5.6.17

End of summer workshop.



סוף הקיץ. אוגוסט. ה 25-27 לחודש, כאן בבולגריה, תתקים סדנאת צילום אחרונה השנה.
אני מרגישה שנבנית לה מסורת נעימה. לארח בסדנאות, לא רק את את המשתתפות, אלא גם נשים נוספות שנותנות ערך  מוסף לכל החגיגה הזו.
בזמן שאני כותבת את השורות האלו, צפים לי זכרונות כל כך רחוקים. כל כך מתוקים. כל כך נעימים.  הזכרונות האלו, הם כאן כי אני הכי ברת מזל שיש. חברת ילדות אמיתית, מהזן האמיתי, באמת חברת ילדות, כזו שיש לי איתה מליון זכרונות נעימים, ורגעים שלנצח מלווים אותי בחיים, מצטרפת לצוות של הסדנה בסוף הקיץ. קוראים לה נועה רענן, והיא ג׳ינג׳ית. גדלנו יחד בבית שמש מכיתה ב׳. שתינו בחרנו להמשיך את התיכון בירושלים, היא בניסויי, אני באומנויות. תמיד היה לנו משהו אחר, שהוא רק שלנו במשותף. החויה הזו של ללמוד מחוץ לבית שמש, בעיר הגדולה, הסינימטק הירושלמי, העצמאות הזו. נועה לימדה אותי שיש להקה כזו שקוראים לה הביטלס. היו לה את כל הדיסקים שלהם בבית, לפני שבכלל התחלתי לשמוע מוזיקה, כבר באיזה כיתה ו׳ או משהו. בתיכון היא הכירה לי את טום וויטס. אני אפילו לא בטוחה שהיא זוכרת את כל זה.. נועה? היא היתה החברה הראשונה שלי שראיתי מבשלת למשפחה כולה ארוחת צהריים בשבת בבוקר בגיל 14. הערצתי אותה על זה. היא בטח לא יודעת.. :) יש לי עוד כל כך הרבה דברים לכתוב עליה, אבל רובם באמת אישיים ולא קשורים לכאן, כל כך הרבה זכרונות. והחיים, כמו שרק הם יודעים להיות מבעסים לפעמים, וכמו שרק אני הכי בעולם לא יודעת לשמור על קשר..כבר לא נשארנו כל כך קרובות בזמן הצבא, וגם אחרי. עד שיום אחד היא פתאום הופיעה בבצלאל, במחלקה לצילום! והיה כל כך כיף להיפגש שוב, והחלטנו לעשות משהו ביחד. היא הגיעה לבצלאל עם רזומה מטורף. אחד הדברים הכי מרשימים ששמעתי עד אז. נועה, בכל השנים האלו, עבדה במסעדת קרן המיתולוגית של חיים כהן. say no more. כאילו לא מספיק הערצתי את כישורי המטבח שלה עד עכשיו.. אז החלטנו שבגלל ששתינו היינו סטודנטיות עניות, למה שלא נכין מאפים, עוגות וכאלה, וננסה למכור לבתי קפה בירושלים? נועה היתה מקושרת בכל העיר, והגברת הנחמדה בברווד אמרה, יאלה, אקנה מכן. וככה הגענו אליה הביתה. אבל שניה, כאן הסיפור האמיתי. נועה תמיד היתה מיוחדת. היא לא יכלה לגור בסתם בית. היא הסטודנטית היחידה שהכרתי שגרה בוילה בימין משה. על אמת. מין קומבינה שהיא מצאה, לשמור למישהו על הבית או משהו דומה.. לא משנה, שם נועה גרה. הגענו אליה הביתה, ואז, באותו ערב, אין סיכויי שהיא זוכרת את זה בכלל, אכלתי את הביצים והסלט הכי טעימים שאכלתי מימי. היא, בנון שלנטיות, חתכה יקרות, שברה ביצים, והכינה לנו ארוחת ערב שמסתבר, לא שכחתי קרוב ל-15 שנים. ואז התחלנו להכין עוגות. השאיפות היו גבוהות, נועה אמרה: מכינות בצק עלים ביתי. לא קונות. אימא שלי תרמה את המתכון שלה לעוגת פרג. אני מרתיחה חלב והיא מקפלת בצק.. לא זוכרת מה עלה בגורל ההרפתקה הזו, אבל סביר להניח שהיא לא הגיעה רחוק מידי.. :)
ושוב, החיים המבאסים האלו, ואופס, לא ראיתי את נועה  15 שנים. אבל בחודשים האחרונים (לא יודעת אם קראתם בין המילים בפוסטים האחרונים, אני נתקפת בפרצי נוסטלגיה חמורים שכוללים מוזיקה מהניינטיס) יצא לנו להיפגש בבית שמש, בין הבתים של ההורים, ולקשקש, ולשמוח שזה קרה. יותר טבעי מלהזמין את נועה להיות חלק מהסדנה אין. אז, רק שתדעו שאני ממש, אבל ממש בעננים, שיש לי את נועה לשבוע שלם, ושהיא זו שתבשל כאן. אז נועה אהובה, תודה שהסכמת!

