21.8.15

Exploring more and more and more..



אני ממשיכה עם סדרת הפוסטים על המסע שלנו, גם כי אני חושבת שיש איזה עניין כאן מהקוראות :) וגם כדי לתעד בשבילנו. מאוד כיף לי שהכל מסודר במילים, זה הופך את הזכרונות ליותר ממשיים. 
יום אחרי קניון המפלים, כל מה שרצינו זה עוד ועוד טבע פראי, כמה שיותר פראי. הגענו למסלול קצרצר, שמקיף את אגמי סמוליאן. זו שרשרת של אגמים, שמגיעים יחסית גבוה. יש בינהם גדולים יותר ופחות, ובשנים האחרונות הבנו שהם יחסית התייבשו, לכן חלקם הופכים לביצות, והגודל שלהם קטן. זה לא מנע מאיתנו להיות אופטימים, שאנחנו יוצאים לראות טבע מהמם, כמו שראינו קצת בתמונות. המסלול שבחרנו היה יחסית קצר, שעה של עליה במעלה היער, לעבר האגם הגבוה, וירידה נעימה למטה. 
הטבע מסביב לא איכזב, היו לילדים מרחבים לרוץ בהם, להשתולל, לנוח לרגע, לשכב על כר דשא, ולחקור ביצה אמיתית. היום הזה היה מושלם לגמרי. כשירדנו למטה עם האוטו, עצרנו במסעדה נחמדה (על האוכל עוד אכתוב בהמשך, סתם שתדעו הוא לא משהו בכלל. כן, בטח איכזבתי אתכן, אבל זו האמת... ) הילדים דגו לכל המשפחה את ארוחת הערב, ובגאווה גדולה הגישו לנו את הדגים הטעימים לשולחן. זה היה לגמרי אחד משיאי הטיול בעינהם. התשוקה שיש להם לדייג, אין לי מושג מאיפה זה. אבל זה משמח, כי פתאום רואים שני ילדים סופר מרוכזים, מפוקסים, ושקטים לפחות ל-20 דקות :) 















שמחה שאתן כאן נהנות יחד איתי מהחוויות שלנו, ותודה על כל התגובות הכיפיות. זה אחרת כשאני יודעת שהבלוג הזה הוא לא חד צדדי... והתגובות מאוד מעודדות להמשיך עם התיעוד. נראה לי שאקח יומיים חופש מהבלוג, ואחזור עם עוד פוסט או שניים (למרות שיכולים להיות אולי שישה או שבעה נוספים....) מהטיול שלנו. עד אז, סופ״ש מצויין, אצלנו כבר התחיל לרדת גשם, ונראה שהחום הגדול נשבר, ואולי הדשא בגינה יחזור להיות ירוק ממים סוף סוף, אחרי שהשמש הרותחת בשבועיים האחרונים ייבשה אותו לגמרי.. 

אפרת xxx

20.8.15

Waterfalls rocks!!

אנחנו ממשיכים בדרכים... לפני שהתחלנו את הטיול, ניסיתי להספיק לקרוא קצת חוויות של מטיילים בבולגריה. אחד המקומות שכמעט בכל מקום המליצו עליו הוא קניון המפלים בהרי רודופי. אז לשם נסענו. ישנו בגסט האוס בעיר שנקראת סמוליאן, האמת שיכולנו לישון במקומות קצת יותר אקזוטים בטבע, אבל לא עשינו חיפוש מקדים, והלכנו אחרי המלצה שקראנו ברשת. לא כל כך יצא לנו לחוות את העיר עצמה, למרות שישנו שם שלושה לילות, כי היינו כל כך עסוקים בכל מה שהיה לאיזור להציע, וזה הרבה. 
התחלנו עם ההמלצה הראשונה, והיא היתה ממש ממש שווה. קניון המפלים בסמוליאן. חייבת לציין שזה היה המסלול עם הכי הרבה טיילים שיצא לנו לעשות בבולגריה. רוב המטיילים היו בולגרים אם לא כולם.. בכלל, כמעט ולא פגשנו הפעם מטיילים זרים מחוץ לבולגריה. ציפינו למסע קצת יותר מגוון מבחינת  - את מי ניפגוש בדרך, אבל לא ככה היה. 

