שתרצו לקרוא לזה הכין את מתנת המאה. עדיין לא צילמתי אותה כראוי, בגלל שהיא לא מכנה לגמרי, אבל הוא היה חייב לתת אותה ללולי כבר ביום ההולדת עצמו. אז על השטיח (!!) בסלון, חיכתה לו טירה מעץ. מהממת. 



זה מצחיק, שהחיים שלנו מפוצלים עכשיו לשני מקומות. יש את הדברים שעושים ונמצאים בדירה שלנו, ויש את הדברים שעושים ונמצאים בדירה שלסבתא. אנחנו לגמרי משאירים עקבות בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, וקשה שלא להבחין בבלאגן שלנו...




הסנסורי בין שהכנתי ללולה (קופסאת הפלסטיק עם החיות) היתה אחת ההצלחות הגדולות בחודשים האחרונים. לגמרי כמו שאומרם, כשהיא רצתה להרגע, וכשרציתי אותה מרוכזת, היא הייתה צריכה לא יותר מעשר דקות של התעסקות עם החיות. ורוב הזמן זה נמשך הרבה מעבר לחצי שעה, ולפעמים גם שעה שלמה. אלו הרגעים שאני מודה לבורא הפינטרסט. באינסטגרם שלי גם הסברתי מה פשר כל שאר הצילומים האחרים.. אלו חלק מהעקבות שאנחנו משאירים אצל סבתא.. 
יום אחרי היום הולדת של לולי, סבתא אפתה לנו לחמניות טריות לדרך, ויצאנו להרפתקה חדשה. חדשה לשלושת רבעים מהמשפחה שלנו, ומסתבר שלרבע אחד ממש ממש לא. כבר מסבירה. 
מי שגר באירופה בטח מכיר את הרשת הזולה לידל, סופר מרקט גדול שמוכר כל מיני דברים, ובזול. שם עצרנו לקנות בגדי סקי, ושם גם האופנה עצרה משהו כמו לפני 30 שנה בערך.. זה היה מצחיק, כי אפילו שאני לא מבינה גדולה באופנת סקי, היה לי קל להגיד שזה לגמרי לא אופנתי.. אבל זה מה שהיה וכולם היו מרוצים! 
הסיפור הוא כזה: הילדים ואני לעולם לא עשינו סקי, ולא היינו באתר סקי. את בויאן אני מכירה כבר 14 שנים. מתוכן הוא דיבר אולי פעמים על העובדה שהוא עושה סקי, זאת אומרת שהוא יודע לעשות סקי. זהו. כבר ממשיכה. 
מסתבר שהתחתנתי עם מישהו שעושה סקי מצויין. לא סתם מצויין, אלא בצורה קיצונית. הוא גדל כילד שנוסע לעשות סקי כמעט כל סוף שבוע בעונת החורף, ופעמים כל חורץ לחופשה של 10 ימים. כל המשפחה, כולם, ללא יוצא דופן, עושים סקי. סבא איוון, סבתא נורה ומרטין. כולם. אבל בויאן הוא המאסטר. ראיתי ולא האמנתי. תארתי לו את החוויה שלי במשפט אחד. זה כמו שתשים אותי עכשיו במגרש טניס עם פרדד, ואני אצליח לקחת לו משחקון או מערכה. משהו כזה. האבסורד הגדול הוא מידת ההפתעה שלי. פתאום לראות את בויאן, מרחף לו עם מגלשים, בתנועות אלגנטיות על פסגות של הרים מושלגים, זה היה מדהים. קרוב לעשרים שנים הוא לא עלה על מגלשי סקי, והכל חזר לו בשניה. הוא אומר שהוא לא מאמין איך הוא נתן לדבר הזה לא להיות חלק מהחיים שלו כל כך הרבה זמן, ושזה משתנה ממש בשניה הזו. אז הזכרתי לו שהוא גר במדבר. ישראל. לילדים זו היתה חוויה מדהימה. לולה מאוד התלהבה בימים הראשונים, אבל פרשה בשיא, וגם העדפנו שהמדריך האישי יתן תשומת לב ללולי הגדול. עוד כמה פעמים קטנות, וכולנו יחד מחליקים מהפסגה למטה!!!













