6.3.18

To be a rock and not to roll.


אנחנו מוקפים בענני שלג מאסיבים כבר שבוע. הכל לבן מסביב, לפעמים מטפטף גשם, והופך את הערימות הבלתי יאמנו האלו לגבעות של שלג מהפנטות. קרחונים ענקיים מחליקים מהגג של הבית מידי פעם, ויוצרים רעידות אדמה מלחיצות. אבל בפנים כל כך חם ונעים לנו. הימים רגועים, ואנחנו עסוקים בדברים קטנים ומשמחים.


חם בבית, והאח דולקת כל הזמן, למרות שההסקה שלנו היתה אחת ההחלטות הטובות שעשינו כשבנינו את הבית. המחשבה שכל היום אנחנו מסתובבים עם חולצות קצרות ויחפים בבית, כשבחוץ הכל מושלג, גורמת לי לחשוב שניצחנו את המערכה. בישראל, אפילו בחורף הכי פושטי, הייתי מעמיסה על הילדים בגדים מסורבלים בתוך הבית. כאן, הבתי חם, ואני מוצאת את עצמי כמעט ולא יוצאת, כי הכל נמצא בפנים. כל מה שאני צריכה. התחלתי לעבוד על תוכניות קדימה. אחרי שאנחנו מסיימים את לימודי הבוקר שלנו, אני מתיישבת מול המחשב, ומתכננת. חוקרת, גולשת למחוזות רחוקים, ומעיזה לחלום איך אני רוצה שהשנה הקרובה תראה. הסדנאות ישנו קצת כיוון גיאוגרפי, שיתופי הפעולה יהיו משמעותיים ויגדלו, ואני רוצה שהאתגרים יגדלו, ושהעשיה תמשיך להיות פורה ומפרה. במאי הקרוב אני מארחת את דניה ווינר מהבלוג מתכוניישן לסדנת אש כאן בבולגריה. ההרשמה החלה, ואשמח לענות על שאלות שאולי יש לכם. תלחצו כאן לכל הפרטים. 




לולה הקטנה שלי כבר לא כל כך קטנה. במערכת הבולגרית מתחילים את כיתה א׳ בגיל 7. זאת אומרת שאנחנו צריכים לקבל החלטה תוך חודשיים אם לרשום אותה לכיתה א׳ או לא. כל הפלוסים בעולם נמצאים מבחינתי בלימודים בבית. עם אחיה אני ממש על הגל. אנחנו לומדים נפלא. הוא התלמיד האולטימטיבי. סקרן, שאפתן, לרוב בעל משמעת, והכי חשוב, תולעת ספרים. כל מה שחשוב לו זה זמן קריאה. מאוד קל ללמד ילד בבית שאוהב לקרוא. הרבה משימות הוא מבצע בעצמו, ומאז שזכה בג׳ק פוט וקיבל אייפד ליומולדת, הוא גם משתמש בויקיפדיה לא מעט, וגולש בין גלי האינטרנט בדרך לימודית וחינוכית.
עם החתולה הקטנה זה קצת אחר. היא פראית. ההבנה שלה, המחוייבות ללימודים ולמשמעת בתור תלמידת חינוך ביתי היא אחרת. היא סופר סקרנית, ויצירתית, אבל אוהבת כל כך את הדרך שלה. ויש לה דרך מאוד ברורה. היא קובעת.



עכשיו אני לא דורשת ממנה הרבה. אנחנו בעיקר עובדות על קריאה, והבנת הנקרא. היא מדהימה אותי ביכולות שלה, בהבנה שלה, בזכרון של פרטים אחרי זמן ממושך. הכל נפלא, רק כשהיא מחליטה שיש לה דברים חשובים יותר לעשות כשהיא צריכה לשבת על הטוסיק ללמוד. יש לה הרבה עיסוקים משלה, וקשה להסביר לא את המשמעות של זמן נתון ללימודים, וזמן למשחקים. באלגנטיות של נחש, החיה האהובה עליה, היא אומרת לי:״  אולי היום נלמד על נחשי תירס? את יודעת כמה הם מגניבים? הם יכולים להיות חיית מחמד. בואי אימא, אראה לך ביוטיוב מה מצאתי. כדאי לך, זה לימודי טבע, לא? ״ וכל זה קורה כשאני מנסה ללמד עיצור חדש, להסביר לה את ההבדל בין חולם לשורוק. ואין לי מכאן מוצא. היא לא מתקפלת. אז מה עושים? זה לא פשוט. יש לי חודשיים להחליט אם היא תרשם לכיתה א׳ בבולגריה או לא. לא יודעת למה מבחינתי זה חצי סוף העולם. מערכת החינוך כאן כל כך לא מקבלת, כל כך לא יצירתית, אני רוצה את הלהבה של לולה בוערת בשיאה. בסופו של יום אני מעריצה את הדיבורים שלה על נחשים ועכברים, את ההחלטה שלה לשים את החולם והשורוק בצד, ליום שהיא תהיה מוכנה.



