אנחנו כבר כמעט חודש בתוך המסע שלנו. אני לא מצליחה לכתוב כאן בבלוג אפילו חצי ממה שאני חולמת עליו. רוב הזמן האינטרנט לא ממש עובד כמו שצריך, ובחלק השני של הזמן אני לא פנויה לזה. זמן מחשב הוא הזמן שהכי נדחק הצידה בחודש האחרון. אני כותבת עכשיו מקאסול, יותר משבוע מאז שעזבנו את לה.
את סוף השבועיים שלנו בעיר לה, סיימנו בטרק אמיתי של גדולים. יצאנו עם הילדים לשלושה ימים שבסופם היינו המומים מהם. הילדים הפתיעו אותנו כל כך לטובה, עמדו באתגר בכבוד.
כשמבלים בעיר המקסימה הזו, יש שיחות צפופות כל היום עם מטיילים אחרים. כאלו שכבר מנוסים, כאלו שרק הגיעו. מה שיפה בלה זה שיש בה מטיילים באמת מכל העולם. בין כל השיחות האלו, תמיד משתרברביות להן כל האופציות שהמקום מציע. בלה, בעיקר יוצאים לטרקים, וזה מה שאנחנו אוהבים. אז בגלל שזו תחילתה של עונת הטרקים גם בשבילנו (החורף הבולגרי הפך אותנו לפדלעות אמיתיות), בחרנו לילדים ולנו טרק יחסית פשוט, אבל כיפי. קוראים לו בלה ביבי טרק, והוא לא כל ביבי :)
שוב פעם ארזנו את התיקים שלנו, שזה החלק המבעס, ואיפסנו הכל בשמירת חפצים, חוץ מהתיק שסחבנו איתנו לטרק, או יותר נכון בויאן סחב.. ארזנו ממש לייט. אז אמנם אנחנו אוהבים מאוד ללכת ברגל, ואוהבים לחקור את מה שסביבנו, וטרקים עם מאמץ לא מאיימים עלינו, אבל יש בנו תמיד קצת חשש שאנחנו לא מיומנים מספיק בניווט. ובגלל שזו היתה ממש תחילת העונה בלה, לא יכולנו לסמוך על העובדה שיהיו הרבה מטיילים יחד איתנו, ולכן החלטנו לקחת מלווה מקומי שמכיר את המסלול. זו הייתה ההחלטה הכי טובה שעשינו. לא בגלל שהיה קשה להתמצא (היו שתי נקודות ממש מועדות לפורענות התבלבלויות…שחסכו מאיתנו כמה שעות של הסתבכויות כמו שקרה לחברים שלנו, אלא בגלל שהוא היה האיש הכי נחמד שפגשנו עד עכשיו, והוא מילא אותנו בסיפורי הרפתקאות על טיפוסים בפסגות מושלגות, הוא נפאלי במוצאו, וכל כך אדיב ונעים. הבטחתי שאכתוב את הפרטים שלו בבלוג אז קוראים לו בים וזה הנייד שלו למי שבמקרה אולי יגיע הקיץ ללה או סביבתה ונפשו חשקה לטפס על הסטוק קנגרי או לצאת לטרק בעמק המרקה או כל דבר אחר, בים זמין להרפתקאות : 9622312338
אז ארזנו, יצאנו עם בים במונית לנקודת ההתחלה, ולא ידעה נפשנו אושר כזה. הכנו את הילדים רק לילה לפני. לא רצינו לעשות מזה ביג דיל, לא רצינו לדבר מידי על המאמץ הפיזי. החלטנו שזורקים אותם למים, וממשיכים משם. מקסימום, הולכים לאט לאט ומאריכים את המסלול בעוד שבוע אם צריך. העיקר לתת להם תחושה שהם מסוגלים, והכי חשוב להנות תוך כדי.