הקסם הזה שיש בשלג, שכל כך מרגיע, והזמן שיש לך עם עצמך כשעושים סקי, אצל לולי שלי טעון הנרגיות
הרגשתי שזה בדיוק מה שהוא היה צריך. לחכות לתור שלו בליפט, לגלוש לבד מההר , ולהיות עטוף בלבן המרגיע של החורף הכל כך יפה. אז ההרפתקה בסרביה הסתיימה, וחזרנו הביתה לבולגריה, ואימא שלי חזרה לישראל. אנחנו כבר מתכננים את הפעם הבאה, שתהיה הרבה יותר קרובה ממה שציפינו. 
כמו שכתבתי באינסטגרם שלי, בכל פעם שאני מצלמת דונטס זאת אומרת שמישהו על מטוס. או לכאן או מכאן. כי את הדונאטס המפוארים אנחנו יכולים לקנות רק בסופיה. ובשבילי דונטס זה חגיגה פוטוגנית, אני תמיד קונה שתי קופסאות, מכל סוגי הדונטס שיש בחנות, בלי לפספס כלום, ומצלמת אותם יומיים, ובטח שלא מרשה לאף אחד לחשוב על לקחת אחד, לפני שסיימתי לצלם.. הילדים כבר מיומנים, והם אפילו יכולים להחזיק אותם ביד ולדחות את הסיפוק, כי הם מכירים את הנוהל.. 

יש לי אסיסטנטים אלופים כמו שאתם רואים כאן במאחורי הקלעים :)
זה תענוג אמיתי כשהילדים מתחילים להתעניין באמת במה שאני עושה, ולולה כבר יודעת לשאול אם זה המיקום הנכון של כל פריט, לאן להזיז ואם להוציא מהתמונה... ולולי יודע שהתפקיד שלו לא מסתיים עד שאני לא מכריזה - יש לי את זה! כשאני מרשה להם באמת להיות חלק ממה שאני עושה, אני מגלה שהם לומדים להעריך את העשיה, ולהנות ממנה כמוני. 

בשבוע האחרון הספקתי לעזור למרטין גיסי להתחיל סוף סוף את החנות האינטרנטית שלו, וכולם מוזמנים להציץ ובטח לקנות. תלחצו על הלינק הזה, והכל כמעט שם. בימים הקרובים יעלו עוד פריטים לחנות אז שווה להתעדכן, ולהוסיף את החנות למעגל המועדפים שלכם באטסי :)  אני יודעת שזה מסקרן, אז צילמתי היום כמה תמונות בסטודיו שלו, איפה שהכל קורה, התחלתי לצלם, ואז החלטתי שמגיע לסטודיו הזה פוסט בנפרד, ובכל זאת הנה קצצה קטנה - 




זה זה הסיפור הקטן שלנו כאן.. לפעמים נראה שקורה מלא, לפעמים מרגישים שהשיגרה ברוכה. מה שבטוח, הכל כאן לטובה, ואנחנו שמחים שיש לנו א ההזדמנות הזו להיות כאן, קרוב לסבא וסבתא שלא חלמו שהנכדים יגורו על ידם.. 
אני מלמדת את הילדים הרבה על פסגות, ושאיפות אבל אף פעם לא שוכחת להזכיר להם שהדרך, היא זו שחשובה. לא משנה כמה זו קלישאה גמורה, לולי הבין שבשביל לגלוש מראש ההר הוא צריך ללמוד לגלוש, והלמידה היא חוויה בפני עצמה. אבל כן, אף פעם לא לשכוח את הפסגות.. 


* מקומות אחרונים לסדנאת בולגריה באפריל! אם אתן חושבות על זה, כדאי לשלוח לי מייל ממש עכשיו, כדי לשריין מקום, ולהנות מכרטיסי טיסה זולים עדיין. לכל הפרטים והשאלות : efratlozanov@gmail.com

2.1.15

Present time.

