22.8.16

Dharamsala, and Dharamkot, Himachal Pradesh.

אף אחד לא גילה כמה זה קשה לחזור הביתה ממסע להודו. אני יודעת שזה בטח מסקרן, למה חזרנו יחסית מהר (חודשיים) ומה התוכניות הלאה.. אז התכנון המקורי היה באמת לטייל 3-4 חודשים מינימום, ואז לחזור לבולגריה. לפני שעזבנו את בולגריה להודו, קיבלנו החלטה מאוד גדולה, להתחיל ולשפץ את הבית שקיבלנו מתנה לחתונה מההורים של בויאן, כאן בויידן. זה הבית שבויאן גדל בו כילד, וגם אימא שלו. שם נמצאת החצר הגדולה שמידי פעם מציצה בצילומים שלי, וכמובן שם עץ התות הענקי עם הבית על העץ. במשך כמעט 30 שנה הבית היה מוזנח, והזמן רק מרע איתו. אבל הקסם ששורה עליו הוא עצום. המחשבה וחהלום לשפץ אותו הידהדו לנו בראש כבר כמה שנים, אבל משום מה לא הרמנו את הכפפה אף פעם. עד שהגיע הזמן הנכון. אז בתחילת אפריל ההחלטה התקבלה, והתחלנו לאט לאט להפוך את הבית הזה לחלום שמתגשם. הטיול להודו כבר תוכנן, כבר היו כרטיסים, ובישיבת צוות לפני הנסיעה, השארנו הוראות מפורטות מה ואיך, ונסענו.. באמצע יולי התחלנו להבין שאולי כדאי שבשלבים האלו שבהם הבית נמצא, כדאי שנהיה נוכחים. זה לא כל כך עבד עם שלט רחוק, מה גם שהודו לא השאירה לנו מקום בראש להתעסק עם החלטות שקשורות לבניה. הודו שאבה אותנו כל כך עמוק, שהראש היה בכלל במזרח, וגם הלב. לא נשאר כל כך הרבה במערב. וכאן הבנו שבשביל שלא נצטרך לשלם מחיר גבוה מידי, כדאי שנחזור הביתהֿ לסיים את הבניה. זו היתה החלטה קשה מאוד, וקצת עצובה. אבל יחד איתה, דברים הסתדרו דווקא לטובה. ענייני העונות בהודו הם די קריטים, וכדי להנות ולזרום בקלות ממקום למקום (במיוחד עם ילדים לדעתי) כדאי לטייל בעונות הנכונות למקומות הספציפים. והמונסונים הגיעו, וברג׳אסטן כבר נהיה 40 מעלות. אז קנינו כרטיסי טיסה ממש מהרגע להרגע, בידיעה ברורה שאנחנו חוזרים לסיים את מה שהתחלנו בפברואר 2017. ובאמת שעשינו הצבעה משפחתית, ועל כולנו זה היה מקובל. וככה התקבלה ההחלטה..
אז אנחנו כאן חזרה בבולגריה, ומאוד קשה לי לאסוף את עצמי ולחזור לשגרה כאן. מאוד. אני יושבת ובוהה באויר, וחולמת על הימים שלנו בהודו, מנסה לשמור את הזכרונות כמה שיותר מוחשיים, שחס ושלום לא אשכח כלום. אבל ברור לי שהעשיה חייבת להתחיל, וככה בימים האחרונים אני מארגנת אתצ המחשבות קדימה, ומתחילה לבנות איזה שהוא לוח זמנים בשבילי, ובשביל המשפחה. אצלי תמיד יש תוכניות קדימה. אין לי מצב כזה ששום דבר לא קורה בעתיד הקרוב יחסית. חייבת שיהיו כמה תכנונים, שיהיה למה לצפות, על מה לחלום. זה גם גורם לי להנות יותר מההווה. אני מאוד אוהבת את הצפיה לקראת משהו, והזמן של הצפייה הוא בעצם ההווה... :)


