זהו, כמעט נגמר. עוד כמה שעות אנחנו על המטוס בדרך הביתה. אין לי מילים לתאר את החופש הכי מושלם שהיה לנו בעולם. פשוט..אין מילים. החוויה היתה כל כך עשירה, וזו הפעם הראשונה שלנו כאן ארבעתנו (!) וזמן כל כך ארוך. חודשיים שלמים ספגנו את כל הטוב שסבא וסבתא נתנו לנו. את כל החום והאהבה שבעולם, שלא להתחיל לדבר על פינוקים..נחנו ושבענו כמו מלכים.
השינות שלנו היו כל כך מתוקות. צברנו כוחות לפחות לעוד עשרה חודשים, עד הפעם הבאה שנבוא לבקר. החגיגות שלנו כאן היו אדירות, לרגע לא נחנו, כל סיבה היתה סיבה למסיבה. סבתא לימדה אותנו כמה חשוב לחגוג ולהנות עם המשפחה, ולא חיפפנו בשום הזדמנות. כל המשאלות שלי ליומולדת של לולה התגשמו, ושום דבר לא היה קורה אם סבתא לא היתה משתפת פעולה. האנרגיות שלה זה משהוא לקנא בו.
בבוקר של התאריך האמיתי של לולה התעוררנו ארבעתנו (אמא אבא לולי ולולה) בעשר וחצי, ככה סתם התפנקנו עד מאוחר, כנראה שידענו שסבא וסבתא מתכננים הפתעה. כל הסלון היה מלא בבלונים צבעוניים עד התקרה, הכל היה נקי ומסודר, וריח של עוגות הציף לנו את הלב.
לולה הגדולה לא האמינה כשראתה את כל הבלונים היפים האלו, שכולם היו שם במיוחד לכבודה. לקראת סוף היום סבא הציע להפריח את כל הבלונים בשמים, ואני ביקשתי משאלה גדולה לכולנו.
בערב, אחרי המקלחת ולפני השינה, סיימנו את מסכת החגיגות שנמשכה קרוב לחודש.. החלטתי בעקבות ההצלחה המסחררת של העוגה מהמסיבה להתחיל מסורת משפחתית. כי לכל משפחה יש את ההרגלים שלה, וכדאי להתחיל אותם מתי שהוא. סבתא אופה כבר קרוב ל-35 שנה את אותה העוגה המדהימה שלה לימי ההולדת של הילדים. מאז שלולי נולד וכשהיא איתנו בימי הולדת אז גם אנחנו זוכים לטעום ממנה. גם כאן היא אפתה אותה ללולה למסיבת יום ההולדת שלה. אבל בתאריך האמיתי אני אפיתי את העוגה שלי. בוסטון קרים פאי. כשהייתי בהריון עם לולי בניו יורק זה היה הקרייב הכי גדול שלי. לא סתם עליתי כפול במשקל מההריון השני:) וככה נולדה לה מסורת...
והשימלה הזאת עוד תקבל פוסט נפרד משלה. אחרי הכל היא השימלה הכי מכובדת שיש ללולה בארון נכון לעכשיו ולעוד מאה שנים קדימה.
בחודשיים שלי כאן צילמתי עשרות של ג'יגה של תמונות. לא חושפת כמה עשרות כדי שלרגע לא תחשבו שכל מה שעשיתי הוא רק לצלם. עשיתי המון דברים אחרים אבל כשהראש רגוע יש את האיזון הנכון לעשות את כל הדברים שאוהבים, ושום דבר לא בא אחד על חשבון השני. מצאתי לי כאן זמן בעיקר להנות מהמשפחה ומהילדים, ונראה שגם לצלם בין לבין. לפעמים יש לי הרגשה שהילדים רואים את המצלמה כחלק מהפנים שלי..אולי בגלל זה לולי הקטן והמוכשר כבר מתחיל להראות ניצנים של "צלם". באחד הימים שלנו בכפר אצל חברים הוא מצא חתול, צילם אותו, ולא שכח להראות לו את התוצאה. יש הוכחות -
ואז הוא אומר לי אימא, סת'כלי עליי שניה-
וזהו, היה ברור שכל מה שבא לי לעשות עכשיו זה ללכת לקנות לו מצלמה. אז זה לא קרה בדיוק באותו רגע (אילוצים טכניים) אבל בהזדמנות ראשונה מצאתי מצלמה משומשת שיכולה להעסיק אותו לבינתיים, כמו של גדולות, ככה הוא אומר. הכוונה היא כמובן כמו של גדולים, אבל בחיים שלו הצלמות הן נשים.