ואוו! כמה זמן שלא היה כאן פוסט רגיל, כזה שמדבר על החיים הרגילים, של היום יום, על הרגעים של הילדים, אותם רגעים שאני כל כך אוהבת, ובגללם בכלל אני מצלמת.. החיים נהיו כל כך עמוסים ודחוסים וצפופים, ובלתי הגיוניים, ולחוצים, והו כה יקרים.. אז החלטנו לנסוע.. למי שלא ביקרה כאן לאחרונה, אני רוצה לספר שעשינו שינוי ענקי בחיים שלנו, ובגלל שהחיים נהפכו לכל מה שכתבתי למעלה, החלטנו לחתוך מהכל ככה ממש בבת אחת, ולנסוע לבולגריה, איפה שסבא וסבתא גרים לכמה חודשים של סדר במחשבות. התכנון האמיתי הוא לחזור לארץ באוגוסט, למצוא דירה חדשה בתל אביב (כן בטח..) ולהתחיל את כיתה א׳ עם כל ההתרגשות שבזה. אנחנו עדיין נאמנים לתוכנית המקורית, אבל לבנתיים אנחנו כאן. ההווה שלנו כאן, החיים שלנו עכשיו כאן, עכשיו אנחנו חיים כאן. מכל הבחינות. כולם שואלים, נו, אז איך שם? האמת, אני עדיין לא יודעת. ממש כמו בישראל, גם כאן יש את אחרי החגים, וזה עדיין לא הגיע. רק ב-5 לינואר. היינו עסוקים במלא דברים בחודש האחרון, ובינהם חגים ממש גדולים, ואפשר להגיד שעדיין לא נחתנו. עוד כמה ימים תגיע השיגרה האהובה, ואז אוכל לענות על ׳נו, אז איך שם..?׳. 

אני מרגישה ששנים ארוכות לא כתבתי פוסט בשם ״הבלוג״, כזה פוסט ילדים ישן וטוב, אולי בדיוק כמו שאני מרגישה שכבר חודשים ארוכים אני עסוקה רק בסדנאות בולגריה. אני מודה שהקסם בדבר הזה סחף אותי עמוק עמוק למצולות שלו, ואני מתמוגגת על כל רגע שבו אני ״צריכה״ להתעסק עם תכנונים וסידורים לסדנה, שלא לדבר על הרגעים האמיתיים שבהם הסדנאות קורות. אז כן, אני כמו בתוך כישוף, ועכשיו, יש לי שלושה חודשים להתנתק, לנקות את הראש, לחשוב על סטיילינג חדש, ולהוציא לפועל עוד שתי סדנאות חגיגיות ממש כמו שאני מצפה שהן יהיו. 

אבל היום אני כאן בשביל כל מה שמסביב, ויש המון. לדוגמא שלג... אחד הדברים היפים ביקום כולו! ככה נראה היום הראשון שהם התעוררו למראה מושלג כאן בבולגריה. 




אני לגמרי מרגישה שאני לא רוצה להגיד כלום, רק לתת למחשבות לנוח קצת, להרגע, ולצלם וליצור כל היום. קשה להגיד שאני לא מצליחה :) הזמן שלנו כאן  הוא priceless, ואנחנו טורפים את הימים בדברים שאנחנו אוהבים. רק מה שאוהבים. 








קר בחוץ, ומושלג, ואנחנו הרבה בבית. בבית של סבא וסבתא. בתחילת שבוע הבא אנחנו עוברים לבית משלנו, שעל זה בטח אכתוב פוסט שלם ומתרגש. לולה אומרת שהיא מוכנה לעבור רק אם מימי ומדי מגיעות גם.  קשה לה להפרד משתי החתולות של סבתא, וסבתא בשום אופן לא מוותרת עליהן. מעניין מה יהיה בסוף. 



סדנאת הצילום האחרונה הסתיימה, והפעם לא חזרתי עם הבנת לארץ. נשארתי לישון בביקתה, ובבוקר חזרתי לעיר, לטרוף את הילדים מגעגועים.. ממש יום למחרת, הילדים ביקשו כל כך יפה לבוא איתי לכפר לארוז את ערימות הציוד שהשארתי שם. היה כל כך כיף, בילינו שם את הכל היום בין הרים מושלגים, ושאריות עוגות וקינוחים מהסדנה.. פתאום היה לי קצת מוזר לראות בנוף של הכפר את לולי ולולה במקום נשים עם מצלמות וחיוך בעיניים.







ואז הגיע כריסמס. what a joy. 






