17.10.17

Deep thoughts on SHARINH.


אני מרגישה שאני נמצאת בצומת עם הבלוג. אני שונאת טכנולוגיה, ובמיוחד, שונאת שעניינים כמו טכנולוגיה לא מפסיקים להתפתח, ובעיקר לא אוהבת שזה בהכרח מכתיב לי את היום יום. בכלל לא התכוונתי לכתוב כל כך הרבה פעמים שונאת, כי זו מילה לא יפה בכלל, ואני לרוב מאוד מאוד אוהבת/נהנית/מתלהבת, אבל זה היה כדי לדגיש באמת כמה לא נוח לי במקום הזה.
לפני שש שנים כשהתחלתי לכתוב את הבלוג, האינוטואיציות שלי (שלרוב הן ממש לא מאכזבות חוף מפעמיים בחיים, אבל התגברתי על זה, זה סטטיסטי) אמרו לי שזה הדבר הכי נכון עבורי. לא ממש הבנתי את המשמעות הרחבה של להיות בעלת בלוג, למרות שעולם הבלוגים היה בשיאו, או טיפה אחרי השיא, אצלי זה תמיד מגיע טיפה מאוחר, אבל לא מידי. הפורמט של לא מעט מילים, עם לא מעט תמונות, באיכות גבוהה, וגדולות פיזית על המסך, קהל נאמן שמתמיד וגדל, החשיפה הכאילו ״מבוקרת יותר״ כי זה הרי מאמץ בימנו להכנס לכתובת של בלוג, מאשר לגלול בפייסבוק שזה סוג של אינסטינקט. המחוייבות שלי לבלוג היא אחרת לחלוטין ממה שקורה אצלי בפיסבוק או באינסטגרם.


ולמה אינ בצומת, כי יש לי הרגשה שהבלוגים נדחקו קצת הצידה, וכובד המשקל, או המשמעות הגדולה יותר נמצאת מהצד של הקורא באינסטגרם. וילדת פרחים כמוני (טוב, לא ממש, אבל הכי נוסטלגית שיש. עדיין שומעת גראנג׳ ומחפשת מתכונים של מרתה סטיוארט...) לא מבינה בכלל מה ההגיון בריבועים האלו, באינסטנט הזה, שכבש את העולם. האינסטגרם מייצג עבורי כל מה שאני לא מאמינה בו. שכל דבר זמין בלי מאמץ. שהחיים שטוחים, כמעט דו מימדים. מה שאתה רואה זה מה שיש. שאפשר באופן קבוע לתמצת חויות לפיקסלים. שהריבוע הזה, הוא מספיק. לא צריך יותר מזה. וכל זה עוד לפני שבכלל דיברתי על הבחורות המגוחכות עם הביקיני שמצולמות מאחורה (ברצינות???!!!) וקופצות לי בלי שארצה בפיד. ופוטושופ, ושינויי שקיעות, והשתלת דולפינים, והשתלת אנשים והשתלת מוח. אני לא צדקנית, בכלל לא. בכל הלב, אני אומרת שאני מאוד לא מאמינה בזה, ומאוד קשה לי למצוא את החיבור האישי שלי במדיות החדשות. לא מעט אני מרגישה לא ממש שייכת, שאני לא באמת מצליחה לדבר בשפה של המליונים. ואז אני חוזרת לבלוג, ומעלה מלא צילומים, כותבת מלא מילים, נהנית מהתהליך של כתיבת פוסט, מהתגובות שלכםֿ.