השבוא אפרסם את התאריכים לכל הסדנאות שמתוכננות בזמן הקרוב, ואחת מהן תהיה מאוד, אבל מאוד יוצאת דופן... ומרגשת. וחוץ ממנה, תפתחו יומנים, כי אגיע ממש בקרוב לסדנה בארץ! וכמובן,שכאן עובדים במרץ על הבית החדש, שאם לא סיפרתי עד עכשיו, הבית הזה נבנה בהתאמה לסדנאות שאני מעבירה, והסדנאות הבאות כאן בבולגריה, ייערכו בבית חלומותי. אז כן, הסדנאות הקרובות ייערכו בבית החדש שלנו עם כל כך הרבה דברים שגורמים לי להתרגש מסביב..



אפשר להגיד שריכזתי כאן למעלה את רוב החדשות (לא כולן...:)) ועכשיו סוף סוף אני מתפנה לראשון מבין שני הפוסטים האחרונים שלי מהמסע להודו. בקאסול נפרדנו מדניאל וממר הספרדיה, ואחר כך נפרדנו מהברייטמנים, ואז הגיע הרגע להיפרד מקאסול. השארנו מאחורינו שקים עמוסים בחוויות מדהימות, וטונות של חיוכים ואהבה למקום, ונסענו לדרמסלה. נחתו ישר בדרמקוט, בתוך ענן של פוג לח וסמיך. וולקאם מונסונים. המים מטפטפים מהשמיים, ככה לאט, אבל בעקביות ובמינונים קטנים, אבל כמעט תמיד מטפטפים. האמת, שאחרי החום של קאסול, זה היה שינוי מרענן. הנוף השתנה, פתאום ראינו את הקופים המפורסמים, ומפלס ההתרגשות של הילדים עלה. קופים בכל מקום, בדרך שמובילה מדרמסלה לדרמקוט. נוסעים בריקשות, והם פשוט שם. קופה אחת מניקה, השנייה שולה כינים או פשפשים מהתינוקות, חבורות חבורות של זנבות ארוכים מקפצים. הילדים בעננים. אם חשבנו לפני שהגענו לדרמקוט שישראל בטעות התבלבלה וכבשה את קאסול, אז טעות. היא קודם כבשה את דרמקוט, ובאגסו. ריכוז עצום של ישראלים, שמה שמצחיק, זה שאת חלקם אנחנו כבר מכירים! או שנפגשנו בלאדאק, או בואשישט, או בפארואטי, והנה בסוף כולם מתנקזים לדרמסלה. קטעים. מאוד נוח שם בגבעה הקטנה הזו. יש שם מוסדות ״ישראלים״ מכובדים, בני 30 שנה לפחות, כמו ״הישראלית״ לדוגמא. מסעדה שכשמה כן היא. הילדים שלי התנחלו שם באופן קבוע, כי יש שם מאגר בלתי נדלה של סרטים, עם שני חדרי קולנוע מעולים, ואפשר פשוט לשרוף שם ימים שלמים את אתה ילד בן 7, וכנראה גם את אתה ילד בן 22.. בויאן ואני ישבנו בחוץ, זמן איכות של מבוגרים, בזמן שהילדים ראו סרטים, וקראו לנו רק כדי לשלם את החשבון העצום על הפופקורן :)















