היה לי לוח זמנים מאוד מסודר. הפוסט שתכננתי להעלות בסוף חודש מרץ, הוא על ההכנות לקראת הסדנה. איך אנחנו מטפלים בגינה, שותלים פרחים, מצחצחים את הכל. איך הילדים בחולצות קצרות ומגפי גומי רודפים אחרי התרנגולות, ובמיוחד, את פריחת השזיף. פייסבוק הזכיר לי היום בבוקר צילום שהעלתי ב-24 למרץ 2017. שני עצי השזיפים שלנו כבר התכנסו בפלומה לבנה וחגיגית. הכל היה כל כך מואר, וחגיגי. אבל. החורף השנה החליט לחגוג בבולגריה, ולהישאר הרבה. כנראה שטוב לו כאן. כשיוצאים החוצה מהבית קשה לראות משהו, בגלל שהעיניים כל כך מסונוורות. הכל לבן ובוהק, והאמת, מאוד אלגנטי. אני אוהבת את העונות כאן בבולגריה, אבל באמת שיש לי כבר מחסור בויטמין די, לא כל כך פשוט. אנחנו די מסוגרים בבית, לא רק שיש שלג, גם מאוד קר, ובגדול העיר שלנו לא מציעה הרבה בחורף. כולם כאן חולמים על הקיץ, ועל הדנובה היפהיפיה.
ואני מתנחמת בסדנה שאוטוטו מגיעה. נותרו שני מקומות אחרונים, ואני מאוד רוצה לראות אתכם איתנו כאן ב-11 למאי. דניה ואני מתכננות להבעיר את העיר מתשוקה לצילום, לאוכל ולחברה טובה. תכתבו לי למייל שמופיע כאן למעלה, ואשריין לכם את שני המקומות האלו. לא תצטערו על זה, וממליצה להזדרז, מחירי הטיסות עדיין מאוד זולים! ולא לשכוח שבפעם גברים בהחלט מוזמנים!
אז מה אנחנו עושים בבולגריה. במקום הנידח והרחוק כל כך מישראל..
אנחנו חיים בין עלילות של ז׳אן דארק ועליזה בארץ הפלאות. שטים בין אוניות של סנוניות ואמזונות, והארי פוטר. רוכבים על פוכור, ולומדים חשבון. לא הרבה. משתדלים לעוף עם הדמיון כמה שיותר. עד שנגיע להרפתקה הבאה שלנו, לא יודעים איפה..
לצערי כישורי הבישול שלי לא מי יודע מה, אבל אני כן מפנקת את הבית בעוגות מושחתות, ויש לנו מנהג נחמד, בכל פעם שמסיימים לקוא ספר, הכוונה היא הספרים שאני מקריאה לפני השינה לשניהם יחד (ומקווה שזה לא יגמר לעולם..) אז עושים מסיבה לכבוד.
בתחילת החודש, היו לנו כמה ימים הזויים של שמש נעימה, וניצלנו את זה לטפל בעץ התות הגדול שלנו, שעליו נמצא הבית על העץ. האמת, זה לא היה יום שמח במיוחד, הילדים באמת הזילו דמעה, וגם בויאן ואני הלכנו לישון באותו הלילה עם אבן בלב. אבל לא היתה לנו ברירה. הקיץ האחרון היה לא פשוט עם כל הפירות שהעץ הניב, והם כידוע מאוד מלכלכים ומכתימים. אמנם בויאן היה עסוק באובססיביות לאסוף את הפירות כל בוקר, (ולא היה מפסיק לקטר) ועורם אותם בחבית גדולה. הגענו ליותר ממאה קילו (!!!) של תותי עץ, וכמובן הפכנו אותם לליקר המסורתי הבולגרי- ראקיה. האורחים שלנו מאוד שמחים על זה.. אבל השנה החלטנו לקצץ את העלים, גם כדי שנוכל לשתול דשא חדש, ותהיה לו הרבה שמש לצמוח, וגם כדי להיפטר מהפירות המלכלכים. גם לפני ארבע שנים בדיוק עשינו את זה, לא להאמין כמה העץ הזה צומח, ובאיזו מהירות.
הימים שלנו נעימים, הילדים מספקים לי אין ספור סיטואציות פוטנציאליות לצילום. לעולם אין לדעת איך הם יירדו במדרגות בבוקר, עם כובע מגונדר, או חליפת אסטרונאוט. דיברנו על פלוסים של חינוך ביתי... איך לעזעזל הם יילבשו תלבושת אחידה עם כל התחפושות שסבתא תופרת להם, ואלו שאני קונה בשקלים בודדים כאן בחנויות יד שניה?? לולי שלי החליט (או יותר נכון נשאב להצעה מאוד מפתה שלי..) להאריך שיער, וביקש שנמצא פתרון לשיער שמפריע לו עד שיצמח. הוא בחר לעצמו את הסרט הזה, ומאז המורה שלנו לאנגלית לא מגיע :) (לא באמת), אבל איזו שיחה התפתחה, בנוגע למלחמת אנגליה צרפת, לגאוות לאומיות, לגיבורי עם. אני מתרגשת מכל ״הלמידות״ הקטנות האלו על הדרך, שנוצרות תוך כדי שיחות אמיתיות, ולא מול ויקיפדיה או דפים מודפסים.
אני מקווה שכבר מחר הסאגה הזו של השלג שמרגיש נצחי תעלם. ונוכל להתחיל בהכנות לקראת הסדנה.. הגינה שלנו תקבל שידרוג רציני, הולכים לבנות משהו מאוד פרקטי ומגניב.. הייתי שמחה לפתות אתכם בצילום מואר ואביבי, ולכתוב שזה מה שיחכה לכם כאן במאי, אולי בהמשך השבוע..
לבנתיים, תציצו בפוסט שכתבתי עם כל פרטי הסדנה, ותכתבו לי שאתם השניים האחרונים להצטרף!
אפרת
No comments:
Post a Comment