את האינסטגרם שלי פתחתי כדי להיות חשופה לאימהות נוספות שעושות home schooling . אני חייבת לכתוב, שלא מעט מהימים שלנו כאן בבולגריה נראים נפלא מבחינת תוכן/רעיונות תודות לקהילה הזו שנמצאת בעיקר בארצות הברית. אני נהנית מאוד להיות שותפה ופעילה בקבוצה כל כך גדולה של אימהות ששמו להן כדגל לייצר לימודים אחרים בבית. והחשבון שלי באינסטגרם פתאום התחיל להתבלבל לו בתוך עצמו. גם העשייה האישית שלי (החיים הרגילים) וגם סדנאות הצילום, וגם ההום סקולינג. ופתאום אני מוצאת את עצמי מישמת את מה שאני מלמדת את הבנות בסדנה - לא להכביד על הצופה, לא לעייף אותו. כי פתאום לא כל כך נעים להעלות 30 תמונות בפייסבוק, או שאין זמן לכתוב את הפוסט המושלם שיש לי בראש, ואני מוצאת את עצמי מסתפקת ב-1000 פיקסים, או כמה שיש בריבוע של האינסטגרם, כי זה הכי מיידי. וזה כל מה שאני לא מאמינה בו. אני רוצה לפרט, לספר, לעניין, אני אוהבת לספר סיפורים שבנויים ממילים יפות, ומתמונות אוטנטיות. ואני ממש בדילמה.




הצומת המדוברת ההיא. מה עושים עם הבלוג? האם הוא עדיין רלוונטי ? כי בואו לא נשכח, שתודה לאלוהי הרשת, לפלטפורמות השונות, ובעיקר לכמות האנשים שנחשפים לתוכן שאני מייצרת, במילים הכי פשוטות אומר זאת - זו הדרך שלי לקיים את הסגנון חיים שלנו. החיים בבולגריה, הטיולים בעולם, הנוחות הנפלאה הזו שייצרנו לנו. בהחלט זה מקור הפרנסה שלי, ויש לי אינטרסט מובהק שתקראו, ותראו מה שאני מצלמת, ותשתפו חברים. מבלוג שהתחיל כיומן עבור חמותי,זה הפך לכרטיס ביקור שלי עבור סדנאות צילום, צילום מסחרי וגם, הרבה קשרים נפלאים עם נשים מדהימות על הדרך.


הצומת ההיא, בין הצמיחה המטורפת באינסטגרם, לבין צמיחה נמוכה בבלוגים, הרצון להיות רלוונטי, והצורך לבנות קהל, אם זו דרך הפרנסה... אלו באמת דילמות גדולות, אבל לבנתיים הבלוג ממשיך לנשום במרחב שלו, וזה בעיני הכי חשוב. אנחנו בדיוק קוראים לפני השינה את הסיפור שאינו נגמר. אני וספרי פנטזיה זה כמו שמן ומים. קראתי את סדרת נרניה בהנאה עצומה, את הארי פוטר הראשון בחצי עניין, וכאן זה נגמר. את ההוביט קראתי בגיל מאוד צעיר, זכור לי שלא הבנתי ממנו כלום. לא כל כך מסתדרת עם הפאונים והשדונים. אבל הסיפור שאינו נגמר!! המסר שמאחורי המסה. לשמור את עולם הפנטזיה, את עולם המילים פועם. את העומק, הדמיון, הסקרנות. לברוח כמה שיותר רחוק מהחידלון. איזה ספר!




ממש עוד כמה ימים אנחנו יוצאים למסע. לפני המסע יש לי כאן אורחות נפלאות שמגיעות  לחגוג איתי את הסתיו הבולגרי.
ואני חושבת לעצמי איך הכי נכון לשמור את הגחלת תוך כדי המסע. גם עבורי, גם עבור המשפחה, גם עבור הקוראים שלי וגם עבור העבודה. כמה לשתף. כמה לתעד. כמה להיות נוכחת. ואיפה? בבלוג? בפייסבוק? באינסטגרם?