המסלול התחיל ממש מאכזב, הלכנו על דרך אספלט איזה קילומטר, ולא הבנו ממה כל ההתרגשות. וכל הזמן הצטרפו למסלול עוד ועוד מטיילים, אז ניסינו להישאר אופטימים.. אחרי קילומטק וחצי בערך, השביל התחלף לשביל בתוך יער, והכיף התחיל. מכל פינה צץ לו הנחל, לעיתים צר, לעיתים רחב יותר, עם זרם ממש נעים וקר... ומפלים קטנים, ובינוניים ואחד ממש ממש גדול. הילדים באמת נהנו מהמסלול הזה, מכל חלק שלו. הטיפוס היה יחסית מתון, כל הזמן בעליה, ולקראת הסוף העליה הפכה לתלולה יחסית, אבל עמדנו בזה בגבורה, והגענו עד לנקודה הכי גבוהה. 
ידענו מראש שהמסלול אמור לקחת בערך 4 שעות, והחלטנו לא להוסיף ליום הזה עוד כיוון, אז סחבנו איתנו ארוחת צהריים, וממתקים  ונחנו שעתיים באמצע באחת הפניות הסודיות, איפה שיש בריכה סודית עם מלא ראשנים : ) לא האמנו שהיינו בפינה המדהימה הזו רק אנחנו ביום העמוס הזה, וזה היה שליו וכל כך נעים... 

זו לגמרי היתה התחלה מושלמת לטבע הנפלא שציפה לנו בהמשך הדרך. המסלול ממש מומלץ לילדים, ובכלל. 
אה, כן, ואלו המפלים : 

אני ממש ממליצה, למי שחושב אולי לעשות את המסלול הזה, לקחת רשת פרפרים. קשה לעמוד בכל היופי והמגוון של הפרפרים שחיים באיזור הזה, והם עצומים בגודלם!! זה לגמרי היה טריגר להמשיך העליות כשהיה קצת קשה. פרפר אחד צבעוני שמושך למעלה זה כל מה שצריך.. 

וחרב אחת שניצחה בכל כך הרבה קרבות על גשרים. זו נהייתה מסורת מאותו היום, לתעד כל קרב של לולי ואבא על גשר, ויש לי אוסף של תמונות בכל הלוקיישניים שעברנו. לא היה משעמם לרגע, והכי הכי היה משמח להתחיל ככה את החוויה שלנו בתוך הטבע. 




יש כל כך הרבה מה לעשות באיזור היפהיפה הזה, כבר באותו יום הודענו לבעלת הגסט האוס שלנו שאנחנו מאריכים בעוד יום. וככה התישבתי בערב, מול המחשב לתכנן טוב טוב את הימים הבאים כדי לא לפספס שום דבר חשוב. וביום למחרת, ראינו נפלאות... בפוסט של מחר :) 
  

19.8.15

Musala peak, Borovets.


אז פסגת מוסלה. הפסגה הגבוהה בבלקן, טיפלה פחות מ-3000 מ׳. יש רכבל שבחורף מסיע את כל הגולשים לנקודות תחילת המסלול. בויאן בעלי גדל ולמד לעשות סקי במדרונות בורוביץ מגיל 4. כל שנה המשפחה היתה נוסעת עם עוד 3 זוגות חברים לבית של אחת המשפחות באיזור בורוביץ, לשבועיים שלמים של סקי. אנחנו עלינו עם הרכבל עד למעלה, כדי לנשום את האויר, ולהציץ על מוסלה. לא יכולנו לטפס ממש עד הפסגה, המסלול  לא כל כך מתאים לילדים. למרות שיש חיז׳ה (בקתת הרים) באמצע הדרך, ואפשר לעצור אם מתקשים, החלטנו שזה לא זה הפעם. גם המזג אויר היה ערפילי, וחוץ מזה היו לנו  ימים רבים של הליכות לפנינו. באנו להתפעל מהנוף, וככה היה. היינו עסוקים בעיקר להשטתות מול הנוף המדהים הזה, ולעושת פרצופים למצלמה. הילדים שניהם מאוד אוהבים לצלם, וכל אחד בתורו קיבל את המצלמה. הבעיה היחידה היתה, שנסעתי לטיום הזה עם העדשה הכי כבדה שלי.. והם לא אוהבים אותה, הם תמיד מבקשים להחליף לעדשה הקטנה.. 
הפעם לקחתי איתי את עדשת הזום שלי 24-70 של קנון עם צמצם מאוד נוח של 2.8. זו עדשה טובה, לא האהובה עלי, אבל פרקטית מאוד לטיולים. המינוס הגדול של הוא המשקל. וזה באמת מבאס, במיוחד כשיוצאים לטיולים של יום שלם עם אוכל ומים על הגב, וגם מצלמה. אבל המגוון שהיא מספקת איך שהוא שווה את המאמץ לדעתי. למרות, שבטיולים נקודתיים, אני חושבת שאעדיף לקחת איתי עדשה קלה יותר, כמו ה-50 מ״מ עם צמצם 1.4, שאני אוהבת במיוחד. הטרייד אוף של עדשת ה-50 היא הזווית שלה. היא לא נועדה כל כך לצילומי נוף פתוח ורחב, ולכן, היא נשארה בבית הפעם, כמו גם בטיול שלנו לשבעת אגמי רילה