ומה עכשיו? תתקשרו לחברת ילדות, זו שלא שמרתן איתה על קשר , ואתן אוהבות מכל הלב.. או לחברה שלמזלכן אתן עדיין בקשר איתה כל החיים.. ובואו יחד לסדנה, כי הולך להיות נפלא. אינטימי. טעים. נשי. משחרר. מפנק. וטעים... ועוד מליון מילים יפות כאלו, שבדרך כלל אין לנו זמן אליהן ביום יום.. המקומות מאוד מוגבלים. ממליצה להחליט מהר ולשלוח לי מייל הרשמה. כל הפרטים הטכניים כולם נמצאים בלינק  הזה כאן, פשוט תקליקו. 
אז ביצים וסלט מוש של נועה, והרבה מעבר,  תוכל לאכול אם תגיעו. והכי כדאי, כי סדנה כל כך מרגשת כמו זו, זה לא עניין של מה בכך :) אני מתחילה להתאמן לקראת נועה, רק בשביל הרגע שהיא תגיע מהטיסה לכאן, שאולי, אצליח להשאיר לה זכרון כל כך מתוק כמו שהיא השאירה לי.

סדנת צילום בבולגריה. סוף אוגוסט. 25-27. נתראה? 



31.5.17

Home schooling and lots of cherries!!!


 מהחלון בסלון אנחנו רואים את עץ  הדובדבן. הוא גדול, ויפה, וחגיגי, ואנחנו מתחלקים בו יחד עם השכנים שעל ידנו. הגזע נטוע מעבר לגדר, אבל כל הענפים, התפרחת והפירות נמצאים בחצר שלנו. אז זה חצי שלנו חצי שלהם, וכולנו נהנים מהדובדבנים כל שנה.
הגברת המכובדת כאן בצילום למעלה היא השכנה/החברה החדשה שלי. חלקת האדמה שלה (לא באמת גינה פרטית, אלא שטח ציבורי, שהיא מטפחת בהרבה אהבה, תמורת תוצרת מדהימה..) ממש ממול גינת הירק שלנו. גדר רעועה מפרידה ביננו, אבל היא לא ממש משמעותית. כל יום לקראת הצהרים, היא מחכה שאצא, כדי ״ללמד״ אותי. ואני צמאה לדעת! מנסה בבולגרית שבורה לשאול שאלות, התשובות שלה תמיד ארוכות ומפורטות, ויוצא שאיך שהוא בסוף אני מצליחה להבין קצת..
אז כמעט כל יום אנחנו נפגשות בחצר האחורית, מנקשות עשבים, קוטפות עלי גפן ושרות לעגבניות. אני מודה, שאצלנו, גינת הירק היא יותא תחביב ותעסוקה לילדים ולי, מאשר התמסרות טוטאלית כמו של הזקנים כאן בבלוגריה.
חשבתי שזו הזדמנות טובה לספר קצת על איך אנחנו משלבים את הלימודים שלנו ביום יום. זה הרבה יותר פשוט ומופשט ממה שאתם בטח מדמיינים... מאוד מופשט. כי כזו אני, וכזה בויאן. סכמות, טבלאות, הישגים סימוני וי, כל אלו, לא כל כך נוכחים אצלנו בבית. מן הסתם שנינו מתעסקים ביצירה, והאוטודידקטיות היא מאיתנו והלאה. באופן הכי פחות ציני שיש, אני אומרת בלב שלם, אנחנו פשוט זורמים. כאלו אנחנו. ההום סקולינג שלנו מבוסס על הרבה למידה עצמית תוך כדי החיים. אני מרגישה שהאחריות שלי היא לייצר אפשרויות למצבים, ולחנך את הילדים לסקרנות. בפסקאות למטה, כתבתי קצת על איך אנחנו לומדים, ומה. מוזמנים להמשיך לקרוא.