פתחתי את הבוקר עם הרבה הרהורים. אני משקיעה מחשבה רצינות איך להמשיך מכאן הלאה. מה הכי נכון עבורי. השורה התחתונה היא, שאני ממש מקווה להיחשף לקהל חדש כל הזמן, להישאר רלוונטית אל מול האופי של המדיות הפופולריות, ובעיקר לא לוותר על האהבות שלי.
לשתף אנשים בחוויות שלנו, ברגעים, במחשבות, במקומות, במעשים, זו בעיני זכות גדולה. לא מעט מהיעדים שאני מציבה לעצמי בחיים, קיבלו השראה ממילים/צילומים של  נשים מוכשרות אחרות. בכנות אומר שכשאני רואה יעד מצולם או כתוב איפה שהוא וזה נוגע לי בלב, אני מחסירה פעימה מהתרגשות. התרגשות שאולי גם אני אוכל מתי שהוא להנות מהחוף הקסום הזה/מהספר הנפלא הזה/מהרעיון המושלם הזה.





את רוב הצילומים שכאן שיתפתי באינסטגרם כבר לפני שבוע. הסיבה הראשונה היא שכמובן החברה בבולגריה שמתגעגעים לילדים יראו כמה הם נהנים, ואיזה עשירים הם בחוויות נפלאות. שוויץ קטן למשפחה שמפרגנת. .הסיבה השניה היא שמאז שמצאתי את כל האפליקציות הנווחות האלו להדפיס צילומים ישירות מהאינסטגרם, אני משתדלת לייצר עבורי סדר כרונולוגי של רגעים. ואז הגיע הפוסט הזה, כל המחשבות הגדולות שהתעוררתי איתן הבוקר על מה עושים הלאה, איך מיישירים קו ואם בכלל, מה כדאי לי, מה נכון לי. והצילומים מהטיול בישראל. ומחסום כתיבה. אז שני הנושאים האלו התחברו להם יחד, כי זה החלל שלי, ויש בו מלא מקום, לתהות, לשאול שאלות, להתבלבל, לא להיות מדוייקת עד הסוף, לא לתמצת, כל הדברים שהם אני. my lovely mess' לא?




וגיליתי, שאפילו אם לא כל הצילומים שווים חשיפה פומבית, אפילו אם יש צילומים לא מרשימים במיוחד, אני רוצה אותם כאן. כאן בבלוג יש מקום לכולם. פתאום האינסטגרם נראה לי מאיים. כאילו מישהו מעמיד אותי למבחן כל פעם מחדש. הים הכי צלול. ההר הכי גבוה. הילדים הכי מאושרים. הבית הכי מגניב. השקיעה הכי מרשימה. המקום הכי נידח. לא כל יום יש לי כוח להעז. לפמים בא לי להיות סתם.



שום מסקנות מרחיקות לכת לבנתיים. בסופו של דבר זה מתנקז למה שאני יודעת הכי טוב כבר כמעט 40 שנים. הדרך שלי.
וכמה מילים על הטיול המדהים שלנו לישראל. יצא לנו טוב, ככה שהספקנו לדווש ולהתגלגל על הורלרבליידס בכיפור בתל אביב עם חברים ותיקים.
חזרנו להורים שלי בבית שמש, ובחג הראשון נסענו עם כל המשפחה למלון בים במלח. קוצים בטוסיק כמוני אין, ואחרי יומים של טיגון שניצלים (הילדים ובויאן) בבריכה, נעלנו נעליים ויצאנו למדבר. דיברו על עשות אלפי מטיילים, אבל לא הרגשנו את זה. טילנו בנחל דוד, בנביעת עין גדי ובעין בוקק. הילדים היו בעננים, במיוחד אחרי שפשוט סחבנו אותם גבוה יותר ממה שהמסלול מראה, ושם הם גילו את כל הכיף האמיתי, כמו הנביעה המדהימה שלא יצאנו ממנה שעתיים, או התצפיות הדוממות והנטושוות שרק אנחנו והיעלים נכחנו בהן. תמיד לטפס עוד שעה למעלה, זה עושה את כל ההבדל.
מיד אחרי ים המלח הדרמו לעובדה, לממלכה של רינת והמשפחה שלה. המילים דלות כדי לתאר כמה כיף היה, וכמה אירחו אותנו, חבורה שכזו, כל כך יפה.. רינת אוטוטו מתחילה מסע פרטי משלהם, אחד כזה שאתם ממש רוצים לעקוב אחריו. אני מנסה לשכנע אותה לכתוב בלוג, לבנתיים יש לה אינסטגרם. פרדוקס.






