12.9.16

October Workshop in Israel + Studio NOW




אני בבולגריה, כותבת לכן על סדנה שאקיים בארץ ממש אוטוטו.  לא יכולתי להגיע לצלם טיזר לכבודה, אז צילמתי כאן. איפה זה כאן? מה זה כאן? זה בחלל הכי מרגש שהייתי בו בחיי. זה הבית שאנחנו בונים כאן בעיר הקטנה שקוראים לה וידן בצפון בולגריה. כל כך הרבה מים זרמו בדנובה (שממש לגדותיה נמצא הבית) עד שהגענו לנקודה הזו שבה אנחנו נמצאים. ואת כל הסיפור כולו, אני שומרת לפוסט הבא.
לבנתיים, בדיוק כמו שאני אוהבת לארח, מפה לבנה על השולחן, פמוטים מכסף, פרחים מהגינה שנקטפו ממש שניה לפני הצילומים, כלי נחושת שסחבתי איתי באהבה מהודו, וריבועי לימון עם פטל שאפיתי במיוחד לכבודכן. הייתי רוצה שכבר נשב כולנו יחד  מסביב לשולחן בבית הגמור, ונחווה יחד סוף שבוע נשי וכיפי. גם זה יגיע. לבנתיים, חשוב לי שתבינו את מידת ההתרגשות. ככה הייתי מקבלת את פניכן, אם תחליטו להגיע.
אז ממש שניה לפני שמתקינים את הפרקט והמטבח, ומחברים את התנור ופורסים שטיחים, הצלחתי להגניב תמונה בין כל הפועלים שעמלים להפוך את החלומות שלי למציאות. ובעצם, הקבלת פנים הזו רלוונטית לכל מפגש שאולי אי פעם יקרה ביני לבינך. תמיד אהיה מוכנה עם עוגה, ותמיד אפרוש מפה. אז בואי נעשה את זה יחד בארץ! כן, סדנה מאוד מרגשת תתקיים ב-26 לאוקטובר, והנה מה שכתבתי לכבודה. מבטיחה שהסטנדרים רק עולים כל פעם מחדש.

אז הי :), עבר זמן מאז שכתבתי פוסטים מהסוג הזה, כאלו שמודיעים על תאריכים חדשים לסדנאות שלי, והאמת התגעגעתי. פרק הודו לגמרי לא נגמר, אני עוד חייבת לעצמי בעיקר, וגם לכם, שני פוסטים מרהיבים מהמדבר הרג׳אסטני, וזה עוד יגיע בקרוב. וכמו שבטח קראתם בין השורות פה ושם, אנחנו לגמרי עם הפנים מזרחה שוב, כנראה בפברואר. אבל יש עוד זמן, ועכשיו אני באמצע התרחשות אחרת לגמרי, כזו שגורמת לי לפרפרים בבטן. 


ב-26 לאוקטובר, אני מגיעה לישראל או יותר נכון לשדה וורבורג, להעביר סדנת צילום וסטיילינג. מארחת אותי אישה יקרה ומוכשרת, עירית בירן, שהיא היוצרת המופלאה מאחורי סטודיו נאו - STUDIO NOW









הבית של עירית כולו משדר אסטטיקה מתוכחמת ומאופקת, אמנות תלויייה על הקירות, האובניים מבשלים כלים מרגשים, והמטבח שלה - קסם. ואנחנו נזכה להנות מהגינה החלומית שלה.. 

הסדנה פתוחה לכל מי שמעוניין בחוויה אסטטית, ויזואלית וקולינרית ברמה גבוהה. אין צורך בידע מקדים בצילום , והסדנה פתוחה גם למשתתפים עם נסיון וידע. אקדיש יום שלם לחוויה שביצירת אימג׳ אסטטי, שעוטף בתוכו רמות דיוק גבוהות של סטילינג, גימור, נראטיב, ועריכה דיגיטלית. 

הבוקר יוקדש להרצאה בנושא תפעול מצלמה, בניית קומפוזיציות והדגמה מעשית איך לבנות פריים מהוקצע. המשתתפים יתרגלו צילום מעשי של אותה הסצנה. הכנות לארוחת הצהריים, יכללו סידור שולחן וצילומי אוירה, ולאחר מכן נסעד ממיטב המנות שעירית תבשל עבורנו באהבה גדולה, מהמטבח משוחרר שלה,  המבוסס על חמרי גלם טריים ומקומיים, צבעים טעמים והרבה תשוקה לאוכל וחברותא. וכמובן הכל יוגש בכלים המרגשים שהיא מבשלת בסטודיו הצמוד. 
לאחר ארוחת הצהריים, מתוכנן סשן נוסף שהוא הפתעה, ואז נפנה להדגמות בתוכנת הלייטרום. אסביר ואדגים איך נכון לגשת לעיבוד תמונה, ממה להמנע, ועל מה לשים  דגשים. 

