היו כמה סימנים מקדימים, אפילו ספרנו לה 11 צעדים רצופים עוד כשהיינו בבולגריה, אבל לא משהוא קבוע וחד משמעי. ואז ביום בהיר אחד, האמת שלא כל כך בהיר - זה היה בדיוק בבוקר הראשון של שעון החורף, היא התעוררה מוקדם מכרגיל, ובשביל לא להעיר את כל הבית הלכנו שתינו למטבח לשתות קפה. המצלמה הייתה על השולחן במטבח, ואני חייבת להודות שיש לי אולי 10 תמונות מהמטבח שלנו מהארבע שנים שאנחנו גרים כאן. פשוט לא ידעתי שמוקדם מוקדם בבוקר האור באמת יפה, ויש סיכויי טוב לתפוס משהוא. לא סתם תפסתי, תפסתי אותה הולכת...
זה היה רגע מקסים. כל האור הלבן הזה, והבית השקט, ולולה, עם ההחלטיות שלה, לא מוותרת. הלכה מקצה לקצה כמה פעמים, עצרה לשמוע התפעלות ממני, והמשיכה. באותו בוקר, היא החליטה שהגיע הזמן ללכת, ומאז היא לא עוצרת. לולה הגדולה..לא כתבתי כאן על הימים הראשונים שלה בגן, זה כבר מאחורינו, העניין הוא שכמו כל דבר אצלה, היא יודעת טוב מאוד איך בא לה להתנהג. היא כאילו מבינה את כל המצבים בצורה מאוד בוגרת, ומחליטה אם בא לה להתפנק או לא. אז יום אחד בא לה לבכות, וביום שאחריו היא סבבה. ככה היא. דעתנית. יום אחרי שהיא התחילה ללכת יצאנו החוצה בבוקר, והיא כל כך רצתה להשוויץ, שגם כשהיה לה טיפה קשה היא לא ויתרה, ומכל נפילה היא קמה תוך שניות, מחפשת את העיניים והכפיים של כולם. אני בטוחה שאצלה עכשיו בתוך הראש זה הביג דיל הכי גדול בעולם, והיא כל כך גאה בעצמה.
היא כל כך מצחיקה, במיוחד כשהיא מוציאה לשון. גם זה חדש. והיא הכי מצחיקה כשהיא חושבת שהיא יכולה עלינו. לפעמים היא מחליטה שלא, והיא מאמינה שהמילה שלה קובעת. אז היא החליטה שהיא לא קמה מהכביש, למרות שביקשנו מאוד יפה, ונעצרה, ועשתה לנו פרצוף כועס.
ובאמת מה זו מהירות האור לעומת לולה שהיא כבר בת שנה, ולולי שעוד מעט בן 4? אבסורד. לפני כמה ימים מצאתי את וודי זרוק מתחת למיטה של לולי, ממש ככה - נטוש. והיו לי דמעות בעיניים. גם כי נזכרתי בסרט, שבעיני הוא אחד הסרטים (שלושתם) הכי מרגשים שיש, וגם כי הבנתי שאפילו לולי שלי כך כך גדול, ואצלו כבר הגיעו קיצן של כמה תקופות, והוא בסך הכל בן שלוש וחצי..המהירות הזו היא לא הגיונית. איך שהוא הצלחתי להגניב את וודי איתנו החוצה כשיצאנו לפארק, לנסות ולתפוס אולי תמונה אחרונה של השניים. לזכר כל אותם הימים שהם היו בלתי נפרדים.
ואין ספק שעומדת לפנינו אחת התקופות הכי משמעותיות בחיים של כמעט כל בן (לפחות ישראלי..) לצאת לפארק בלי כדור זה כבר לא לעיניין. מעניין מתי אצטרך לקנות לו חולצה של מסי..
מעכשיו הם כבר הולכים יד ביד בפארק. הוא כל כך גאה שאחותו הולכת, ומאוד רוצה להחזיק לה את היד כל הזמן. אני כמעט ולא מאמינה ששני הילדים שלי הולכים יד ביד. מזל שיש תמונות שעושות לי סדר בחיים.
(הוא ברגעים של חסד עם וודי, והיא כרגיל עם מגבון ביד. היא כל הזמן מנקה. את הריצפה, את השולחן, את הדשא בפארק :))
*לאחרונה אני מקבלת הרבה אימיילים בעניין המלצות למצלמות. אני לא מספיקה לחזור לכולם, אבל מצאתי פתרון. לכתוב על זה פוסט. אז זה מה שיהיה בפוסט הבא, לכל מי שמחכה לתשובה. xoxo