ואילת.. הו אילת. יש לי קצת זכרונות ממנה בתור ילדה. בעיקר הזכרונות שלי הם כבוגרת, שומעת דיבורים של אחרים, לא מחוויות פרטיות שלי. הדעה הרווחת על אילת בישראל היא שזה ממש לא זה. לפחות זה מה שאני שמעתי במשך שנים.אבל אלוהים! אילת! את כל כך יפה, כל כך עשירה, כל כך מסקרנת, מפתה, איזה עושר ביולוגי, איזה מיקום מושלם, איזו עיר. התאהבתי מחדש. אני מדמיינת אותנו חיים באילת, עם בגדי ים כל השנה, עושים גיחות לערבה, מלוכלכים מחול מדברי צהוב, שנשטף במים הכי צלולים שיש. הילדים חזרו מהופנטים מחווית שינרקול בפעם הראשונה. מצאנו בויקיפדיה את הקישור הזה, והם לא האמינו כמה ברי מזל הם לראות באמת את רוב היצורים האלו, במיוחד לולי.
אחרי שבוע של נדודים, הצפנו לכיוון בית שמש. היה מאוד קשה להיפרד מהמדבר, ובדרך פגשנו את דניאל, חבר יקר, בעוד פנינה ארץ ישראלית שנקראת צוקים. חמש דקות ירידה למטה לואדי, והעולם שלך. שקט מדברי. עץ בודד, והרבה מדבר. באמת שהיה מבאס לעזוב, אבל הגיע הזמן, וחזרנו להורים שלי. נשארו בסך הכל יומים של חג, ובערב האחרון היתה לי הזכות להתארח בארוחת ערב מעולה שנועה חברה שלי קיימה בשרון.
מי היה מאמים שבביקור של שבועים, אבקר את תל אביב רק ביום כיפור? בלבד? וככה זה היה. הדרמנו עד ים המלח ואילת, ולתל אביב לא הגענו. החיים משתנים, וסדרי העדיפויות גם.
מקווה תמיד למצוא את האיזון, ובמיוחד מקווה שהלהבה לא תכבה. כי אני אוהבת לשתף, לכתוב, לצלם ואוהבת קהל :)
ואם באמת הגעתם עד כאן, אז כנראה שמה שאני עושה הוא עדיין נכון.
מזמינה אתכם להמשיך לעקוב, לא יודעת איפה יותר או פחות, לבנתיים מה שבטוח שהבלוג נושם.

20.9.17

Kids Kingdom.

הממלכה של הילדים נמצאת בקומה השניה של הבית שהיא בעצם עלית גג, עם גג משופע. אני באמת מתרגשת לשתף אתכם במקום הנפלא הזה, כי יש לי סימפטיה ענקית לחדר, ואני אוהבת את החלל מעומק ליבי, ממש. אבל קודם לעשות קצת סדר בדברים!

*כן, כ-ל עבודת הנגרות היא של חמי איון. אני ציירתי, הוא ביצע. היינו צוות ממש מנצח למשך תקופה ארוכה.. החלונות, הרצפה, התקרה, השולחן, הכל הכל, חוץ ממדפי איקאה ומכוננית אחת לבנה. גם את הנדנדה הנפלאה הוא בנה.

*ממש כאן בפוסט הזה, תמצאו תאריכים חדשים לסדנאת הצילום שלי בבולגריה בכריסמס הקרוב. אז יהיה גם שמח בעיניים, וגם אולי פתח לחוויה נפלאה, עבורכן. תשארו. באמת שתכנני לפרסם כמה תאריכים קדימה, אבלאז לא ישארו לי יעדים להציב לעצמי לשנה החדשה.. :) עובדת על תכנונים מראש. זה קשה, אבל אפשרי, לא?