צרוף מקרים שהוא לובש את אותה החולצה. זה צולם בהפרש של שבוע לפחות.. דרך אגב, אם מישהוא מכיר מצלמה אמיתית עם מסך LCD אחורי לילדים, אשמח לשמוע המלצות :)
וככה העברנו לנו קיץ שלם במזרח אירופה בלי לשים לב בכלל. הזמן טס לנו כמו הבאט מוביל של באטמן. כבר כמה פעמים כתבתי פוסטים ב-8 חודשים שהבלוג הזה קיים (!) על התקופות שלולי עובר בחיים. כמו תומאס הקטר, בוב הבנאי וחברים. הקיץ הזה היה שייך לבאטמן ללא ספק.
כשהסתובבנו כאן ברחובות בעיר, לפעמים אנשים היו צועקים לנו מרחוק, בעיקר כאלו שאנחנו לא מכירים - מה קורה באטמן??? איך שהוא הוא הפך כאן לשיחת היום, הרי לא כל יום מגיע לעיק באטמן אמיתי עם מסיכה וגלימה, ומסתובב פרא בפארק. באחד הימים חברה הזמינה אותנו להטבלה של הבן שלה בכנסייה. אף פעם לא הייתי בטקס כזה וזה סיקרן אותי אז הלכנו. אנחנו נכנסים, והחברה אומרת לי שהיא כל כך שמחה שהכומר הספציפי הזה מטביל את הבן שלה, כי הוא גר בברלין ויצא שהוא במקרה בעיר, והם חברי ילדות. ובפנים, בתוך השקט של הכנסייה, פתאום הכומר ניגש ללולי, ובעיברית צחה שואל אותו - מה קורה, באטמן?? !!!!!!! מסתבר שהוא נתקל בו עם סבתא כמה ימים לפני בפארק, עם התחפושת, והם דיברו קצת, ובכלל העיר שהוא הכי אוהב בעולם היא תל אביב..עולם קטן. אז הוא היה בתקופת הבאטמן שלו, והיא היתה בתקופת ה - אימא, אני לא עושה לך חיים קלים בלצלם אותי. פשוט ככה. לא היה קל לצלם אותה. היא סופר זריזה..
וככה עבר לו הקיץ, קראנו ספרים -
וטיילנו המון-
וחוינו, ובעיקר גדלנו. הילדים שלי גדלו. היא כבר מתעניינת בנעליים.
ומהפוסט הבא, הימים יהיו ימי תל אביב. אני כבר יכולה לתת הצצה קטנה מהפוסט הבא. הוא יספר לכם על הפרוייקט הגדול של הקיץ. אנחנו חוזרים מכאן עם שלל רציני ביותר. לא לבעלי לב חלש. רמת היופי היא עצומה. יכתב מתל אביב, אבל הנה הצצה-
וטיפ קטן להצלחה בצילומי ילדים- תנו להם ליצור את הרגע. זה מה שאני עשיתי במשך חודשיים. ונהנתי מכל שניה.
אני מקווה שהנעמתי את הזמן שלכם, איפה שלא הייתם בקיץ, מצפה לעוד המון פוסטים יצירתיים, ובעיקר לחויות חדשות עם המשפחה. סבא וסבתא, אתם הכי הכי בעולם, אנחנו אוהבים אתכם עד השמיים ובחזרה. עוד שניה אנחנו עוד פעם כאן, הקיץ הבא ממש מעבר לפינה. נשיקות!!!
