30.3.14

Spring Time!

לטווילינגן יש מוצר חדש ומגניב, והוא הגיע אלי :) חשבתי מה אפשר לעשות איתו, וזמן זה ממני והלאה.. חמש דקות של לגזור ולהדביק, ומלא חיוכים ושמחה מהילדים..

ביציאה מהגן של הילדים יש מכולת. כמו של  פעם. ההורים קוראים לה ״המכס״. זה לפעמים נעים, כי בקיץ יש ארטיקים לכולם וזה כיף, לרוב זו הוצאה אחת גדולה ומיותרת, במיוחד לנו שלא צורכים ממתקים באופן קבוע, בטח שלא בבית. אחת האימהות מהגן היא דיילת, ויום אחד גיליתי שהיא מביאה מבנגקוק ממתקים ״בריאים״ לילדים שלה, בעלות קטנה מאוד.. אלו ממתקים עם ויטמינים, ממש כמו הדובונים שמוכרים בסופרפארם כאן בארץ. הזמנתי ממנה משלוח קטן, שיספיק לי לחודשיים בערך. ממתקים איכותיים, קטנים, וזולים! קצת קשה לעבוד על הילדים במשהוא שהבאתי מהבית, והפלייסמנטים של טוילינגן עזרו לי לשדרג את ההגשה - תיק קטן שעשיתי בדקה וחצי  בעזרת מספריים, וואשי טייפ וחוט (כבר הכנתי מראש כמות לשבועיים, למרות שאם שומרים על זה אפשר למחזר..) ואני בטוחה שהיום אחרי הגן, אנחנו מחליקים ליד המכולת בקלות! גם תיק, וגם ממתק שווה! כולם מרוויחים! תודה אורית! 





16.3.14

Thank you walt disney!

הי! מבחינתי שפורים ימשיך כל החודש. אתמול מצאתי את עצמי מול הפיד בפייסבוק, ובאינסטגרם מחלקת לייקים לכולם! פשוט כיף לי לראות את כל הילדים והתחפושות שלהם, והיו כמה ממש מקסימות! אצלנו בבית יש תיבת תחפושות שפעילה (בטח כמו אצל רובכן) כל השנה. לולי התחיל בגיל מאוד צעיר להתאהב בקונספט של להתחפש, והוא צבר שלל לא רע בכלל. ואת הארסנל של לולה אנחנו בונות לאט ובדייקנות :) לא היה שמץ של ספק שהיא תתחפש למיני מאוס השנה, ולמרות שקנינו לה שתי תחפושות  בחודש שלפני פורים, לי לא היה ספק שהתחפושת האמיתית תהיה HOME MADE. שיטוש כיפי בנחלת ביניימין, והצלחתי לממש את מה שחלמתי עלי בדיוק מקסימלי! ידעתי שאני רוצה חצאית ולא שמלה, ולא מכותנה! רציתי קטיפה, אבל זה היה קצת מאתגר מידי, אבל מצאתי פליז רך ונעים בצבעוניות המדוייקת, ובפאטרן המושלם. בינגו! קצת תחרה לבנה למטה, שלייקס מדנטל אלסטי, ומציאה אחת ממש שווה של שתי אפליקציות של מיקי מאוס ב-16 ש״ח. סך הכל הכל עלה פחות מ-50 ש״ח. אמנם לא אני תפרתי (כי אין לי מכונת תפירה :((( ) אבל אפילו התפירה היתה פשוטה. ישבתי לאפריים החייט על הראש במשך 20 דקות, הסברתי את עצמי בדיוק רב, וזה היה מוכן תיק תק. כולל הזנב! והאושר הכי גדול - שמתוך השלוש תחפושות שיש לה של מיני מאוס (שתיים קנויות) את שלי היא הכי אוהבת.. אולי זה בגלל הזנב שיש רק לה :) 

ההוצאה הכי גדולה היתה הנעליים. חיפשתי וחיפשתי נעליים צהובות הולמות, ולא מצאתי. בסוף סבתא פינקה את לולה בנעליים מושלמות מזארה.. 

מה שלא גילו לי זה כשהבן שלך מגיע לגיל חמש, כבר לא בא לו שאימא שלו תתפור לו תחפושת. היו לו סיכומים מראש עם ילדים מהגן, שאני לא הייתי חלק מהם. הוא התחפש לבאז שנות אור. לא אני תפרתי. אבל היה חמוד :) 
ושוב, שבת רגועה העברה עלינו. שום דבר מיוחד, שוב הרגעים היפים האלו שאני הכי אובהת לצלם. וגם, יש לי שתי בשורות!