*חלק גדול מאוד מהאסטטיקה שאני אוהבת נוצר בזכות החנות המעולה יולטה. אין מצב שמי שקוראת את הבלוג שלי לא מכירה אותם. הם הרי עמי ואסף, הכי נחמדים בעולם, עם עין משובחת במיוחד. אז כ-ל מוצרי הנייר והכתיבה שהילדים ואני משתמשים הם מהחנות הנפלאה שלהם בכיכר מסריק. הכי ממליצה לקפוץ לשם פעם ב, כי הם כל הזמן מחדשים.

*וכן, הילדים יודעים שהם ברי מזל. זה באמת חדר חלומי, ואפילו אני נהנית פשוט לעלות למעלה, עם המחשב ולעבוד כשאין שם אף אחד. יש הרגשה של בקתת עץ באפ סטיט ניו יורק או משהו כזה.. אנחנו מבלים שם שעות בקריאה, ציור, וסתם משחקים. יש מלא מקום להשתולל, ובכלל, זה חדר שכל כך כיף בו..

אז פשוט אפרוש לפניכם את הצילומים, וגם, אספר לכם על הסדנא המרגשת בכריסמס..





זו פינת ספרי הלימודים שלנו. בדרך כלל יש שם המון ספרי טבע, חיות, היסטוריה, קריאה, וחשבון. וספרים באנגלית שהילדים קוראים עם המורה שלהם. הספרים שאנחנו קוראים יחד בלילה נמצאים הכונניות הגבוהות. אני מנסה לשמור על הפרדה בין החלק הלימודי, לשאר החדר.







זה הקיר שיוצר את הארובה שמגיעה מהאח בסלון. הוא נמצא באמצע הלופט של הילדים, ודווקא משמש מחיצה נוחה, להשעין עליה כונניות, ולסמן את החדר כבנוי מ״אזורים״ ולא שטח אחד גדול. אני מאוד אוהבת את העמוד הרחב הזה במרכז החדר, הוא נוח ואסטטי.





זה החלל המרכזי של החדר. שם משחקים על הריצפה, שם הטירה שסבא בנה, הנדנדה, שללא כל ספק היא האטרקיצה הגדולה לילדים. את כל השטיחים אספתי כאן בבולגריה. הצבעוני המרובע הוא ירושה מחמותי, השאר נקנו כאן בשוקי פשפשים. חוץ מהכיסאות והכונניות הגבוהות שמסביב לארובה, לא קניתי שום דבר חדש לחדר הזה. את הרוב חמי בנה, והשאר, נאסף מפה ומשם.




כששיפצנו את הבית, היו לי לא מעט מלחמות.. הגדולה בהן היתה החלונות. כאן בעיר שלנו, לא נשמעה מעולם מילה שמתארת משהו שהוא מחוץ ״לסטנדרט״ הבולגרים המקומים כל כך נלחצים כשמבשקים מהם משהו ״אחר״ת משהו שהם לא רגילים לעשות. היו לי מלחמות מאוד קשות, וזו היתה תקופה לא קלה, כשחושבים על זה אחורה, אבל אני כל כך שמחה שאני כזו, ולא ויתרתי כמעט על כלום ממה שרציתי. כצלמת, כישראלית שמגיעה מארץ שטופת שמש, כבן אדם לעזאזל!! כל מה שרציתי, זה כמה שיותר אור. לא (!!!) לסגור חלונות, אלא לפתוח אותם! וגדול! ולא רוצה חלונות מפלסטיק, רוצה מעץ.. לזכותו הענקית של חמי, יאמר, שהוא סיפק ביצוע מושלם, שעלה על כל הציפיות. החלונות הם מה שנותן את תהטון בם למטה, ובמיוחד למעלה אצל הילדים. הם משקיפים ישירות לבית הכנסת העתיק, משקיפים ישירות לבית על העץ, סורקים את כל החצר עם החלונות העצומים האלו. אפשר לומר שזכיתי בחם נפלא, ובחלונות משלמים.