הטרק התחיל בכפר שנקרא ליקיר משם צעדנו בערך 15 ק״מ לכפר שנקרא ינגטנג וישנו בהום סטיי מעולה בכפר בשם הימיששופטאן. עכשיו, יש בהודו גם גסטהאוסים ויש גם הום סטיי home stay. את ההום סטיי מוצאים בעיקר בכפרים. זה בעצם הבית של המשפחה, שבו היא גרה כל השנה, יחד עם החיות , לרוב זה פרות, או עיזים. המשפחה והפרות ישנים בקומה הראשונה, והטיילים בדרך כלל למעלה. התמזל מזלנו, ונפלנו על הום סטיי מפנק, אבל מפנק אמיתי. הכל היה חדש, הפרות היו אפילו קצת מרוחקות מהחדרים והסטנדרטים היו גבוהים. נראה לי שזה היה ככה בגלל שהבת של בעלת הבית היא סטודנטית למדעי המחשב שלומדת בדלהי, ומגיעה רק בשיא העונה לעזור לאימא שלה באירוח. היה נעים, נקי ואפילו טעים. הקונספט של ההום סטי זה שהם מספקים שלוש ארוחות, אז אחרי ארוחת הערב והבוקר שאכלנו שם, יצאנו גם עם צידה לדרך (תפוחי אדמה, ביצים וצ׳פאטי..) היום הראשון היה די קל, עברו פס אחד לא תלול מידי בגובה של 3900 מטר. כמובן שדגלי תפילה טיבטים חיכו לנו בפס עצמו, הילדים היו מאושרים כשכל הנוף נפתח לפנינו שם למעלה. ישבנו לאכול קצת ממתקים שהבאנו איתנו ובים סיפר לנו סיפורים מהאוורסט, וכמה הילדים התרגשו.. בדרך ירידה מהפס, השמש התעייפה כנראה. מצאנו שלד של פרה ששיעשע את הילדים ואת בויאן, ורוחות מטורפות תפסו אותנו כל הדרך למטה לעמק. כשהגענו לפתח הכפר, הרוח השתעממה לנשוב לבדה, וקראה לגשם. היה שמח שם.
הלילה היה נעים, ישנו טוב וקמנו מאוד מוקדם, בשש בבוקר כדי להספיק את היום השני באור יום. כבר למדנו שהילדים בעייתים עם האוכל כאן. עדין לא התרגלו זה אנדר סטייטמנט. לולה כמעט לא אוכלת כלום, זה עוד מבולגריה, ולולי מעז ומנסה הכל, אבל כאן זה נגמר. אז יש לנו בתיק פקל נוטלה ודבש באופן קבוע, וזה הולך לא רע עם הצ׳פאטי ההודי… היו גם נסיונות של אורז עם דבש. עד לכאן הגענו.. בכל אופן, ארוחת בוקר ויוצאים לדרך. יום ארוך עם 17 ק״מ לפנינו, שבשיאם פס לא פשוט בכלל..