הסדנה פתוחה לנשים וגברים שמעוניינים לחוות איתנו יום עשיר בחוויה ויזואלית וגסטרונומית, בדיוק כמו שאני אוהבת להפיק, עם הקפדה מצידי על פרטים שיהפכו את החוויה ליוצאת דופן. 
מומלץ להגיע לסדנה עם מצלמת DSLR ולפטופ עם גרסת נסיון חינמית של תוכנת לייטרום. 
במידה וכבר השתתפת באחת הסדנאות שלי, אשמח מאוד לראות אותך שוב. החוויה שונה כל פעם מחדש, והדגשים משתנים. 
 הסדנה תתקיים ביום רביעי ה-26 לחודש אוקטובר בין השעות 10:00 בבוקר ל- 16:00 אחר הצהריים. אשמח להיות לרשות המשתתפים בנושאי צילום וסטיילינג פרטניים ואישים יותר בין 16:00-17:00 . 
מחיר הסדנה כולל בראנצ׳ בוקר מתוק ומפנק, ארוחת צהריים, תוכן הסדנה שייכתב מחדש, ואוסף מתנות אישיות לכל משתתף הינו 1000 ש״ח + מעמ, חשבוניות מס מוכרות לבעלי עסקים. 
להרשמה שילחו לי מייל לכתובת: 
להתרשמות מהסדנאות הקודמות בישראל לחץ/י  וכאן וכאן
אז אני כל כך מתרגשת לפתוח את עונת הסדנאות עם סדנה איכותית, וכבר בימים הקרובים אפרסם את התאריכים לסדנאות בולגריה, למי שחשקה נפשה לקפיצה סתווית קצרה לחו״ל, לחוויה אינטנסיבית של צילום כמובן, אוכל כמובן, וחברה נשית מעולה. ולמי שבמקרה פיספסה את העידכונים האחרונים שלי באינסטגרם, הסדנאות החדשות בבולגריה יערכו בבית החדש שאנחנו בונים לכבודן. כן. בית לסדנאות, אבל זה לגמרי בפוסט הבא..
              ***את צילומי הכלים צילמה בכישרון רב עירית. ***


22.8.16

Dharamsala, and Dharamkot, Himachal Pradesh.