כשאני מצלמת בטיולים, כמובן שחשוב לי לתפוס את הטבע והנוף במיטבם, אבל מעל לזה, הרבה יותר חשוב לי לתפוס את המשפחה שלנו עם הסיפור שלנו. לספר סיפור תוך כדי צילום, זה מה שמושך אותי כל כך בצילום. הקלישאה של צילום אחד שווה אלף מילים היא המוטו שלי תוך כדי צילום. אני חושבת שאני נכשלת אם התמונות שלי לא מצליחות להעביר סיפורים עשירים, ואני מרוצה כשאני יודעת להגיד שהצלחתי. 
המטרה שלי היא לספר תוך כדי צילום, איך הילדים שלי היו, הרגישו, צחקו, השתטו ואולי בכו, תוך כדי הטיולים שלנו, ובכלל החיים. צילומים עוצרי נשימה של נופים אלפינים כבר יש, אבל צילום של לולי משתין לכיוון הפסגה, לאף אחד אין, רק לי! וזה מצחיק אותי, זה רק של המשפחה שלנו, ואלו החיים באמת. ככה גם כל הצילומים בפוסט הזה, ואני מקווה שבכלל בבלוג הזה. אני מרגישה שהזכרונות של הילדים שלי כל כך עמוקים מהחוויות שלהם בחיים לא רק בגלל שהם באמת זוכרים, ועדיין לא שכחו, אלא בגלל שיש להם את כל התמונות האלו לדפדף בהן מייד פעם, ולהטמיע את הרגע עמוק עמוק בראש ובלב שלהם. 






הרבה  פעמים בצילומי נוף ההנחה הראשונה היא לסגור צמצמים. לא מבינות על מה אני מדברת? אז אולי תבואו לסדנה שלי כאן בבולגריה.. הסדנה הקרובה כבר מלאה, הבאה תהיה לקראת כריסמס! בכל אופן, אז במקום לסגור צמצמים, תנסו פעם לעשות את הדבר ההפוך, כמו שעשיתי כמעט בכל התמונות בפוסט הזה. ההרים מלאי ההוד מאחורי המשפחה שלי, והדמויות מאוד מבודדות מהרקע, מה שלחלוטין הופך אותן לנושא בצילום, והטבע הפראי לנשוא שמשלים אותן. 



העננים  ביום ההוא היו  המרכך הטבעי הכי מושלם שהטבע יכול לייצר. בכלל, בצילומי חוץ, ובעיקר נוף, חשוב לשים לב שאין פרטים שרופים מחשיפת יתר. לדוגמא שמים, או מים (מפל) נוטים להישרף בקלות, וחשוב לנסות ולשלוט בזה כדי שזה לא יקרה. עננים הם כמובן הפיתרון האידיאלי, אבל קשה להזמין אותם.. 
ועוד משהו אחד קטנטן. תנסו להתנתק  מנקודת ההנחה שצריך לעמוד מול המצלמה מסודרים ומוקפדים בשביל תמונה. הרי בחיים אנחנו לא ככה, אז למה להתאמץ? גם צילום מאחור עושה את העבודה מצויין, לא רק שתי עינים פרונטליות למצלמה. 