זו הפאה השלישית של עמוד הארובה, לולי ביקש וקיבל מדף רק בשביל הלגו שלו. לאף אחד אסור לגעת ואפילו לנקות. זה שלו :)





איפה הילדים ישנים...? אז ממש כאן. מזרנים על הריצפה. למה? ראשית כי לא מצאתי דגם של מיטה שאני אוהבת ושיתאים לגג המשופע. הילדים רצו מיטת קומותים, לצערי זה לא אפשרי. שנית, מרגיש לי הרבה יותר חוויתי כשהמזרנים מפוזרים על הריצפה, והם משתוללים להם, מאשר מיטות. לפחות בחדר עם קונספט כזה. אבל בטח נגיע לזה מתי שהוא, כמו לעוד מליון הדברים שלא גמורים בחדר הזה. יש עוד המון עבודה בפינישים של הגג, ובאמבטיה של הילדים. כן! יש להם אמבטיה משלהם, שניה!
וגם, בטח שמתם לב, שבאמת אין עומס של חפצים. אני מנסה לשמור על גישה נקיה, ומאורגנת. כי בסוף היום, עם כל זה שזה החדר שלהם, הם צריכים לאסוף את עצמם במקום רגוע, ולנוח, מהיום. החומרים הטיבעיים, העץ, הצמר, האור, נותנים תחושה מאוד מרגיעה. לא כל כך מתאים לי שיהיה בלאגן פלסטיקי. רק מה שעובר סינון משמעותי נכנס לחדר. בעיקר חומרים טבעיים, וספרים. הרבה ספרים. עדיף כאלו עם ציורים נפלאים..







כאן למעלה, מסדרון קטן שנוצר בעקבות ההלחטה לבנות אמבטיה ושרותים לילדים. לא היתה הכנה, עשינו את הכל מאפס. וככה נוצר מסדרון, שמפריד את בלאגן הבגדים שלהם והתחפושות משאר החלל. דווקא נוח ונעים. על עדן החלון משקיף לו לחצר התוכי שלנו, משקיף ישירות לבתי הקינון של הירגזים! סטנד התחפושות הוא החלק האהוב עלי בילדות, אחד ממליון כמובן :) מאז ומעולם שני הילדים שלי אהבו להתחפש, והסטנד הזה לא היה יכול להחזיק את כל התחפושות שלהם, אז מידי כמה חודשים אנחנו מסננים אותו. יש לנו סבתא פעילה, שלא מפסיקה לתפור :) והרבה חנויות יד שניה מעולות!







חדר האמבטיה שלהם פיצי, אבל מה זה מפנק... אמבטיות קצף זה שם! יש כיור ואסלה, ואמבטית ילדים נפלאה, ומלא מלא אור. הזריחות הכי יפות נצפות מהחלון של האמבטיה שלהם. זו היתה החלטה מעולה להשקיע באמבטיה, אים תשימו לב רק בחלק מהצילומים יש לייסט בין הקרמיקה למדף עץ. האמבטיה של הילדים צריכה עוד קצת עבודה, וחמי הכין לי את הלייסט לכבוד הצילומים  ממש הבוקר :) צריכים להתקין להם מראה, ומדפים, ומתלים, וכמעט זהו. אבל זה לא מונע מהם להשתכשך שם כל היום..



 הפוסט הבא יוקדש כולו למוצרים הנפלאים של יולטה וכמה כיף להשתמש בהם.