אף אחד לא גילה כמה זה קשה לחזור הביתה ממסע להודו. אני יודעת שזה בטח מסקרן, למה חזרנו יחסית מהר (חודשיים) ומה התוכניות הלאה.. אז התכנון המקורי היה באמת לטייל 3-4 חודשים מינימום, ואז לחזור לבולגריה. לפני שעזבנו את בולגריה להודו, קיבלנו החלטה מאוד גדולה, להתחיל ולשפץ את הבית שקיבלנו מתנה לחתונה מההורים של בויאן, כאן בויידן. זה הבית שבויאן גדל בו כילד, וגם אימא שלו. שם נמצאת החצר הגדולה שמידי פעם מציצה בצילומים שלי, וכמובן שם עץ התות הענקי עם הבית על העץ. במשך כמעט 30 שנה הבית היה מוזנח, והזמן רק מרע איתו. אבל הקסם ששורה עליו הוא עצום. המחשבה וחהלום לשפץ אותו הידהדו לנו בראש כבר כמה שנים, אבל משום מה לא הרמנו את הכפפה אף פעם. עד שהגיע הזמן הנכון. אז בתחילת אפריל ההחלטה התקבלה, והתחלנו לאט לאט להפוך את הבית הזה לחלום שמתגשם. הטיול להודו כבר תוכנן, כבר היו כרטיסים, ובישיבת צוות לפני הנסיעה, השארנו הוראות מפורטות מה ואיך, ונסענו.. באמצע יולי התחלנו להבין שאולי כדאי שבשלבים האלו שבהם הבית נמצא, כדאי שנהיה נוכחים. זה לא כל כך עבד עם שלט רחוק, מה גם שהודו לא השאירה לנו מקום בראש להתעסק עם החלטות שקשורות לבניה. הודו שאבה אותנו כל כך עמוק, שהראש היה בכלל במזרח, וגם הלב. לא נשאר כל כך הרבה במערב. וכאן הבנו שבשביל שלא נצטרך לשלם מחיר גבוה מידי, כדאי שנחזור הביתהֿ לסיים את הבניה. זו היתה החלטה קשה מאוד, וקצת עצובה. אבל יחד איתה, דברים הסתדרו דווקא לטובה. ענייני העונות בהודו הם די קריטים, וכדי להנות ולזרום בקלות ממקום למקום (במיוחד עם ילדים לדעתי) כדאי לטייל בעונות הנכונות למקומות הספציפים. והמונסונים הגיעו, וברג׳אסטן כבר נהיה 40 מעלות. אז קנינו כרטיסי טיסה ממש מהרגע להרגע, בידיעה ברורה שאנחנו חוזרים לסיים את מה שהתחלנו בפברואר 2017. ובאמת שעשינו הצבעה משפחתית, ועל כולנו זה היה מקובל. וככה התקבלה ההחלטה..
אז אנחנו כאן חזרה בבולגריה, ומאוד קשה לי לאסוף את עצמי ולחזור לשגרה כאן. מאוד. אני יושבת ובוהה באויר, וחולמת על הימים שלנו בהודו, מנסה לשמור את הזכרונות כמה שיותר מוחשיים, שחס ושלום לא אשכח כלום. אבל ברור לי שהעשיה חייבת להתחיל, וככה בימים האחרונים אני מארגנת אתצ המחשבות קדימה, ומתחילה לבנות איזה שהוא לוח זמנים בשבילי, ובשביל המשפחה. אצלי תמיד יש תוכניות קדימה. אין לי מצב כזה ששום דבר לא קורה בעתיד הקרוב יחסית. חייבת שיהיו כמה תכנונים, שיהיה למה לצפות, על מה לחלום. זה גם גורם לי להנות יותר מההווה. אני מאוד אוהבת את הצפיה לקראת משהו, והזמן של הצפייה הוא בעצם ההווה... :)


השבוא אפרסם את התאריכים לכל הסדנאות שמתוכננות בזמן הקרוב, ואחת מהן תהיה מאוד, אבל מאוד יוצאת דופן... ומרגשת. וחוץ ממנה, תפתחו יומנים, כי אגיע ממש בקרוב לסדנה בארץ! וכמובן,שכאן עובדים במרץ על הבית החדש, שאם לא סיפרתי עד עכשיו, הבית הזה נבנה בהתאמה לסדנאות שאני מעבירה, והסדנאות הבאות כאן בבולגריה, ייערכו בבית חלומותי. אז כן, הסדנאות הקרובות ייערכו בבית החדש שלנו עם כל כך הרבה דברים שגורמים לי להתרגש מסביב..



אפשר להגיד שריכזתי כאן למעלה את רוב החדשות (לא כולן...:)) ועכשיו סוף סוף אני מתפנה לראשון מבין שני הפוסטים האחרונים שלי מהמסע להודו. בקאסול נפרדנו מדניאל וממר הספרדיה, ואחר כך נפרדנו מהברייטמנים, ואז הגיע הרגע להיפרד מקאסול. השארנו מאחורינו שקים עמוסים בחוויות מדהימות, וטונות של חיוכים ואהבה למקום, ונסענו לדרמסלה. נחתו ישר בדרמקוט, בתוך ענן של פוג לח וסמיך. וולקאם מונסונים. המים מטפטפים מהשמיים, ככה לאט, אבל בעקביות ובמינונים קטנים, אבל כמעט תמיד מטפטפים. האמת, שאחרי החום של קאסול, זה היה שינוי מרענן. הנוף השתנה, פתאום ראינו את הקופים המפורסמים, ומפלס ההתרגשות של הילדים עלה. קופים בכל מקום, בדרך שמובילה מדרמסלה לדרמקוט. נוסעים בריקשות, והם פשוט שם. קופה אחת מניקה, השנייה שולה כינים או פשפשים מהתינוקות, חבורות חבורות של זנבות ארוכים מקפצים. הילדים בעננים. אם חשבנו לפני שהגענו לדרמקוט שישראל בטעות התבלבלה וכבשה את קאסול, אז טעות. היא קודם כבשה את דרמקוט, ובאגסו. ריכוז עצום של ישראלים, שמה שמצחיק, זה שאת חלקם אנחנו כבר מכירים! או שנפגשנו בלאדאק, או בואשישט, או בפארואטי, והנה בסוף כולם מתנקזים לדרמסלה. קטעים. מאוד נוח שם בגבעה הקטנה הזו. יש שם מוסדות ״ישראלים״ מכובדים, בני 30 שנה לפחות, כמו ״הישראלית״ לדוגמא. מסעדה שכשמה כן היא. הילדים שלי התנחלו שם באופן קבוע, כי יש שם מאגר בלתי נדלה של סרטים, עם שני חדרי קולנוע מעולים, ואפשר פשוט לשרוף שם ימים שלמים את אתה ילד בן 7, וכנראה גם את אתה ילד בן 22.. בויאן ואני ישבנו בחוץ, זמן איכות של מבוגרים, בזמן שהילדים ראו סרטים, וקראו לנו רק כדי לשלם את החשבון העצום על הפופקורן :)