אבל לא הכל צ׳פאטי ונוטלה. ביום השני שלנו בדרמקוט, המחשב שלי מת. קמנו בבוקר, פתחתי אותי כהרגלי, לראות מה השעה, הוא ריצד ורקד לי מול העיניים שניה וחצי, ומת. באותו רגע אני יכולה להגיד שגם חלק ממני מת. באמת. הייתי בשוק. לא ידעתי מה לעשות. רציתי לבכות, לצרוח, לברוח, לא יודעת מה, העיקר שיהיה דראסטי. אחת הסוכנויות בכפר הפנתה אותי למקום בדרמסלה שיכול אולי לתקן את המחשב. אם זה היה פי סי רגיל לא נראה לי שהיתה בעיה, אבל זה לפטופ של אפל, דגם חדש, שבכלל לא קיים בהודו כרגע. פאק! מפה לשם, ככה התחילה מסכת יסורים ונסיעות בריקשה, כל יום מדרמקוט לדרמסלה. חצי שעה הלוך חצי שעה חזור, לפחות יש מלא קופים בדרך... היה סיוט לא נורמאלי. לא אלאה אתכם בכל הפרטים, אטלי רק בזה שלקח להם יומיים לפתוח את הברגים (שנהרסו לבסוף!) כדי לראות מה הבעיה. ואז הסתבר שהלוח אם הלך קפוט, וזה לא משהו שהם יודעים איך לתקן. באמת שהסיפור הרבה יותר ארוך ומטולא, אבל שורה תחתונה היא שהחלטתי להשלים עם המצב, ולהמשיך הלאה כאילו זה לא מטריד כל כך.. בכנות אומר שזה לא היה פשוט להגיע להחלטה הזו, אבל הבנתי שזה או זה, או להתבאס מאוד מאוד, ואולי לחזור הביתה (אז עניין החזרה בכלל לא היה על הפרק). אספתי את עצמי הכי מהודק שיכולתי, והודעתי למשפחה ולכולם שיהיה בסדר. אתמודד עם זה, ונתקן בישראל בדרך חזרה הביתה. וככה שרפנו את הימים שלנו בדרמקוט. נסיעות לדרמסלה בעניין המחשב, עצירות במקלוד גאנג׳ לארוחות צהריים, מלא סרטים בישראלית, והרבה באסה שלי שהצלחתי להחביא מכולם, כי אמרתי שהתגברתי..
וככה גם יצא שבקושי צילמתי, כי לא היה לי ממש מצב רוח, ולא היה לי איפה לפרוק את הצילומים, ובכלל דרמסלה לא באה לי בטוב.
היו לי מלא תכנונים על הימים שלנו שם. איך הילדים ואני עושים יוגה יומיום שבועיים שלמים, איך לולי לומד לנגם בחליל שהוא כל כך חיכה לזה, איך לולה ואני עסווקות בלהכין תכשיטים כל היום. המחשבות היו רומנטיות, המציאות היתה באסה. לפחות הצלחתי להשחיל לילדים איזה שיעור בישול, שגרם להם לרחף בעננים של אושר וגאווה, מי היה מאמין שהם כל כך יהנו להכין מומו, דאל ובנופי קייק.