אני מתפללת שנדע לקבל את ההחלטה הכי טובה בשבילה. וגם בשבילנו. כי כשאני מתוסכלת זה לא פשוט. זה לא נעים. ובסופו של יום, או של שנה, או של שנים.. אני כל כך אוהבת ללמד אותם בבית. להיות מוקפת שלג לבן, האח בוערת, עוגת לימון חמה מהתנור, וכל זה בזמן שאבא שלהם מלמד אותם היסטוריה של העת העתיקה, או שאינ שומעת את לולי קורא ספר שלם באנגלית לאחותו, או שהיא מעתיקה סיפורים שלמים סתם כי היא אוהבת וכיף לה ונעים להם.



כתב היד של לולה מאוד אמוציונאלי. כל אות שלה זה כמו ציור אקספסיבי. מסתלסלת, מתעופפת, מלאה בתשוקה. היא כותבת כמו ריקוד. והאותיות לא ברורות. קנינו לה ציפורן. ממש כמו של פעם. היא כותבת עם דיו, היא כל כך אוהבת את זה. הכל פתאום נקי ומסודר. לכל אות יש משמעות. חשוב לה להקפיד פתאום. טפיחה קטנה על השכם, ועוד פעם אני מפליגה למחשבות על כיתה עם 30 ילדים, ואיך שם ידאגו לה. איך יבינו, יעריצו את הראש המיוחד שלה. ויש עוד כל כך הרבה ילדים מיוחדים. וכולם נפלאים. איך היא תבלוט בין כולם? ואם האש תכבה? ומי יאסוף את הביצים מהלול כל בוקר???



 כל כך הרבה אני דואגת. ומה עומד מול זה? הנה. ילדים. חברים. דינמיקות. יש לנו מזל גדול, ובשנתיים האחרונות הצלחנו להשחיל את הילדים לקבוצה נפלאה. האמת שהם עשו את כל העבודה, לנו רק היה מזל פיזי של לגור בשכונה הזו. כמו בימים שלנו, כשאני הייתי ילדה, הם עוברים דלת דלת, בלוק בלוק, אוספים את כולם ויורדים לשחק למטה ברחבה של הבניין. ילדים מקסימים, כיף. השבוע חגגנו ללולי יומולדת באיחור גדול, כי השובב הזה קיבל את היומולדת האמיתית שלו כאן בבית, עם שתי הסבתות!! ואחר כך על הסלופס באיטליה, ואז הוא היה חולה, ורק השבוע הצלחנו לארגן מסיבונת.
אני מבינה, ורואה כמה החבורה הזו חשובה להם. כמה הם תלויים בה, ומבינה, שאם הם יהיו בבית ספר היא רק תגדל. הקלישאה של האיכות מול הכמות. אני לא מלמדת אותם בבית על עיוור. אני עובדת עם תוכניות שמאושרות על ידי איגודים אמריקאים לחינוך ביתי. אני חוקרת וחופרת כל לילה, אני אוספת את מיטב הספרות שנכתבה מאז 1800 ומשהו. הילדים לומדים שירה. אפשר להגיש שאחרי שלוש שנים יש לי כיוון די ברור מה אני רוצה. וזה בטח לא נמצא בבתי ספר. כמה קשה לילד לזכור איפה האוקיינוס האטלנטי, ואיפה הפסיפיק? ואיפה ההודי? אבל כשיש לך חודשיים בגואה על החוף, אתה לעולם תדע באיזה מים אתה שוחה. לא?
אז חגגנו יומולדת, ואני הכי אוהבת לנעוץ בבלוג חגיגות כאלו, בטוחה שהילדים יתענגו על הזכרונות המתועדים בעוד כמה שנים טובות. לראות את החור הענקי שהשן החסרה יצרה, או את החיוכים המתוחים מאוזן לאוזן כשהחברים שאתה אוהב כולם סביבך ומאושרים.