אבל לא הכל צ׳פאטי ונוטלה. ביום השני שלנו בדרמקוט, המחשב שלי מת. קמנו בבוקר, פתחתי אותי כהרגלי, לראות מה השעה, הוא ריצד ורקד לי מול העיניים שניה וחצי, ומת. באותו רגע אני יכולה להגיד שגם חלק ממני מת. באמת. הייתי בשוק. לא ידעתי מה לעשות. רציתי לבכות, לצרוח, לברוח, לא יודעת מה, העיקר שיהיה דראסטי. אחת הסוכנויות בכפר הפנתה אותי למקום בדרמסלה שיכול אולי לתקן את המחשב. אם זה היה פי סי רגיל לא נראה לי שהיתה בעיה, אבל זה לפטופ של אפל, דגם חדש, שבכלל לא קיים בהודו כרגע. פאק! מפה לשם, ככה התחילה מסכת יסורים ונסיעות בריקשה, כל יום מדרמקוט לדרמסלה. חצי שעה הלוך חצי שעה חזור, לפחות יש מלא קופים בדרך... היה סיוט לא נורמאלי. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אטלי רק בזה שלקח להם יומיים לפתוח את הברגים (שנהרסו לבסוף!) כדי לראות מה הבעיה. ואז הסתבר שהלוח אם הלך קפוט, וזה לא משהו שהם יודעים איך לתקן. באמת שהסיפור הרבה יותר ארוך ומטולא, אבל שורה תחתונה היא שהחלטתי להשלים עם המצב, ולהמשיך הלאה כאילו זה לא מטריד כל כך.. בכנות אומר שזה לא היה פשוט להגיע להחלטה הזו, אבל הבנתי שזה או זה, או להתבאס מאוד מאוד, ואולי לחזור הביתה (אז עניין החזרה בכלל לא היה על הפרק). אספתי את עצמי הכי מהודק שיכולתי, והודעתי למשפחה ולכולם שיהיה בסדר. אתמודד עם זה, ונתקן בישראל בדרך חזרה הביתה. וככה שרפנו את הימים שלנו בדרמקוט. נסיעות לדרמסלה בעניין המחשב, עצירות במקלוד גאנג׳ לארוחות צהריים, מלא סרטים בישראלית, והרבה באסה שלי שהצלחתי להחביא מכולם, כי אמרתי שהתגברתי..
וככה גם יצא שבקושי צילמתי, כי לא היה לי ממש מצב רוח, ולא היה לי איפה לפרוק את הצילומים, ובכלל דרמסלה לא באה לי בטוב.
היו לי מלא תכנונים על הימים שלנו שם. איך הילדים ואני עושים יוגה יומיום שבועיים שלמים, איך לולי לומד לנגם בחליל שהוא כל כך חיכה לזה, איך לולה ואני עסווקות בלהכין תכשיטים כל היום. המחשבות היו רומנטיות, המציאות היתה באסה. לפחות הצלחתי להשחיל לילדים איזה שיעור בישול, שגרם להם לרחף בעננים של אושר וגאווה, מי היה מאמין שהם כל כך יהנו להכין מומו, דאל ובנופי קייק.