חשובה לי הלמידה, והתהליך של כל העניין. במקוםלהושיב את  הילדים מול חוברת עם הסברים לאקונים על אקולוגיה, בית גידול, תוצרת חקלאית עצמית, שיתוף, אנטומיה, מוסר עבודה, מסירות, פוטוסינטזה, שרשרת מזון, הגדרת צמחים, צמחי מאכל, עשבי מרפא, תכונות של פרי, ואוו, כמה כתבתי והרשימה יכולה עוד להמשיך מלא... אז את כל אלו, אנחנו מכסים ביציאה לגינה, שעה כל יום, והילדים בכלל לא שמים לב שכל הערכים האלו נכנסו בבקרים שלהם בחודש האחרון. אם אלו היו תרגילי חשבון או איות, הסבל היה מטפס גבוה גבוה, וכולם היו מתוסכלים. אז עם לולה, אני מנסה להכניס גם קצת חשבון. סופרות דובדבנים, סופרות תרנגולות..
אני בטוחה שהזכרון המשמעותי יותר יהיה ברד הדובדבנים המעולה שאנחנו לא מפסיקים לשתות כבר שבוע, או הקלפוטי דובדבנים עם שוקולד לינדט לבן, או טארט הדובדבנים המעולה עם שוקולד שפיתחנו, ולא יצא לצלם.. אז כן, הם לגמרי יזכרו את הטעם המתוק של הסוכר, אבל הם לא ישימו לב שעל הדרך הם גם יודעים מה זה מסירות לגינה, עזרה לאישה מבוגרת ֿ(בקטיף!) להתחלק ביבולֿ, וגם לא מעט על עץ הדובדבן, הפריחה המדהימה שלו, הפירות המתוקים, המבנה שלו ואין לזה סוף..
אני משתדלת כמה שיותר לצאת החוצה תרתי משמע. גם לבלות יותר זמן מחוץ לבית, מחוץ למתחם השולחן, וגם לנסות ולהעתיק את המילים שבספרי לימוד למעשים. אין ספק שזה הרבה יותר כיף וקל.היחידה האחרונה שהתחלנו ללמוד היא אקולוגיה,והנושא כל כך רחב, ומתפרש על כל כך הרבה היבטים ביום יום שלנו. זה התחיל בדשא שזרענו בעצמנו, המשיך לקומפוסט הנפלא, משם לתרנגולות, לגינת הירק, לבתי הקינון ועוד מלא התעסקויות מסביב, כמו גילגול עלי גפן מהגינה, שייק דובדבנים, טארט תותים, מים עם נענע ותותי עץ, ושוב רשימה שלא נגמרת. אני לא עושה לעצמי הנחות. גם אם לפעמים הדרך נראית כמו משחק גמור, להיפך, אני שמחה שהצלחתי להערים על הכתוב.. ההחלטות בלימוד הביתי שלנו הן מאוד מכוונות, ואנחנו