טייק אוף, או מה שנקרא, פוקסים זה לא דבר רע. לפעמים אלו יהיו התמונות שהכי נאהב. לכן, לעולם לא למחוק תמונות תוך כדי צילום מהמצלמה. את זה עושים בנחת בבית מול המחשב עם מזגן.. ובכלל, למי יש זמן למחוק תמונות מול נוף כזה? 

ממליצה להיות קוליות, ז הכי חשוב בזמן צילום. לא להלחיץ את הסביבה רק בגלל שאתן רוצות צילום טוב ומוקפד. תנו לדברים לזרום, הרי צילום ילדים ומשפחה לעולם לא יכול להיות משעמם. אבל בקלות יכול ליפול לקלישאות אם מנסים להנדס יותר מידי.
ולחשוב על הסיפור. תמיד הסיפור. 



אז פסגת מוסלה היתה יפהיפיה. היינו שם ביום האחרון שלנו בבורוביץ. רק הנסיעה ברכבל שאורכת חצי שעה שווה את המאמץ להגיע לשם, ובטח שבט בתקופת הקיץ. לראות את כל האשוחים הזקנים והמפוארים עומדים שם כמו חיילים צובעים את ההר בירוק עד. הרכבל נוסע ונוסע, וקשה להאמין כמה גבוה ורחוק מטפסים מנקודת ההתחלה. 
וכאן בורוביץ נגמר. עלינו לאוטו, והדרמנו לכיוון עיר בשם סמוליאן. בסמוליאן הטבע הוא אחר, וזה איזור שאני יכולה להגיד בלב שלם, אם אתם חושבים להגיע לבולגריה, אסור לכם לפספס את סמוליאן, בהרי רודופי היפים. 
ניפגש כאן מחר, עם מלא עצים, מים, וחוויות חדשות. 
xxx אפרת
תראו כמה הרואי צילום יכול להיות, אם משנים טיפה זוית,  ומצלמים מלמטה:

18.8.15

Our way.

הדבר הראשון שאני חושבת  עליו זה איך לגרום לפוסט הזה להיות תמציתי ולא ארוך ומייגע.. טוב, אנסה. 
כל כך הרבה דברים, עומס מטורף של חוויות, מקומות, החלטות (!!)  ובכלל.. חזרנו מה-road trip הראשון שלנו כמשפחה, ובכלל, לפני יומיים. התחלנו את המסע עם כיוון אחר ברור, וכל השאר היה הרפתקה לא כתובה מראש. רצינו שהדרך תוביל אותנו, והיא עשתה את זה בחכמה גדולה. יש שאומרים ש - the road not taken נכתב בתחושת החמצה, החמצה על הדרך שלא נבחרה, ולאן היא יכלה להוביל אותנו, אבל אנחנו לגמרי שמחנו עם כל ההחלטות שהולידו הימים. נכון, על כל אופציה אחת שנבחרה היו חמש לפחות שנשארו מאחור, אבל השבילים שצעדנו בהם בכל הימים היו כאלו מופלאים, והם היו שם במיוחד בשבילנו :) 

אני אחלק את המסע שלנו לכמה פוסטים, הראשון הוא על שלושת הימים הראשונים שהיינו בבורוביץ. בטח חלקכן מכירות את בורוביץ מושלגת ולבנה, עם ציוד סקי על הכתפיים, אבל אחד הדברים שלמדתי להעריך כאן בקיץ, זה אתרי הסקי. כן דוודא בקיץ. זה זול יחסית, וזה יפהיפה! שכרנו בקתת עץ לשלושה ימים, שלדעת כולם זה לא הספיק. בדרך חזרה הביתה בסוף הטיול עברנו שוב על יד בורוביץ, והילדים בלי לחשוב פעמיים ביקשו לחזור לשם לעוד לילה אחד. לצערנו זה לא היה אפשרי, אבל אנחנו בהחלט נחזור, אפילו עוד בקרוב מאוד. הבקתות ממוקמות בתוך יער מדהים, שרק להסתובב בו כל היום ולחקור מסביב זה תענוג אחד גדול. הילדים היו כל כך עצמאים, והעסיקו את עצמם ממש יפה.  באחד הימים יצאנו לרכב על סוסי פוני (הילדים כמובן) ממש בתוך היער המדהים, ובאותו אחר צהריים, יצאנו לטיול ארוך מחוץ לשטח הבקתות, ביער הפראי של בורוביץ. לקחנו איתנו אוכל ומים ובילינו שם כמעט יום שלם. ביום האחרון עלינו לפסגת מוסלה, עם הרכבל. לצערי לא טיפסנו עד לפפסגה עצמה, היה ערפילי, והמסלול לא מתאים לילדים. בפוסט הבא אשתף על מוסלה. 