כל כך הרבה רגעים נפלאים הילדים אוגרים בחלל הזה. יחד איתנו, ועם החברים שלהם.
אני באמת מאמינה שיצירת סביבת חיים אסטטית, נעימה, מוקפדת, יכולה לעזור עם עניינים של לחץ, אי סדר במחשבות, והקניית מנהגים נכונים אצל ילדים. מאז ומתמיד הקפדתי ״לקשט״ את הסביבה של הילדים רק במה שאני מאמינה בו. אם יהיו להם המון סוגים של צבעים ועפרונות ומחדדים שמגרים את העין, סביר יותר להניח שהם יפנו אליהם. אם המחברות שלהם לא יהיו מקושטות בגיבורים זמניים, אלא באיורים מיוחדים של מבנה הפרח או דינוזאורים, כמה פלצני שזה נשמע, ואני לא מצטערת, אז הם ירויחו מזה. אני אישית מוצאת שחומרים איכותיים מדברים הרבה יותר לילדים מאשר חומרים לא איכותיים. לדוגמא חיות הפלסטיק היוקרתיוית, אלו שקונים באימג׳ינריום, אצלנו הן להיט מאז ומעולם, ועד היום. כל יום הן בשיאן. לעומת החיות הפושטיות, שלא ממש מקבלות יחס. אותו הדבר עם עפרונות, ומחדדים, ודפים ועוד ועוד.. אבל הכי, אני רואה את זה בספרים. כשהספר משדר עומק, מחשבה, בכתיבה, באיורים, הילדים מעריכים את זה. וזו הסיבה שחשוב לי לעטוף אותם בסביבה שתהיה להם נעימה, ומלטפת. לא אגרסיבית עם בחירות בהכרח פופולאריות. ספרים הם חלק עצום מהיום יום שלנו. אנחנו מגוונים מאוד, מספרי אגדות לילדים עד קלאסיקות מהתקופה שלי, ספרי פולקלור אמריקאים וארופאים, ספרי היסטוריה, והמון ספרים עם איורים משובחים. בעיקר עם חיות.

היה לי עונג עצום לעצב לילדים את החדר. כל פרט נבחר בקפידה, ועם תשומת לב גדולה. ניסיתי לשמור על פשטות טבעית, שהאוירה תיווצר במיוחד דרך החלל עצמו, ולהמעיט בהסחות דעת.
הפוסט מתארך ויש לי עוד המון מה לספר ולשתף, שניה לוקחת אויר, ומשתפת אתכם בתאריכים החדשים לסדנאות...
הסדנה הקרובה מתקיימת באוקטובר, והחלטתי כבר מעכשיו לפתוח את ההרשמה לסדנאת דצמבר, כריסמס. אחד היעדים שלי בשנה הקרובה, הוא לבנות אתר יעודי עבור הסדנאות וההרשמה אליהן. כך אוכל לפתוח את התאריכים חודשים קדימה, ולאפשר לכן לעשות תוכניות. מתחילה שנס את עצמי כבר אחרי ראש השנה, ומתרגשת לקראת המיני אתר החדש!

ובכן, סדנאת כריסמס לא תתקיים בדיוק בכריסמס, כי כאן אצלנו חוגגים את החג הזה ובגדול, עם כל המשפחה. התאריך יהיה הסופ״ש האחרון של דצמבר 29-31 לדצמבר 2017. שמפניה עלי לכבוד השנה החדשה, ועוד דברים טובים, שאני שומרת להמשך.. 
הסדנה מיועדת לצלמות מתחילות ומתקדמות כאחד, יהיה גיוון בתכנים, שיתאימו את החוויה לכולכן. מוזמנות להגיע נשים בכל הרמות, שפנויות לסופ״ש של חויות בלתי נשכחות בחורף הארופאי השקט. נשים שמתעיינות באסטטיקה, צילום, סטיילינג ואוכל מעולה. ההרשמה פתוחה, אתן מוזמנות לכתוב לי מייל ל: mylovelymessworkshop@gmail.com ואחזור אליכן עם קובץ מפורט ובו הפרטים כולם.  תפללו איתי לסדנה לבנה וחגיגית, אני, יש לי הרגשה, אגיע אליה שזופה מתמיד... :) 
מחכה לשמוע מכן, מאוד ממליצה לשריין מקום מוקדם, כי כריסמס וזה... 
צ׳או אפרת