השינות שלנו היו כל כך מתוקות. צברנו כוחות לפחות לעוד עשרה חודשים, עד הפעם הבאה שנבוא לבקר. החגיגות שלנו כאן היו אדירות, לרגע לא נחנו, כל סיבה היתה סיבה למסיבה. סבתא לימדה אותנו כמה חשוב לחגוג ולהנות עם המשפחה, ולא חיפפנו בשום הזדמנות. כל המשאלות שלי ליומולדת של לולה התגשמו, ושום דבר לא היה קורה אם סבתא לא היתה משתפת פעולה. האנרגיות שלה זה משהוא לקנא בו.
בבוקר של התאריך האמיתי של לולה התעוררנו ארבעתנו (אמא אבא לולי ולולה) בעשר וחצי, ככה סתם התפנקנו עד מאוחר, כנראה שידענו שסבא וסבתא מתכננים הפתעה. כל הסלון היה מלא בבלונים צבעוניים עד התקרה, הכל היה נקי ומסודר, וריח של עוגות הציף לנו את הלב.
לולה הגדולה לא האמינה כשראתה את כל הבלונים היפים האלו, שכולם היו שם במיוחד לכבודה. לקראת סוף היום סבא הציע להפריח את כל הבלונים בשמים, ואני ביקשתי משאלה גדולה לכולנו.
בערב, אחרי המקלחת ולפני השינה, סיימנו את מסכת החגיגות שנמשכה קרוב לחודש.. החלטתי בעקבות ההצלחה המסחררת של העוגה מהמסיבה להתחיל מסורת משפחתית. כי לכל משפחה יש את ההרגלים שלה, וכדאי להתחיל אותם מתי שהוא. סבתא אופה כבר קרוב ל-35 שנה את אותה העוגה המדהימה שלה לימי ההולדת של הילדים. מאז שלולי נולד וכשהיא איתנו בימי הולדת אז גם אנחנו זוכים לטעום ממנה. גם כאן היא אפתה אותה ללולה למסיבת יום ההולדת שלה. אבל בתאריך האמיתי אני אפיתי את העוגה שלי. בוסטון קרים פאי. כשהייתי בהריון עם לולי בניו יורק זה היה הקרייב הכי גדול שלי. לא סתם עליתי כפול במשקל מההריון השני:) וככה נולדה לה מסורת...
והשימלה הזאת עוד תקבל פוסט נפרד משלה. אחרי הכל היא השימלה הכי מכובדת שיש ללולה בארון נכון לעכשיו ולעוד מאה שנים קדימה.
בחודשיים שלי כאן צילמתי עשרות של ג'יגה של תמונות. לא חושפת כמה עשרות כדי שלרגע לא תחשבו שכל מה שעשיתי הוא רק לצלם. עשיתי המון דברים אחרים אבל כשהראש רגוע יש את האיזון הנכון לעשות את כל הדברים שאוהבים, ושום דבר לא בא אחד על חשבון השני. מצאתי לי כאן זמן בעיקר להנות מהמשפחה ומהילדים, ונראה שגם לצלם בין לבין. לפעמים יש לי הרגשה שהילדים רואים את המצלמה כחלק מהפנים שלי..אולי בגלל זה לולי הקטן והמוכשר כבר מתחיל להראות ניצנים של "צלם". באחד הימים שלנו בכפר אצל חברים הוא מצא חתול, צילם אותו, ולא שכח להראות לו את התוצאה. יש הוכחות -
ואז הוא אומר לי אימא, סת'כלי עליי שניה-
צרוף מקרים שהוא לובש את אותה החולצה. זה צולם בהפרש של שבוע לפחות.. דרך אגב, אם מישהוא מכיר מצלמה אמיתית עם מסך LCD אחורי לילדים, אשמח לשמוע המלצות :)
וככה העברנו לנו קיץ שלם במזרח אירופה בלי לשים לב בכלל. הזמן טס לנו כמו הבאט מוביל של באטמן. כבר כמה פעמים כתבתי פוסטים ב-8 חודשים שהבלוג הזה קיים (!) על התקופות שלולי עובר בחיים. כמו תומאס הקטר, בוב הבנאי וחברים. הקיץ הזה היה שייך לבאטמן ללא ספק.