מצאתי לי בדרמקוט קפה נחמד של מרתה. פולניה שהתחתנה עם הודי מקומי, ויש להם ילד מתוק שקוראים לו מסי :) לפחות הקפה היה מעולה, וגם, סוף סוף יכולנו לשתות את הקומבצ׳ה האהובה שלנו שחברה שלה,שהיא רוסיה שגם גרה בדרמקוט מייצרת בבית. הילדים לוגמים את זה בטרוף, לפחות יוצא שבהודו שמרנו על מידה לא נמוכה בכלל של אוכל בריאות.  (משקה שעשויי מפטרייה, והוא סופר דופר בריא וטעים!)
אבל כל זה לא הספיק, וענן הבאסה הלך וגדל מיום ליום. דרמסלה ידועה כאחד מחמשת המקומות הגשומים בעולם, ואני יכולה לאשר את זה. הימים היו רטובים, ולחים, המחשב לא עבד, הוויב לא זרם. הודעתי שאוספים את התיקים שלנו, ולא משנה מה, למחרת בבוקר נוסעים. אחרי חמישה ימים סך הכל. היתה לי הרגשה שצריך לשנות מיקום. (אויי כמה שצדקתי בדיעבד, בדרכנו לרג׳אסטן שלנצח חרוטה לי בלב...) וככה היה. תכלס אף אחד לא התנגד, במיוחד אחרי שעשינו מרתון סרטים בישראלית בלילה שלפני עם חומוס ופלאפל!
אירגנו לנו אוטו מגניב, והנה, זה הטיפ הכי הכי שאני יכולה לתת למשפחות מטיילות עם ילדים - אל תתקמצנו בנסיעות ממקום למקום. המעברים קשים וארוכים, לפעמים יומיים נסיעה. אנחנו תמיד שכרנו ואן אינובה של טויוטה, רק לעצמנו. אמנם הוא יכול להסיע 7 אנשים, אבל ככה יכלנו להרדם בשכיבה, אנחנו והילדים. ותמיד היה מרווח ועם מזגן. יותר יקר, אבל ליגה אחרת.
היעד היה המדבר הרג׳סטני. אבל הדרך ארוכה לשם, וחשבנו לנצל איזו עצירה בדרך. חלמתי לראות את מקדש הזהב של הסיקים עוד מהארץ, וככה היה המסלול: מדרמסלה לאמריצר, לראות את המקדש, לילה אחד שם, לילה אחד בדלהי (כי כבר דיגדג לי לראות אותה סוף סוף וזו היתה הזדמנות נהדרת) ומשם לג׳איפור, רג׳אסטן. וככה היה, והיה מושלם.
באמריצר ביקרנו בטקס הכי הזויי שראיתי בחיי. חילופי המשמרות בגבול בין פקיסטן להודו. משהו אקסטרווגנטי בצורה יוצאת דופן. חגיגה של צבעים ואנשים ובעיקר חום. אני לא חושבת שבחיים שלי היה לי יותר חם מבאמריצר, גם לא בטירונות במחנה שמונים עם מדי ב׳, שזה זכור לי כאחד הרגעים הזוועתייים בחיי. אמריצר התעלה על זה בגדול. יש כאן צילום אחד של לולה שאולי יכול להסביר כמה היה חם. לולי מצליח להסביר כמה המוח עובד לאט יותר בחום כזה. אבל היה מצחיק, רקדנו והשתוללנו, וראינו משהו שסביר להניח לא נראה שום לעולם : ) צד אחד צועק: הינדוסטן, צד שני צועק: פקיסטן. קטעים. משם למלון מפנק עם מ ז ג ן !!!!

















המקדש הסיקי היה מדהים. קשה להאמין להוד ולהדר שהמקום הזה מקרין. מאוד רציתי לראות אותו גם באור יום, ומשום מה יש לי הרגשה שזה שווה יותר מבחינה פוטוגנית, למרות כל האורות שמנצנצים בערב.. אבל יש עוד שלושה חברים הקבוצה שלנו :) אז אחרי לילה במלון מפנק, עלינו שוב לאוטו המפנק שלנו, והתחלנו לנסוע... נסיעה ארוכה לג׳איפור עם לילה אחד בדלי, ושם, קרו דברים מרגשים אחרים. הפוסט הבא יהיה האחרון מהודו לעכשיו... אני ממש רוצה שתחזרו לקרוא אותו. נתראה!
*סליחה על הצילומים הלא מוקפדים, כל השבוע ההוא, צילמתי ממש בלי חשק בידיעה שאין לי מחשב, ואולי אזכה לראות את הצילומים רק עוד כמה חודשים... מבטיחה שזה השתפר :) 

11.8.16

Tosh - Parvati Valley.

אני כותבת מהבית. הבית ״הזמני״ שלנו בבולגריה.. הגענו לפני כמה ימים, לתוך עשייה מטורפת של בית חדשכן. לפני שנסענו להודו התחלנו לבנות כאן בית חדש. בית שאולי נגור בו בעתיד, אבל בעיקר בית בשביל הסדנאות. הסדנאות עוברות דירה, בין עצי פרי לדנובה היפה.. כן, יש מלא פרטים, ומלא סיפורים, אני אשמור את זה לפוסט מיוחד ומרגש. לבנתיים, אנחנו חזרה בבולגריה, חזרנו כדי לסיים את הבית כמה שיותר מהר, ואז אתחיל עם הקונספט החדש והמפתיע של הסדנאות בלוקיישן הכי ״אני״ שיכול להיות, בבית/סטודיו חלומותי.. והבטחנו לעצמנו שמיד אחרי סדנת כריסמס החגיגית, ככה לקראת ינואר, אנחנו שוב בהודו. כל המשפחה חוזרת למקום שגרם לנו להרגיש משהו אחר. ומיוחד. הודו היא סיפור אהבה, שלשמחתנו הגדולה רק התחיל…  