הילדים המתוקים האלו, לא גדלו על משחקים ארץ ישראליים :) כל שנה אנחנו חוזרים על אותו קונספט של יומולדת, עם הבצל על הכף, תפוח במים, וכל מה שאני מכירה מילדות. הם מחכים לזה משנה לשנה. בשבילם זה אקזוטי ממש.. לראות את כולם כל כך מאושרים, זה החיים עצמם. החיוכים לא נגמרו, ועם צביטה בלב, אני חושבת מה היה קורה אם היו סביבם עוד 20 חברים טובים. אבל יש להם את הקבוצה שלהם, וזה כבר הרבה יותר ממש שהיה לפני שנתיים.
הנחתתי הפעם. גם על עצמי. לשים את המחשבות שחור על גבי לבן זה לא פשוט.
כמה צילומים אחרונים ששבו את ליבי בשבוע האחרון. לולה, השחקנית בעלת 100 פרסי אוסקר, מנקה את הבית באובססיביות כל היום. מזל בתולה. כל הזמן עם סמרטוט ביד. וגם, שולחן האיפור שסבא בנה לה ליומולדת שש, והרגעים המופלאים שהיא מבלה מולו. החיים בכל עוצמתם.


ואני, אני חוזרת לעבודה. מקדמת את הסדנה החדשה עם דניה בכל המרץ, חולמת על משתתפים סקרניים, ב- outdoor פוטוגני כאן בבולגריה. יהיה נפלא, בזה אני בטוחה. מחכה לכם במייל שלי, לכל שאלה, mylovelymessworkshop@gmail.com ומחכה לכם עוד יותר כאן, לחגיגה האמיתית. מחר, אעלה פוסט חדש בנוגע לסדנה, תשארו בסביבה. אפרת

7 comments:

  1. את כבר יודעת שהבלוג שלך הוא האהוב עלי! הפוסטים האלה הם תקווה עבורי לעולם מתוקן ופחות מעושה. יותר מחובר. הדרך שלכם ראויה לכל טיפת השראה. זה קסם אפרת! קסם!
    תודה על השיתופים שלך.

    ReplyDelete
  2. ברגע שראיתי שיש פוסט חדש על הנושא של חינוך ביתי פיניתי לי עשר דקות מתוקות כדי לשבת ולקרוא, במחשב, כך שאפשר לראות את כל הפרטים של התמונות. חיכיתי לפוסט הזה! מאוד אוהבת לקרוא דווקא על החיים היומיומיים שלכם, על השגרה. היה נהדר לראות את הילדים עם החבורה שלהם, מקסימים. כל ילד הוא מסע בפני עצמו, יש כאלה שמעבירים אותנו מסע סבוך ופתלתל יותר, ויש כאלה שהדרך איתם יותר קלה לנו כהורים. זה מה שעלה לי מקריאת ההתלבטות שלכם. אין לי עצות כמובן, אני רק יודעת שזמן המשחק הפנוי היה מאוד מאוד משמעותי עבורנו כשבחרנו את בית הספר של הילדים שלנו. רצינו מקום שיאפשר לזמן המשחק להמשיך בטבעיות מהגן, ולא שייפסק ברגע שנכנסים לכיתה א. זה דורש לא מעט מההורים - לשחרר, להאמין שהילד יגיע ללמוד את מה שהוא צריך וזקוק לו כשהוא באמת ירצה. גם אנחנו עוברים עם זה מסע לא פשוט, עם ילד שמעדיף לבנות מחנה עם החברים בחצר בית הספר במקום לשבת ולקרוא. ועלתה לי גם שאלה - אולי לא חייבים להחליט עכשיו לגבי כל השנים הבאות שלה? אולי אפשר להחליט עכשיו שכיוון שרוב הרגשות החיוביים שלך נוטים לחינוך ביתי זה מה שיהיה בשנה הקרובה, חברה של ילדים ממילא יש לה, ובשנה הבאה תחשבו על זה שוב לאור מה שיקרה במשך השנה?

