זה לא פשוט לחיות בחו״ל עם ילדים קטנים בלי קהילה. קהילה יהודית/ישראלית הכוונה. בשמחה גם הייתי לוקחת אנטרופוסופית או כל מה שהוא אלטרנטיבי פלורליסטי. זה לא מה שיש לנו כאן. אני תמיד אומרת שהסיבה המרכזית שבגללה נחזור בקרוב לישראל היא אחת. מחסור בקהילה. כמובן שיש עוד הרבה סיבות, שבעיני הן זניחות לגמרי, לעומת מה שאנחנו מרוויחים כאן. הפלוסים של החייים שלנו כאן כרגע הם עצומים. קשה לי להסביר, זה הרבה יותר מ - יש לנו שלג, אנחנו עושים סקי. זה ההוויה כולה, של לחיות חיים שלא היינו מצליחים להשיג מבחינה חומרית, ורגשית כרגע בתל אביב. אוקי, זה דיון ארוך, ולעיתים מייגע, אפילו אותי. בגלל זה אני מניחה אותו בצד (הכי קל..) ופשוט משלימה עם כל הטוב שיש לנו כאן כרגע, וכשיגיע חלק ב׳, נראה כבר..
אבל באמת, כשאני יורדת לרמת הפרקטיקה ביום יום, אני לא מעט נתקלת בקשיים. למשל, החגים. לולי שלי, שבילה לא מעט שנים בגן בישראל, כבר בקיא ומכיר את כל הנהלים :) פלאפל ביום העצמאות, סופגניות בחנוכה, רימון בראש השנה. ואפילו קצת מעבר.. לולה, ספגה שנה אחת משמעותית בגן עירייה מבחינת חגי ישראל, ואז עוד כמה חודשים עד שעזבנו באמצע השנה. והגענו הנה, ליומיום הבולגרי, המזרח אירופאי. לא לחופשת קיץ קצרה כמו שהתרגלנו כל השנים, אלא ממש לחיים כאן.
ופתאום, יש לנו כריסמס, ויש סוג של האלווין, ואין כל כך חנוכה, ואין רימון ותפוח בדבש. ומה נכון לעשות, וכמה להעמיס, ואיך להסביר, ומי זה בכלל ישו ואת מי אלוהים ברא. הם כבר לא מניחים עם השאלות המורכבות האלו, ואני שמחה. בשורה התחתונה, חשוב לי דבר אחד, שהם יבינו שבעולם הזה יש גם את האחר. ואם החבר הכי טוב של לולי לא יודע מה זה מצות בפסח, אז לולי יסביר לו, בסבלנות. אם הוא ישאל. ולבנתיים, אני גם לא רוצה שהם יירגישו לא שייכים במקום שבו הם נמצאים. את כריסמס אנחנו חוגגים כבר כמה שנים, כי בבית של סבתא חוגגים מאז ומעולם, הרי סבא איוון הוא נוצרי. אז כאן הבעיה לא באמת קיימת, אנחנו פשוט משתלבים במסורת של המשפחה. אבל אז הגיע האלווין..
אפילו הבולגרים עצמם לא ממש מבינים על מה ולמה לדעתי, אבל השגעת הזו, שתוקפת כל סופר באירופה, ומה לעשות אנחנו עושים קניות בסופר.. ככ פוטוגנית ושמחה, שהשנה החלטנו לחגוג בקטנה.
ומצאתי בלידל (אתן לא מכירות את לידל? רמי לוי של אירופה) קופסאת קאפ קייקס משודרגת עם כל מה שצריך כדי לאפות קאפ קייק בטעם מסטיק עם ציפויי ירוק...
חשוב לי לשמור על המסורת שלי מהבית, לא תמיד זה מצליח. אבל הרבה פעמים, בלי לשים לב, זה קורה. אני מתגעגעת לארוחות שישי אצל אימא שלי. מתגעגעת מאוד.. ובורחת להאלויין כדי להתנחם..
אבל תכלס, היום כולנו כל כך בינלאומיים, לא? הזמרת האהובה על לולה היא טיילור סוויפט, כשאימא שלה היתה מהמחנה המובהק של ירדנה ארזי. הבדל קטנטן.
ואם חשקה נפשכם באדום ובירוק של הכריסמס, באורות מנצנצים, ותפוחים אפויים עם מרנג יהלומים (ככה קוראים לזה כאן!) אז בואו! בואו לסדנה הכי חו״לית שיש, עם אוירת הכי כריסמס שאפשר, בלי נקיפות מצפון, כי הכל בשם הפוטוגניות שם.. :) יש עוד מקומות, אז יאללה, שלחו לי מייל ל: eftalozanov@gmail.com ונדסקס את פרטי ההרשמה יחד.
עד אז, חגים שמחים, רגעים מאושרים, דלעות ורוחות רפאים!!
No comments:
Post a Comment