לבנתיים, יש לי עוד שלושה פוסטים מהודו שמדגדגים לי באצבעות לשתף אתכם.. מקווה לעמוד בקצב, ולהמשיך לשתף בשאר ההתרחשויות, כי כאן, אף פעם לא משעמם :) 








חזרנו מגרן, לגסטהאוס בקאסול, שהתחיל להרגיש כבר כמו חזרה ״הביתה״ עם כל הגיחות שעשינו ממנו ואליו. (למי שמעוניין קוראים לו פינקי, ממש צמוד לבית חב״ד, גסטהאוס מושלם.) ואז הגיע הרגע שממש לא רצינו שיגיע, ודניאל החבר שלנו הודיע שהוא ממשיך הלאה לסרי לנקה. זאת אומרת שנפרדנו גם ממר הספרדיה. היה עצוב, אבל היינו בטוחים שהודו לא יכולה לשלוח לנו משהו פחות ממעולה. וכמו שהודו יודעת, פתאום הופיעה בגסטהאוס משפחה מקסימה עם שלושה ילדים קרובים בגיל לשלנו, ויאללה, החלטנו לצאת לכפר בשם טוש יחד. מכל מי שהיה בהודו ודיבר איתי לפני שיצאנו למסע, בעיקר שמעתי על טוש ועל פולגה. כנראה שאף אחד לא מפספס את השניים האלו. נחנו יומיים עם הרגליים למעלה ומלא פנקייקים עם נוטלה, חידשנו את הכוחות ויצאנו בג׳יפ, ארבעה מבוגרים וחמישה ילדים שמחים

היה כיף, היה רגוע, בעיקר היה אחר. כל בנאדם מביא איתו את האנרגיות שלו, ושמחנו לטייל ככה פתאום עם עוד ילדים, עם הרבה משותף. הברייטמינם בדיוק הגיעו להודו, ואנחנו כבר היינו ״מנוסים״ כמה מצחיק שזה נשמע











בדרך למעלה לטוש, היה את אחד הרגעים הכי מצחיקים שקרו לי בהודו. הילדים כמובן תופסים מלא תשומת  לב בנוף התרמילאי שהממוצע שלו הוא 22 בערך. לכן, לכל מקום שהם מגיעים אליו ישר קולטים אותם.. וכבר יש להם חברים מכל מקום שהם ביקרו בו. חברים מלה לדאק, חברים מואשישט, חברים ממטאורה, וכמובן מגרן, ששם, אין מי שלא הכיר אותם. קיצר, אנחנו מטפסים במעלה ההר כדי להגיע לגסטהאוסים, עם התיקים עלינו, ומאחד הגסטהאוסים הגבוהים פתאום אחד הגברים? נערים? לא יודעת איך לקרוא למישהו בן 22-23…?צועק ללולי שלי כשהוא מזהה אותו מרחוק: ״הנה לולי הגיע לטוש, (כמובן שהוא השתמש בשם האמיתי שלו) מה קורה? יא׳ גבר??״ ופתאום קלטתי, שוואלה, הילד שלי הוא גבר קטן, שצועד במסלול פסיכי שהחיים הביאו אותו אליו, ויש לו מין אחוות גברים כזו, עם מטיילים אחרים, מהארץֿ, ומהעולם, והוא אמנם יצור קטן פיזית, אבל כה יצור מקסים ונפלא, שכולם רוצים בחברתו, וזה ריגש אותי עד דמעות. סתם משפט שנזרק לאויר בטוש, בפארווטי, וגרם לי להיות גאה בדרך שלנו