היציאה מהכפר היתה קסומה, הדרך היתה מרוצפת בשטיח אזוב ירוק על הסלעים, השמש היתה נמוכה והיתה אוירה של כפר מהאגדות. שני יפנים חלפו לפנינו ובירכו בבוקר טוב, ואחרי 10 דקות כבר לא ראינו אותם. הם התקדמו בקצב שלהם. הנוף היה מהפנט. ההרים האלו כובשים, באמת שאזלו לי המילים לתאר את האיזור הזה. בדרך לתחילת הטיפוס לפס, פגשנו שלושה זוגות של אמריקאים שהלכו את הטרק מהכיוון ההפוך. הם לא האמינו כשראו את שתי הנינג׳ות שלנו, וסיפרו שגם להם יש כאלה בדיוק בבית. ילדים בגיל של לולי ולולה שלא התלוו אליהם לטיול במזרח. הם עצרו ודיברו איתנו ארוכות, מנסים להבין את הסיטואציה. הילדים שלהם באמריקה, ושלנו מתחילים את הטיפוס. השיחה נגמרה בזה שצריך לתת להם קרדיט ולא לשלול מראש. מקסימום, הולכים ממש ממש לאט… בכל אופן, התחלנו בטיפוס וזה לא היה קל. אבל גם לא בלתי אפשרי. לולי לא התלונן אפילו פעם אחת. כשהיה לו קשה הוא נעצר לשתות, אבל מיד המשיך. הכל עם כח פנימי שהוא רק שלו. הוא אפילו לא היה צריך עידוד מאיתנו. לולה היתה אלופה אמיתית. רק רבע שעה לפני שהגענו לפס, היא התחילה להתלונן. היה לה קשה. כל הדרך היא הובילה עם בים, ושמענו אותה רק שרה וצוחקת. אבל אז נהיה לה קשה. העליה היתה תלולה, וכבר הלכנו איזה 8 ק״מ.. אז עצרנו, עצרנו שוב, ובסוף כמו גדולה, היא עלת למעלה בזכות עצמה. והיתה סופר גאה, ובצדק. זה לא היה פשוט. ואם כתבתי איך הנוף נפתח בפס של היום הקודם, אז הפעם אין מה להשוות. הפעם, העולם עולו נפשר לפנינו, ולא היה לזה סוף. הנשימה באמת נעצרה. הילדים גילו שלמרות שדגלי תפילה טיבטים מסמנים את הנקודה של הפיסגה, יש עוד איזו גבעונת קטנה שאפשר לכבוש, אז למה לא..? הם שעטו אליה בלי בכלל לזכור שרק לפני רגע היה ממש קשה, ותקעו שם את הדגל שלהם. אני ויתרתי. העדפתי לשבת לי באותו מקום ולנשום את העולם. בויאן המשיך איתם והצליח לצלם את העננים נמוכים מהילדים. שרנו ורקדנו והיתה אופוריה, ובאותה אנרגיה התחלנו את הדרך למטה שהיתה לא פחות עוצמתית.
סוף הטרק היה מעייף. במיוחד השעה האחרונה שהיתה רק מעבר בין כפרים, לא משהו מעניין במיוחד. התברבשנו עם הגסטהאוס, ואחרי שעה של שיטוטים חזרנו לראשון שראינו. זמן שהתבזבז. היינו מותשים, אבל מרוצים, חלמנו על מקלחת חמה, אבל לא היו מים חמים כמובן. מסריחים אך מלאים נשכבנו כולנו על המיטה כמו בולי עץ ולא זזנו שעה שלמה. כשהתאוששנו, גילינו שהמארחים שלנו הם נזירים בודהיסטים שנמצאים בסוג של ״חופשה״ מהמנזר. היה מעניין, ניסינו לדבר איתם שעה ארוכה, סובבנו גלגלי תפילה ואכלנו אוכל ביתי ומנחם. העברנו את הערב עם תה ושח מט וכתיבה והאכלת עגלים (לולה..). ישנו מעולה, ובבוקר קמנו מוקדם כדי להספיק לאוטובוס המקומי (לוקאל) שיחזיר אותנו ללה. לחכות שעתיים לאוטובוס זה כנראה סטנדרט, אז חיכינו. ולבנתיים ראינו איך כל הכפר מתעורר. הילדים הולכים לבית הספר, הכובסות עושות כביסה בנהר, המכולות נפתחות, והזקנים מתביתים על פינה למשך כל שארית היום ומסובבים את גלגלי התפילה שלהם. כפר בהימלאיה ההודית. קלישאות עוטפות אותנו מהרגע שנחתנו. הזמן באמת עצר מלכת.
יומיים אחרי זה הזמנו את הג׳יפ הכי מפנק ובטיחותי שיכולנו למצוא כדי שיוביל אותנו בשלום בדרך לה-מנאלי, הידועה כדרך המסוכנת בעולם. על זה בפוסט הבא.
נמסטה.