גם השנה סנטה הגיע בערב, עם שק עמוס במתנות, וכן, שניהם עדיין מאמינים בסנטה! והיה לנו עץ (עדין יש..) חגיגי וצבעוני, הילדים זוכרים את הקישוטים מהשנתיים האחרונות, ולכל אחד יש את האהובים עליו. זה באמת חג קסום, ויפהיפה..
 ואז היו את כל הבין לבין. משהו אחד ענק זה העסק החדש של מרטין אח של בויאן, למי שפיספסה, שלושה פוסטים אחורה וכל הפרטים שם. אני כמובן על תקן הצלמת והמעודדת הראשית! אין חומר בעולם שאני יותר אוהבת מעץ. זהו. והיכולות המטורפות של מרטין, שכמובן למד את הכל מאבא שלו איון, הן ראויות לההערצה. בשבוע הקרוב אפרסם קישור לחנות שלו, בואו לתמוך :) 


ובין לבין אני מנסה לג׳נגל  עם על מיני יעדים שהצבתי לעצמי מול הילדים. לבנתיים אני לא ממש מצליחה, ואת הכל אני מאשימה בחוסר שיגרה, אבל באמת שעוד כמה ימים הסדר ישוב למקומו, ואני אהיה מרוכזת לחלוטין, והיעדים יושגו.. אנחנו משתדלים לעשות את כל הדברים שהם אוהבים. לולי לא מוותר על שעה שלמה של סיפור ביום, ואני חושבת לעצמי אם בכלל כדאי שהוא ילמד לקרוא בעצמו או שעדיף שאני אמשיך להקריא לו, כי אחרת, לעולם לא הייתי בוחרת לקרוא את הארי פוטר למשל, והייתי מפסידה המון.. וללולה יש את ההתעסקויות שלה עם כל החיות בעולם, ולדעתי היא כבר יודעת לאיית את המילה וטרינרית, ולכתוב ולהגות אותה בשמונים שפות. היא עסוקה כל היום במרדף אחרי חיות, וחולמת על איך היא מצילה חיות פצועות ומטפלת בהן עד שהן מחלימות, ואז החיות פורשות את הכנפיים הוורודות שלהן, כי לכל החיות שלה יש כנפים ורודות ועפות להן.. סיפור אמיתי. והכי כיף זה סתם לראות אותם יחד. עושים את הדברים שלהם. איך שהוא יוצא שלולה ואני מבלות יותר זמן יחד כי שתינו קמות מוקדם, והבנים ממשיכיח לחרופ..  אני שמחה שיש לנו את הבחירה לעשות את מה שהלב אומר, ויחד עם זאת אני שמחה להזכר שב-1 לספטמבר לולי אמור לעלות לכיתה א׳. אני שמחה על מה שיש, ולא חושבת עכשיו בכלל על מה שאין. 




בגלל שבחוץ מושלג רוב הזמן אז יש מלא אור מסנוור בבית, זה כיף להתחמם מהשמש כשיודעים שבחוץ קפוא.. זה כיף לראות את השניים האלו ביחד כל היום. לולה קצת כמוני, תמיד נצמדת למקור החום. המקום הקבוע שלה זה על יד האח. 

זהו, אלו הימים שלנו כאן. זה כמעט כלום לעומת מה שמצפה לנו.. התוכניות כל כך רבות, ומשמחות, שאני רק יכולה לקוות שהזמן כאן לא יעוף כמו טיל. 
שתי סדנאות צילום בנוף הבולגרי עתידות להפתח, האחת בסוף מרץ והשניה באפריל. מקומות מוגבלים בשתיהן, ההרשמה לאפריל אוטוטו נסגרת. אז אם אתן שוקלות, כדאי ליצור איתי קשר במייל ממש בהקדם, שאשריין לכן מקום. שתי הסדנאות הקרובות יהיו קסם של ממש, אני מתחייבת!
מה עוד? זהו, זה היה המון.. למי שלא שם לב אני פורחת  בחורף, ומוכנה לחיות בשלג עם הפינגוינים באופן קבוע. אני רק צריכה את המשפחה המקסימה שלי, מצלמה, וערימות שלג.. 
וזו - השעועית שגידלנו באהבה. הילדים ממש ביקשו שאצלם אותה ו״אשים״ במחשב :) 


נראה לי שסיימתי לא מעט פוסטים בעבר במילים: לחיי הרגעים הפשוטים. אז אין סיומת יותר רלוונטית מזה לעכשיו. לחיי הרגעים הפשוטים.