כשהסתובבנו כאן ברחובות בעיר, לפעמים אנשים היו צועקים לנו מרחוק, בעיקר כאלו שאנחנו לא מכירים - מה קורה באטמן??? איך שהוא הוא הפך כאן לשיחת היום, הרי לא כל יום מגיע לעיק באטמן אמיתי עם מסיכה וגלימה, ומסתובב פרא בפארק. באחד הימים חברה הזמינה אותנו להטבלה של הבן שלה בכנסייה. אף פעם לא הייתי בטקס כזה וזה סיקרן אותי אז הלכנו. אנחנו נכנסים, והחברה אומרת לי שהיא כל כך שמחה שהכומר הספציפי הזה מטביל את הבן שלה, כי הוא גר בברלין ויצא שהוא במקרה בעיר, והם חברי ילדות. ובפנים, בתוך השקט של הכנסייה, פתאום הכומר ניגש ללולי, ובעיברית צחה שואל אותו - מה קורה, באטמן?? !!!!!!! מסתבר שהוא נתקל בו עם סבתא כמה ימים לפני בפארק, עם התחפושת, והם דיברו קצת, ובכלל העיר שהוא הכי אוהב בעולם היא תל אביב..עולם קטן. אז הוא היה בתקופת הבאטמן שלו, והיא היתה בתקופת ה - אימא, אני לא עושה לך חיים קלים בלצלם אותי. פשוט ככה. לא היה קל לצלם אותה. היא סופר זריזה..
וככה עבר לו הקיץ, קראנו ספרים -
וטיילנו המון-
וחוינו, ובעיקר גדלנו. הילדים שלי גדלו. היא כבר מתעניינת בנעליים.
ומהפוסט הבא, הימים יהיו ימי תל אביב. אני כבר יכולה לתת הצצה קטנה מהפוסט הבא. הוא יספר לכם על הפרוייקט הגדול של הקיץ. אנחנו חוזרים מכאן עם שלל רציני ביותר. לא לבעלי לב חלש. רמת היופי היא עצומה. יכתב מתל אביב, אבל הנה הצצה-
וטיפ קטן להצלחה בצילומי ילדים- תנו להם ליצור את הרגע. זה מה שאני עשיתי במשך חודשיים. ונהנתי מכל שניה.
אני מקווה שהנעמתי את הזמן שלכם, איפה שלא הייתם בקיץ, מצפה לעוד המון פוסטים יצירתיים, ובעיקר לחויות חדשות עם המשפחה. סבא וסבתא, אתם הכי הכי בעולם, אנחנו אוהבים אתכם עד השמיים ובחזרה. עוד שניה אנחנו עוד פעם כאן, הקיץ הבא ממש מעבר לפינה. נשיקות!!!
מושלם!
ReplyDeleteכל מילה מיותרת!
פשוט מושלם!
איזה כיף של פוסט, של משפחה, של חופשה...תענוג
ReplyDeleteמקסימה ומוכשרת שכמוך. נהנתי כל כך מהסיפורים והתמונות !
ReplyDeleteמשהו!
אוי! כמה נחת! מסכימה עם אילאיל- כל מילה מיותרת,, מושלם!
ReplyDeleteפוסט מקסים מחמם לב. איזה כיף
ReplyDeleteקסום!
ReplyDeleteשפע נחת ואושר לכולם!
תודה על השיתוף.
ReplyDeleteהבלוג שלך פשוט נפלא
הצילומים אדירים
הילדים מתוקים
והכל פשוט מרתק
כן, הנעמת לי את הקיץ בתמונות יפיפיות של ילדים.
ReplyDeleteאז נכון, שזה גם בגלל שיש לי ילד קטן,
אבל התמונות שלהם פשוט מדהימות, ועוד על רקע כל הנופים האלו - תמונות כאלו לא רואים כל יום.
היה כיף להיות איתכם בחופש :-)
פשוט כיף לקרוא אותך אפרת. כיף כיף והצילומים והאור הכל מופלא!
ReplyDeleteואגב כמרים... סבא שלי היה פרופסור לתלמוד בהרווארד (כעת בדימוס) כל העמיתים שלו הם כמרים. הם משוחחים ביניהם ברהיטות בעברית צחה וגם ביוונית מתה. בידור..
:))