אז טוש הוא באמת כפר קסום, עם מפל, ונוף משגע. החברה של הילדים השתלטה לטובה על החוויה, והיה משמח לראות אותם מדברים ומחליפים חוויות וסיפורים. אני חטפתי נפילה אכזרית על שיח סרפד, והרגל שלי התמלאה בשלפוחיות מלמעלה עד למטה.. וככה התיישבתי לי לנוח בלי לעשות כלום, והיתה לי מנוחה נעימה.. 
אבל האמת האמיתית היא שכשהגענו לטוש כבר הרגשתי איזה סוג של עייפות. לא עייפות פיזית (אולי גם קצת, אבל לא בעיקר), אלא עייפות משיאים. לא הצלחתי להכיל את הקפיצות המהירות האלו מחוויה לחוויה. מסע בהודו זה לא החיים הרגילים. אצלי בחיים אין הרים, ומדבריות, ומפלים ושבילים מטורפים כל יום. ממש לא. והחוויות שצברנו רק בחודש אחד, בלדאק ובפארווטי, מילאו אותי ל כך עד שהגעתי לשלב של רוויה, והרגשתי שאני באמת, אבל באמת, לא צריכה יותר כלום. אים לי איך להתמודד עם עוד שיא עכשיו. אין לי איפה לשים עוד סיפור דרך מטורף שלנו בהודו. רק רציתי שיגרה של כלום, ושלא יקרה כלום. פחדתי שלא אצליח להנות, ולזכור את מה שהיה עד עכשיו, והופ, משהו אחר ישתלט. הייתי צריכה זמן שקט, בלי דיבורים, בלי עשייה, בבקשה בלי עוד שיא מטורף אחד. וככה, בלי להסביר את עצמי יותר מידי, כי בויאן ואני זה מופע הטלפטיה הכי גדול בעולם, החלטנו בבוקר למחרת לחזור לקאסול, לעקל, ולהפרד מעמק פארווטי המופלא, ולהמשיך הלאה

ידענו שהזמנים שלנו עם הברייטמנים לא יצטלבו לצערנו, כי הם רק הגיעו ואנחנו היינו בפארווטי קרוב ל-3 שבוועת, וקיווינו שאולי בהמשך


בערב עשינו מדורה עם מרשמלו אמיתי שמצאתי בטעות בקאסול, ופיצות מעולות. חיכינו לגמר ליגת האלופות, אבל אז העמק החשיך כולו ובמקום זה קיבלנו אלפי כוכבים וקולות לילה של חיות. שווה יותר. הפסקות חשמל בהודו כבר הפסיקו להפתיע מזמן.. 

אחרי בוקר באיזי, טיול נעים בכפר הבאמת מקסים, בין הבתים, הכביסה ובית הספר המקומי, עלינו על ג׳יפ חזרה לקאסול, הברייטמנים המשיכו לפולגה, והחלטתי ביני לבין עצמי שהיום נועד לעשיית כלום, הרי הודו ממש טובה בזה.. קניתי ללולה ולי מלא קרמים ומסכות אורגניות והתפנקו לנו במקלחת כל היום, ובחצר של הגסטהאוס על גורי כלבים, ותוכי אחד פצוע שלולה טיפלה בו כמעט שבוע.. כמה עוד אפשר להגיד שהודו טובה…? 



























אז תחזרו לכאן, בקרוב, כי ממש אוטוטו אפרסם תאריכים לסדנה בארץ, שתהיה מיוחדת במינה על אמת..  וכמובן, אספר מה קרה בדרמסלה, איפה הבגסו קייס הכי טובה בעולם ומה הסיפור של רג׳אסטן , למה אני מתה להיות שם ממש עכשיו, ברגעים אלו, ובעצם בכל רגע נתון… 

xxx efrat