 על יד כל ביקתה יש אזור מדורה. הילדים אספו עצים כל ערב, זו היתה ממש מסיבה מבחינתם. 











לולה חוגגת יומולדת 4 בסוף החודש, ורשימת המתנות שלה לא כוללת שום דבר שקונים או מכינים. היא כוללת בלבד חיות. להחזיק חיות, ללטף חיות, לקבל חיה אמיתית (או שתיים או שלוש) לראות חיות חדשות, לדבר על חיות וכו וכו. לכל מקום שהגענו, התבקשנו על ידה לברר איזה חיות יש באיזור, וכמה קרוב אפשר להתקרב אליהן. 
ביער שבו טיילנו ביום השני, הגענו לאחו ענקי באחד משלבי ההר, והוא היה מכוסה באלפי צרצרים, אולי מאות אלפי, לא יודעת. קולות הצפצופים עדיין מהדהדים. זה היה מטורף. איפה שלא דרכנו, פתאום קפצו מאה צרצרים לגובה חצי מטר. סוג של פעילות לילדים, להקפיץ צרצרים :) 








אם אתם במקרה מתכננים להגיע לשם בקרוב ממליצה לכם להזהר מכל המלכודות שהילדים המתוקים שלי השאירו בשטח. אני נפלתי לפחות ארבע פעמים.. 


השובבה הזאת שם, מתחבאת מאורי העץ... 
ביום האחרון, ממש שניה לפני שעזבנו, לולה (איך לא..) מצאה סנאי קטן מסתובב סביב הבקתה שלנו. הוא לא פחד להתקרב, ולא ניסה לברוח כשהיא החזיקה אותו. שיערנו שהוא קצת חולה או פצוע. אחרי מליון ליטופים ונשיקות, הילדים השאירו אותו בבית שהם בנו לו עם כל טוב בולגריה. איצטרובלים, קרקרים דגים ותפוח. שיהיה. 










התמונה שלמעלה נחתכה לי במקום ממש לא טוב, אבל אני מאוד אוהבת אותה, אז היא עברה את הסינון.. (לא טוב לחתוך ידיים מתחת למרפק.. ) 
היה לנו מעולה בבורוביץ, התחלה מצויינת למסע שבא אחר כך. נסענו שני הורים ושני ילדים, לראות את בולגריה האמיתית. לא פחדנו מהמרחקים, עברנו יותר מ-2000 ק״מ. השתדלנו להישאר יותר מיומיים במקום אחד, כדי להספיק לחקור, להכיר, להנות, ולצבור כוחות ליעד הבא. טיילנו לגמרי בקצב שלנו, ולא חיפשנו להשיג מטרות, אלא להנות מהדרך. וברגע שהבנו שזו הנוסחה, המסע שלנו היה לכיפי. מבורוביץ הדרמנו למטה, לכיוון הרי רודופי. ואני רק אומר, שההרים של בולגריה, הם אחד המחזות היפים שראיתי בחיי. אני מוכנה לחזור לשם עוד היום, עוד הרגע. 

זה היה הספוט הראשון שלנו במסע. כפר קטן עשויי בקתות עץ פולניות, למרגלות פסגת מוסלה. שימו בג׳י פי אס בורוביץ ותגיעו :) 
מחר, פוסט נוסף, על פסגת מוסלה. וגם, על צילום... כי הרי בשביל זה אתן כאן, לא..? :) 
xxx אפרת