    ReplyDelete
  3. אפרתי
    את נהדרת
    היטבת לנסח את שהלב מרגיש.
    לא יודעת במה תבחרו
    אבל אני סומכת על לולה שתצמח מזה היטב.
    חיבוק
    וגעגוע

    ReplyDelete
  4. מעריצה את הגישה הנהדרת שלכם להורות ואת המחויבות האמיתית למצוא את הדרך שתפורה לילדים שלך. דווקא כי אנחנו כל כך מתקשים בזה בפרט כשלמשוואה נכנסת גם מערכת החינוך שמשתדלת אך בגדול לא בנויה לרוב
    הילדים. אני בטוחה שעם ההקשבה האינסופית שלכם וההבנה העמוקה שלכם את הנפש של הילדים תמצאו את הדרך הנכונה והמתאימה ביותר. ואני איהנה כרגיל מהכתיבה שלך ומהרעיונות האינסופיים.

    ReplyDelete
  5. אפרת, איזה פוסט מקסים ומרגש.
    בתור בת מזל בתולה שיכולה לראות בלולה את עצמה כילדה - אני מבטיחה לך שאם בוערת בה אש - היא לא תכבה. בית הספר הוא הרבה אבל הוא לא הכל. את מה שאתם מעניקים לה בבית היא תמשיךלקבל, והיא תפתח ראיה ביקורתית וחכמה על המערכת.
    אני בטוחה שכל בחירה שתעשו תהיה טובה לה, ואת צודקת כשאת שמה על השולחן גם את מה שטוב לך ולכם. לא ציינת מה היא רוצה, מניחה ששאלתם.
    בהצלחה אהובה!

    ReplyDelete
  6. וואו! כמה אני מבינה לליבך! אני הכנסתי את מזל בתולה הבוערת שלי למערכת, והספקות מקרים בי כל הזמן. דרך הבלוג והתמונות שלך אני מפליגה עם הדמיון לאיך אולי ואם וכאשר יכלו להיראות חיינו. והיא, טוב לה. האש שלה עוד בוערת. אבל שלי קצת כבתה... בהצלחה בכל מה שתבחרו! בטוחה שהכל יהיה ממש לטובה ולטובתה. מאיה

    ReplyDelete
  7. איזה פוסט מקסים. תמיד אני מסתכלת על החיים שלכם כמו חלום.
    אם יורשה לי להביע את דעתי, אני חושבת שהדבר הכי טוב שיכול להיות לילד זה לקבל חינוך בקצב שמתאים ותומך בו וגם ללמוד דברים שמעניינים אותו. וחשוב מאד להעניק לו את הכלים, החכה לדוג דגים (ולא למלא את המוח באינסוף אינפורמציה שנשכחת למחרת המבחן) היום ללמד לפנות למקורות המידע ויקיפדיה, האקדמיה העברית ללשון, חיפוש בגוגל (ואולי על הדרך לציין שיש כאלו שדרך המידע מנסים להשפיע על הדעת שלנו, ולכן צריך לדעת גם איפה לחפש או לא לקבל הכל כאמת מוחלטת) אלו האינציקלופדיה, המילון והבי"ס של פעם. כל זמן ש-לך! יש את הכוח, היכולת והסבלנות ללמד בבית, דווקא אם יש אתגר בחינוך של לולה אני חושבת שיחס פרטני, מכיל ואוהד הרבה יותר יעיל ומכיל, ומבטל תחושת כישלון ואכזבה שיש לרבים שאינם עומדים בסטנדרט של המערכת. וכמו שכתבה נעמה למעלה, אני גם חושבת שכל החלטה נכונה לאותה נקודת זמן. אם לא תצרפו אותה בשנה הבאה, זה לא קובע לגבי השנים שתבואנה בהמשך וזה גם לא קובע לגבי מערכות שונות אחרות שאולי תיחשפו אליהן בהמשך ותתאימנה לכם.
    בהצלחה, את בהחלט מעוררת השראה והחלטותייך ראויות להערצה.

    ReplyDelete