לומדים לפי יחידות. כבר שלושה וחצי חודשים שלולי לומד עמוק יחידת היסטוריה. הסיפור של העולם. התחיל ממצרים העתיקה, דרך האימפריה הסינית, חזרה למצרים והדרך עוד ארוכה. לקראת האביב המרשים הזה שנחת עלינו, עשינו הפסקה קצרה, והחלפנו ליחידת אקולוגיה. כשאני רואה שיש צורך לשנות נושא, אני לגמרי זורמת עם זה. עברנו נושאים מרתקים כמו הקונסטלציות בשמים, הרי געש, דינוזאורים, זוחלים, המתישבים הראשונים באמריקה, ליף אריקסון, ועוד המון נושאים קטנים יותר. עם לולה זה פחות מורכב. היא מצטרפת ללמידה כשהיא מגלה עניין. היא משקיעה לא מעט זמן בללמוד לקרוא, כי היא מאוד מקנאה באחיה שקורא מה שמתחשק לו בזמנו.. והיא גם מאוד בעניין של זוחלים. אז במסגרת היחידה האקולוגית שלנו אנחנו לומדים על זוחלים יותר לעומק.
חשבון אנחנו לומדים כל יום, בלי הנחות.
ספר בראשית הוא ספר מאוד אהוב כאן בבית, ואנחנו לומדים אותו כבר בפעם השניה, בגלל העיניין שהילדים מגלים, לא לחוצים לעבור הלאה.
ואנחנו קוראים/מקריאים והרבה. מאוד. בימים האלו לולי מתחיל את הארי פוטר השלישי, לולה  פרק אחד לפני הסוף בבית קטן בערבה. לפני השינה אנחנו יושבים לסיפור יחד, לא מוותרים אף פעם.זה הרגע הכי חשוב שלנו במשך היום. אני משתדלת שזה לא יתחיל מאוחר, כדי לא להגיע לרגע הזה עייפה, כי הם תמיד מתחננים לעוד דף. ואני יודעת שהימים האלו לא יימשכו לנצח, אז אם אלו השנים שנועדתי להקריא להם סיפורים לפני השינה so be it.
וזהו. אלו הלימודים שלנו. מקווה שלא דמיינתם לכם בראש שכל היום אנחנו יושבים לחרוש. ממש לא, עם אימא כמוני, וגם, למה לעזאזל? אנחנו כל כך עסוקים בלשחק כל היום, זה הרבה יותר חשוב.
ושלא לדבר על כל הזמן שאני צריכה להשאיר להם לחברים, תרנגולות, צפרדעים, רולר בליידס, פארק, טיולים לדנובה וקצת טלביזיה. ממש קצת, רק ביום שבת :)
וככה נראה שבוע הדובדבנים שלא נגמר.. העץ עדיין מלא בדובדבנים מתוקים!