הראשונה היא שסדנאת צילום חדשה נפתחת, וזו תהיה אחת מתוך השתיים שיפתחו עד סוף השנה. ביוני נצא לחופש השנתי שלנו בבולגריה, והסדנאות יחזרו לפעולה בספטמבר. אז אם חשבתם להגיע לסדנה, נראה לי שזה הזמן. הסדנה ההחדשה תפתח בימי שישי בבוקר 9-12, מתחילים ב- 28 למרץ. את המפגש האחרון נתאם יחד עם משתתפות הסדנה כי הוא נופל על חופש פסח. להרשמה שלחו לי מייל ל-  efratlozanov@gmail.com וכמובן שכל הפרטים נמצאים למעלה בלשונית photography workshop. מצפה ומחכה לראות אתכן! ויש עוד בשורה,  לפני זה אני חייבת לשתף בכמה רגעים של נחת - זה התחיל בפיקאסו היום בבוקר, ונגמר במארתה סטיוארט. כל אחד כבודו במקומו כמובן :) לראות את הילדים מדפדפים בסקרנות בספרים שלנו - זה נחת. 

אה.. כן. ביום רביעי נפתחת תערוכה שאני משתתפת בה. זה לגמרי חדש לי, וזו הפעם הראשונה שאני משתתפת בתערוכה. אני חייה את החיים האלו של בויאן כצייר מאז שאנחנו מכירים (יותר מעשור!) ומכירה את העולם הזה מבפנים, אבל כצופה. הפעם זה אחרת. מאוד מסקרן אותי מה יהיה.. מאוד מרגש, והאמת, מפתיע! אתם מוזמנים להגיע מרביעי הקרוב עד מוצ״ש לנמל תל אביב ביתן 16, התערוכה נקראת photo Tel Aviv, ויש להם עמוד פייסבוק בשם הזה. אז זו הזמנה אישית לכל אחד ואחת מכם! תבואו! אציג שם צילומים שצילמתי בבולגריה בחורף האחרון, שמאוד מאוד יקרים לליבי. הצילומים כמובן מוצעים למכירה כמו יתר הצילומים של הצלמים  המשתתפים בתערוכה הזו. 

זהו. פורים - חג מעולה!
סדנת צילום - נפתחת ב- 28 למרץ, ימי שישי בבוקר. 
האמנות שלי - מוצגת פעם ראשונה ב- photo tel aviv בנמל מיום רביעי!
והכי חשוב - תודה שאתם כאן :) 
xoxo אפרת

25.2.14

Urban husband.

עכבר העיר נגד עכבר ה-60% עיר 40% כפר. לא באמת. אם בויאן הוא עכבר העיר אז אני יותר קרובה למה שהוא, אבל בסודי סודות אני חולמת על חיים פשוטים יותר, פחות עירוניים, יותר ירוקים, אתם מבינים.. תכננו לצאת לצלם באגמון החולה ביום שבת. אימא שלי אמרה שזה מסובך מידי לנסוע עד שם ולחזור, והכל ביום אחד עם שני ילדים שבקושי יודעים מה זה לשבת באוטו. קרה המקרה ומשפחת לוזנוב התל אביבית ישנה בצימר על יד קרית שמונה, מחוץ לתל אביב ליותר מ-24 שעות! אם תשאלו אותי אני הייתי בעננים, בויאן סיכם במשפט אחד מאוד מאכזב, אבל צפוי - הוא לא יוצא מהעיר יותר. כל מה שנשאר זה לעשות תוכנית ב׳, ולשכנע אותו ממש בקרוב לצאת שוב פעם, כי אני כבר מתגעגעת! מיותר לציין שהילדים היו בעננים גם הם, וביום ראשון כשבאתי לאסוף את לולה מהגן, המשפט הראשון שלה היה: אימא, עכשיו נוסעים לקיבוץ? 
היה לי כיף, היה מרגיע, כל מה שהייתי צריכה בדיוק עכשיו. האמת, שלא צילמתי יותר מידי. בלי סיבה אמיתית, אולי החרמון והכינרת ורמת הגולן והירדן ואגמון החולה, היו כל כך אינטנסיבים ביופי שלהם, שרק רציתי להסתכל עם העיניים. 
אולי הפוסט הפוטוגני הזה יעשה לבויאן חשק לנסוע שוב בקרוב. תחזיקו לי אצבעות!!