מצאתי לי בדרמקוט קפה נחמד של מרתה. פולניה שהתחתנה עם הודי מקומי, ויש להם ילד מתוק שקוראים לו מסי :) לפחות הקפה היה מעולה, וגם, סוף סוף יכולנו לשתות את הקומבצ׳ה האהובה שלנו שחברה שלה,שהיא רוסיה שגם גרה בדרמקוט מייצרת בבית. הילדים לוגמים את זה בטרוף, לפחות יוצא שבהודו שמרנו על מידה לא נמוכה בכלל של אוכל בריאות.  (משקה שעשויי מפטרייה, והוא סופר דופר בריא וטעים!)
אבל כל זה לא הספיק, וענן הבאסה הלך וגדל מיום ליום. דרמסלה ידועה כאחד מחמשת המקומות הגשומים בעולם, ואני יכולה לאשר את זה. הימים היו רטובים, ולחים, המחשב לא עבד, הוויב לא זרם. הודעתי שאוספים את התיקים שלנו, ולא משנה מה, למחרת בבוקר נוסעים. אחרי חמישה ימים סך הכל. היתה לי הרגשה שצריך לשנות מיקום. (אויי כמה שצדקתי בדיעבד, בדרכנו לרג׳אסטן שלנצח חרוטה לי בלב...) וככה היה. תכלס אף אחד לא התנגד, במיוחד אחרי שעשינו מרתון סרטים בישראלית בלילה שלפני עם חומוס ופלאפל!
אירגנו לנו אוטו מגניב, והנה, זה הטיפ הכי הכי שאני יכולה לתת למשפחות מטיילות עם ילדים - אל תתקמצנו בנסיעות ממקום למקום. המעברים קשים וארוכים, לפעמים יומיים נסיעה. אנחנו תמיד שכרנו ואן אינובה של טויוטה, רק לעצמנו. אמנם הוא יכול להסיע 7 אנשים, אבל ככה יכלנו להרדם בשכיבה, אנחנו והילדים. ותמיד היה מרווח ועם מזגן. יותר יקר, אבל ליגה אחרת.
היעד היה המדבר הרג׳סטני. אבל הדרך ארוכה לשם, וחשבנו לנצל איזו עצירה בדרך. חלמתי לראות את מקדש הזהב של הסיקים עוד מהארץ, וככה היה המסלול: מדרמסלה לאמריצר, לראות את המקדש, לילה אחד שם, לילה אחד בדלהי (כי כבר דיגדג לי לראות אותה סוף סוף וזו היתה הזדמנות נהדרת) ומשם לג׳איפור, רג׳אסטן. וככה היה, והיה מושלם.
באמריצר ביקרנו בטקס הכי הזויי שראיתי בחיי. חילופי המשמרות בגבול בין פקיסטן להודו. משהו אקסטרווגנטי בצורה יוצאת דופן. חגיגה של צבעים ואנשים ובעיקר חום. אני לא חושבת שבחיים שלי היה לי יותר חם מבאמריצר, גם לא בטירונות במחנה שמונים עם מדי ב׳, שזה זכור לי כאחד הרגעים הזוועתייים בחיי. אמריצר התעלה על זה בגדול. יש כאן צילום אחד של לולה שאולי יכול להסביר כמה היה חם. לולי מצליח להסביר כמה המוח עובד לאט יותר בחום כזה. אבל היה מצחיק, רקדנו והשתוללנו, וראינו משהו שסביר להניח לא נראה שום לעולם : ) צד אחד צועק: הינדוסטן, צד שני צועק: פקיסטן. קטעים. משם למלון מפנק עם מ ז ג ן !!!!

















המקדש הסיקי היה מדהים. קשה להאמין להוד ולהדר שהמקום הזה מקרין. מאוד רציתי לראות אותו גם באור יום, ומשום מה יש לי הרגשה שזה שווה יותר מבחינה פוטוגנית, למרות כל האורות שמנצנצים בערב.. אבל יש עוד שלושה חברים הקבוצה שלנו :) אז אחרי לילה במלון מפנק, עלינו שוב לאוטו המפנק שלנו, והתחלנו לנסוע... נסיעה ארוכה לג׳איפור עם לילה אחד בדלי, ושם, קרו דברים מרגשים אחרים. הפוסט הבא יהיה האחרון מהודו לעכשיו... אני ממש רוצה שתחזרו לקרוא אותו. נתראה!
*סליחה על הצילומים הלא מוקפדים, כל השבוע ההוא, צילמתי ממש בלי חשק בידיעה שאין לי מחשב, ואולי אזכה לראות את הצילומים רק עוד כמה חודשים... מבטיחה שזה השתפר :)