27.11.15

Thoughts about our Labrador (which we don't have..)

מאיפה להתחיל...? כבר מהקיץ, יולי, אוגוסט שמתי לב שהבלוג כבר לא נראה כמו שהוא היה פעם.. אם יש משהוא שאני אוהבת, זה to blog , והרגשתי שלקחו לי את זה בדרך ממש אכזרית.. הייתי מוצאת את עצמי מתלבטת אם להעלות פוסט או לא, בגלל שהתוצאת הויזואלית הייתה כל כך מאכזבת.. ולרוב, באמת לא כתבתי. לפעמים העלתי ״פוסטים״ לפייסבוק, מה שממש לא מצא חן בעיני, כי אפילו שהנתונים בבבלוג הזה לא רעים בכלל.. אני מרגישה שזה הרבה יותר אינטימי כאן, המקום הזה שייצרתי לעצמי. הרבה יותר משרת את המטרה שלי. אז לגבי מטרות.. כן. בשבוע שבועיים הקרובים, אני אנסה לעדכן כאן את כל מה שחסכתי בחודשים האחרונים. יכול להיות שיהיו לפעמים שני פוסטים ביום.. ממש ככה. אבל אני מרגישה שזה הדבר שהכי בא לי לעשות. לשמור על הרצף הזה, המיוחד בשביל הילדים. כמה עצוב להודות, שאפילו אני , עם הזמן, די הפסקתי להדפיס תמונות. וגורלם של קבצים דיגיטלים ידוע מראש.. אבל הבלוג הזה תמיד יהיה כאן. מפשילה שרוולים, ונכנסת לקצב.. לא בטוח שזה יהיה כרונולוגי, אבל בטוח שזה ישמח אותי מאוד, לראות איך הבעיה הטכנית בבלוג נפתרה, והכל שב על מקומו בשלום. 

מייד אחרי כל סדנה בולגריה, ביום שלמחרת, אנחנו, הילדים בויאן ואני נכנסים לאוטו, ונוסעים חזרה לכפר. את הכפר אני עוזבת יחד עם הבנות ב-23:00 בלילה שבין ראשון לשני. אני וחמותי חוזרות הבית מותשות, אבל הכי מרוצות בעולם. בבוקר, כולנו נכנסים לאוטו, הילדים יודעים שהם הולכים ״לגן עדן״ לחיות.. והפעם היתה ממש מיוחדת, כ״כ הרבה גורים מתוקים, שמריחים כמו גורים (מתה על הריח הזה!) מתכרבלים לנו בין הצוואר לשיער.. באמת שלא צריך יותר מזה כדי לספק את הילדים שלי. סטלה ובויאן, הבעלים של הבקתות מטפלים בעשרות חיות בכפר שלהם. יש להם 4 סוסים, ממש סוסי בר יפהיפיים, וסייח אחד בדרך!! חמור אחד, כמה כבשים, חתולים כלבים ותרנגולות, בהמוניהם, במבי אחד פצוע שמקבל טיפול מסור בכפר, ובטח עוד כמה ששכחתי. לולה הצליחה להדביק את אחיה באהבה הגדולה, הענקית שלה לחיות. אני מרוצה. 




הילדים מאוד רוצים חיה. היה לנו כלב 11 שנים. זה היה קצת מסובך.. הוא טס איתנו לניו יורק, חזר, היה בבולגריה 4 פעמים, בגדול הוא היה מאוד מפונק, כמעט העיפו אותנו מדירה בניו יורק כי הוא לא היה מחונך מספיק. הוא נבח כל היום. לא היה לנו קל איתו.. אבל הוא היה חלק ככ משמעותי מהחיים של בויאן ושלי יחד.. היה עצוב מאוד כשהוא מת. בשיבה טובה. לולה עוד היתה קטנה ולא ככ הבינה, ולולי למען האמת, העצובה מאוד, לא היה ככ מחובר אליו. כי רורו (הכלב) לא נתן. אני כותבת את זה ממש בעצב, ובגלל שאני רוצה להזכיר לעצמי, שאנחנו כמשפחה חייבים חוויה מתקנת. הייתי רוצה שהילדים ירכבו על גב של לברדור ענק ומפנק, שיתכרבלו לו בפרווה, ויאהבו אחד את השני כל החיים.. אבל איך שהוא, אנחנו מוצאים את עצמינו בנדודים רבים מידי בשנים האחרונות, ומי בכלל יודע מה יהיה בעוד חודש. אז עד שנשתקע, בבית עם גינה, הלברדור יאלץ לחכות וגם הילדים. לבנתיים, יש את החיות של סטלה :) זה גם משהו.. וכמובן את מימי ומדי, החתולים של סבתא נורה.  


אחד הטיפים שנתנו לו בימי בצלאל, להשיג תמונה טובה, היה לשלב בה או חיות או ילדים.. מעניין איזו ביקרות הייתי מקבל על התמונות האלו. תכלס, אני נמסה לראות אותן. לא רק כי הן פוטוגניות נורא, אלא כי אני נזכרת כמה הרגעים האלו היו מושלמים עבור הילדים. באמת. 

מי שלא שמה לב לחצאית החתולים של לולה, ולחולצת הסנאיים.. זה ממש לא בסדר :) 
עד הפוסט הבא (בטח היום או מחר לכל המאוחר) אני ממשיכה להרהר על החיים שלנו בלי הלברדור. לבנתיים. 
ולולה כאן, מוסרת כמה פרצופים, כי היא פשוט כזו. 


No comments:

Post a Comment