הילדים התענגו על כל רגע הקיבוץ, זה משהוא שהם כל כך לא מכירים, החופש הזה לצאת עם פיג׳מה בבוקר  ולהשתולל עם הסקיטבורד, זה משהוא שלגמרי אין לנו כאן. ולולי כל כך השתפר עם הסקייטבורד, שהוא כמעט עזב לגמרי את הקורקינט שלו מאז, ונוסע כל יום לגן עם הסקייטבורד. ולולה, היא הגשימה את החלום הכי חלומי שלה. היה לה חתול משלה צמוד אליה, שלא הפסיק להתפנק איתה כל הזמן שהיינו בקיבוץ. הצילום שהיא בוכה, זה מהרגע שהחתול החליט ללכת לאן שהוא לשניה..














20.2.14

Keep on clicking.

בשבועיים האחרונים עלו לי כל מיני מחשבות להפסיק לכתוב את הבלוג. לא קרה שום דבר רע חס ושלום, אני מרגישה שלפעמים אין לי שניה להתפנות לזה, וזה מעציב אותי. כשפתחתי את הבלוג התכוונתי (ואפילו כתבתי את זה וזה עדיין שם..) לכתוב פוסט חדש בכל ימות השבוע. עמדתי בזה יפה בחודשים הראשונים, אבל עכשיו זה לא גמרי לא שם. את הבלוג אני כותבת במיוחד בשביל המשפחה שבחו״ל ובשביל המשפחה שבארץ. אבל הכי במיוחד בשביל לתעד את היומיום של הילדים. אני מאוד רוצה להפוך את הפוסטים האלו לספר בשבילם יום אחד, שיוכלו לזכור רגעים קטנים מהיום יום, ולא רק צילומים מיום הולדת או ארועים ״גדולים״ יותר. ובסוף החלטתי שלא. בגלל סיבה אחת גדולה. העובדה שאני כותבת את הבלוג הזה, גורמת לי לרצות יותר ויותר לצלם אותם, ברגעים ״הפשוטים״ שלהם בחיים, מה שסביר להניח לא הייתי עושה בתדירות כזו גבוהה עם כל הטרוף של החיים. כן, ברור שהייתי מצלמת, אבל הייתי פחות חושבת על סיפור, הייתי מצלמת אולי פחות, ובטח רוב הצילומים היו שקועים עמוק באחד מההארד-דיסקים שלי. בסופו של דבר הבנתי שהבלוג הזה הוא מתנה גם לילדים, ובטח שגם לי. 
אני אמנם לא עומדת בציפיות של עצמי, ולא מעלה פוסט כל יום, אבל אני כן יודעת שכשאני מתיישבת לכתוב, ומעלה את הצילומים, זה אחד הרגעים הכי כייפים של היום. זה מספק בצורה לא נורמאלית. זה כיף לדעת שזה שם, ושאפשר בקלות לחזור אחורה לראות את זה. לפעמים אני מושיבה את הילדים מול הפוסטים במחשב, והם רואים את הרגעים היפים שלהם, לפעמים הם צוחקים, לפעמים הם מבקשים לראות צילום ספציפי, ואין מה שמשמח יותר מזה. אז את הבלוג כנראה אמשיך לכתוב עוד כמה זמן, מענין אם החיים שלהם יהיו כל כך פוטוגנים בגיל עשר כמו עכשיו :) 

השבוע היה מטורף, עבודה טפו טפו, ולא היה לי רגע אחד קטן לעצור שניה. עד שלולה הקטנה פתאום נהייתה קצת חולה, ונשארתי איתה בבית יומייים, ולולי הצטרף לחגיגה :) מצאנו סוף סוף את הזמן להרכיב את הרובוט המגניב מהחנות של שינזי קיטו בבזל. האמת היא שהוא קצת מסובך להרכבה לגיל חמש, אז עזרתי הרבה. אבל את המשחקים השארתי ללולי. הוא היה מבסוט ממש!
בזמן האחרון אני מנסה לחשוף את הילדים לכמה שיותר אמנות בבית. מראה להם ספרי אמנות, מסבירה על אמנים שמעניינים אותם, וגם בגן עושים עבודה מדהימה בכל מה שקשור באמנות. השבוע הראתי להם ספר של ברסאי (צלם) ולולי שאל למה כל החיים שלו אפורים? הוא כמובן התכוון למה הצילומים הם בשחור לבן.. זה היה מצחיק, ומיד ניגשתי למחשב והראתי לו איך גם הוא יכול להיות פתאום ״אפור״ אבל מאוד שמח וצבעוני מבפנים!
ואז הוא שאל - אימא, את מצלמת את כל החיים שלנו, נכון? הסברתי שאני ממש משתדלת, כי אלו בעצם הזכרונות שישארו חוץ ממה שלא נשכח. ולא את הכל נצליח לזכור. וככה, באמצע היום ניסיתי לצלם בשבילו רגע אחד, קצת ארוך, של מה הם היו עושים כשהיו ילדים.