24.5.17

It's more than a feeling..

אני מסתכלת אחורה בפוסטים ישנים של הבלוג. לפני שנתיים, שלוש בערך. והשינויי הוא עצום. הפוסטים היו כל כך ספציפים. כל כך ממוקדים בנושא אחד קטן. גם הייתי מקפידה (וטכנית, מסוגלת) לעדכן תכופות. ופתאום, אינ רואה שמצטברים לי מליון תמונות, ומליון רגעים, שאני כל כך רוצה לשתול בבלוג, וקצת קשה לי לשים אותם מתחת לכובע אחד, עם שם מהודק וישיר, שיגריד את המילים והתמונות של הפוסט. אבל כנראה שאלו החיים, שמביאים איתם שינויים, ובעיקר, דרך ראייה אחרת עם הזמן.
השבוע קיבלתי הארה ענקית. הצלחתי להבין למה אני מצלמת כל רגע בחיים האלו. למה חשוב לי כל כך לתעד. זה הזכרון שלי. הוא גרוע. אם גדלתם כמוני בניינטיז, וגראנג׳ היה החיים, אז בטח התעצבתם לשמוע על כריס קורנל ממש כמוני. יצא ככה, שאחרי כל השנים האלו שעברו, כבר כמה חודשים, שאני אולי לא מעיזה להגיד את זה בקול רם, אבל כנראה שזה משבר גיל ה-40 (ששש.....!!) שאני חופרת עמוק אחורה במוזיקה שליוותה את הילדות שלי. אין כאן רדיו ששווה להיצמד אליו, ונמאס לי להכין פליליסטים כל היום. אז החלטתי לשמוע אלבומים שלמים. ככה מההתחלה עד הסוף, מה שלא עשיתי שנים. ומילה הובילה לשיר, שהוביל לאלבום שהובילו לזכרונות כל כך רחוקים... ופתאום שמתי לב, שאני כבר לא כל כך זוכרת את כל הסיפורים ההם מהנינטיס, על מי היה הסולן של מי, איך ההוא מת, ועל מה נכתב השיר הזה.. אבל לא ממש. כי עם כל שיר, עם כל להקה שצפה לי פתאום ביוטיוב, התחילו להתקלף להם זכרונות, ורגעים שלמים' אמנם לאט לאט,  של חיים חזרו לי למוח. אז כן, שכחתי שנים רבות מהילדות שלי, או שהדחקתי או שלא ברור בדיוק מה היה שם, אבל הייתי צריכה רק איזה זעזוע אחד מדוייק, שיציף שוב את השעות הארוכות ההן, שישבתי עם החוברות של הדיסקים מנסה לצלול למילים של השרים.
כנראה שידעתי כל החיים, שהזכרון שלי מתעתע, ובגלל זה בחרתי בצילום. כדי לא לשכוח כלום. כי כל רגע הוא עולם עצום, עם מליון תחושות והשלכות והרבה הרבה געגוע, שאוי לי אם אעז לשכוח שוב. וככה, אני מצלמת את החיים שלי, כאילו אין מחר. כל היום מקליקה. לא רוצה לשכוח כלום. והמוזיקה שליוותה אותי  בחיים, אני לעולם לא אשכח אותה. אפילו אם ברחו לי מילות השיר שדיקלמתי מתוך שינה בין 94-98, השכחה הזו היא מה שהובילה אותי לבחור לצלם. ואין שמחה ממני על המתנה הזו. השירים תמיד שם, ותודה לאלוהי היו טיוב שבשניות זורק אותי לכל רגע שאני רוצה, בחיים האלה. וכריס קורנל, שהעמיק את הזעזוע של כמה זכרונות, וכמה רגעים משמעותיים היו לי בילדות וכמעט אבדו לעולם.. כמה המוזיקה היתה נוכחת ומשמעותית.. ואין שיר בעולם שיכול לתאר את זה יותר טוב. שיר שכתבו על שיר. אמנם מהסבנטיז, אבל אפילו נירוונה אהבו אותו :) תגבירו חזק! בוסטון!!



אז במקום לצלול לתוך השחור האפל הזה של שנות ה-90, תרשו לי לשתף אתכם בהרבה אור ואהבה מהבית שלנו. אולי יותר מתאים וודסטוק של 69'?
אז מתנצלת, שום דבר קונקרטי, רק הרבה רגעים יפים אצלנו בבית, רובם מסביב למטבח, כי המזג אויר ממש משוגע, והכל רטוב כבר חודש, אבל כיף כאן, ושמח במטבח, ומיצרים זכרונות, וכדי לא לשכוח אני מצלמת. ברקע כבר שלושה חודשים מיטב המטאל והגראנג׳ :)!! שיגעתי את הבית...




































תרשו לי לתת לכם טיפ קטן. המצלמה שם בשביל לשרת אותנו. אם נחביא אותה בארון ונחשוש שמשהו יקרה לה, כי זה חפץ יקר, ואנחנו לא מצלמים בגלל זה, אז יצאנו מופסדים. אצלי המצלמה תמיד, אבל תמיד במקום הכי מרכזי בבית. בבית הנוכחי זה השולחן במטבח. באמצע. אורחת הכבוד, בכל רגע נתון. תמיד שם, תמיד עם בטריה וכרטיס. טיפ קטן.