25.8.18

Greece with kids - the best time!

פעם ראשונה ביוון? אז כן! למרות שאנחנו גובלים עם הארכיפלג המדהים הזה, עדיין לא מצאנו את הזמן לקפוץ לשם. מזלנו שהזמן הגיע, כי היתה לנו חופשה משובחת במיוחד.
רוב הצילומים כאן הם של מים צלולים וילדים קופצים. אה, וכן.. מחנות אוהלים.. מתנצלת מראש על העריכה הלוקה בסינון, זה מסוג הפוסטים שאני בעיקר כותבת עבור הילדים, עבור הזכרונות המשפחתיים שלנו. ועל הדרך, אשמח לשתף אתכם בכמה המלצות, למרות שידוע שאי אפשר להתחרות עם הישראלים בעניין יוון, אז קטונתי. אני כאן רק לספר על הימים הנפלאים שהיו לנו שם, בין הטורקיז לסלעי, בין סרדינים למפלי שמן זית בין אוהל כחלחל לעששית כתומה וירח דם..
העמסנו את האוטו, ומעגל של ציוצי ציפורים צייץ לנו מסביב לראש - מים צלולים, סרדינים טריים, חופים נטושים, יוון. אנחנו מכירים את הסטלבט הזה טוב מאוד מגואה, ולא היה לנו ספק שאנחנו בדרך הנכונה. היציאה היתה ספונטנית, ואחרי ריפרוף באיר בי אן בי, הבנו שלא אנחנו נשלם את ה-100 יורו לבית קטנטן לא על החוף עם מרצפות קרמיקה חסרות חן ומצצעים משנות ה-80. וכנראה שגם לא אנחנו נשלם מלונות פאר מפנקים, כי פשוט לא. עם המון מוטיבציה, קפצנו ללידל ולקאופלן השכונתיים שלנו והתחלנו להעמיס, כיסאות, מחצלות, עששיות, מזרנים מתנפחים, כל מה שהיה חסר. וככה, די בזול, סידרנו לנו לינה יומית בסביבות ה-25 יולו ללילה! לא הזמנו דבר מראש, יצר ההרפתקנות, והסקרנות לראות אתרי קמפינג שונים הוביל אותנו ספונטנים דרומה ליוון.

הכיוון היה מוגדר, תכנו להגיע לאחת משלושת הלשונות של האיזור שנקרא חליקידיקי. החלונות פתוחים, אנחנו מתבדרים ברוח הנעימה עם מוזיקה בפול ווליום, נסענו בערך שש שעות עם עצירות והגענו ממש לגבול עם יוון. 15 דקות משם. חששתי שנהיה קצת עייפים לצלוח את כל הדרך בפעם אחת, ומראש חיפשתי אפשרויות לינה באיזור סנדנסקי בבולגריה. מצאתי גסט האוס מקסים שמנוהל על ידי שני בריטים ממנצ׳סטר, יש אפשרויות לישון באוהלי טיפי מגניבים, או חדרים בבקתה האקולוגית/אורגנית המגניבה שלהם. יצא שפגשנו שם אנשים מרתקים, והארכנו בספונטניות את השהייה שם לשני לילות. הרבה בזכות הבריכה האטרקטיווית שהיתה בכפר, 6 שקלים לכל היום. סקור! הגסט האוס ממוקם בליבו של כפר בולגרי אותנטי, קרוב מאוד לאחד הפלאים שבולגריה ידועה בהם, מעיינות גופרית חמים. כמובן, שיצאנו לטיול רגלי לשם, חצינו מסילות רכבת מדהימות, הילדים ממש הרגישו שהם חיים את הסיפור של ילדי המסילה שקראנו בשנה שעברה. הדרך לשם היתה נפלאה, הגענו, טבלנו, באמת שמומלץ! אורחים מזדמנים הגיעו לגסט האוס, פגשנו שתי פולניות מגניבות על אופנועים כבדים שעושות נסיעת צדקה עבור ילדים בסיכון בפולין. תציצו בעמוד הפייסבוק של האגודה.  כמובן שבחור ישראלי מרתק גם מצא את עצמו לאותו כפר נידח בדרום בולגריה :) ובנוסף, בחור בולגרי צעיר, איש ידע וטייל גדול, עם המון דעות שחלקנו עליהן, אבל כושר חברות נהדר, הראה לנו בטוב ליבו את הבית שבו גרה המכשפה המפורסמת, הגדולה והכבירה של בולגריה. הרבה אגדות סבבו סביבה, והסתבר שחברה של חמותי, בזמנו לפני שהיא נפטרה, היתה הדמות הקרובה אליה ביותר. טבלנו, טיילנו, למדנו, היה באמת מספק, וביום השלישי חצינו את הגבול ליוון.














הדרך לחופשה שלנו עברה בסלוניקי. נכנסנו דרך העיר בבוקר, לחטוף ארוחת בוקר טעימה באחד מבתי הקפה שם, להגיד שלום לפסל של אלכסנדר מוקדון, ולהמשיך הלאה. גוגל מאפ ממפה מצויין אתרי קמפינג באיזור, ומהמלצות שקיבלנו מחברים בחרנו את הלשון האמצעית של חליקידיקי שנקראת סיטוניה. שעת הצהריים הגיעה, וחנינו באתר קמפינג השני או השלישי שראינו, שנקרא מיטרי.  לטירוני קמפינג כמונו, האתר היה מרשים. היו בו כל המתקנים הדרושים להעביר את הקמפינג בשיא הנוחות. כמעט בכל אתר קמפינג יש מרכול קטן שמציע מצרכים טריים וגם יבשים, אפילו בשר טרי, באתר הזה היתה מסעדה קטנה שהגישה חמישה מאכלים מסורתיים כמו מוסקה וכו, הכל מאוד מתוקתק שם, נקי, מאורגן לתפארת. הופתענו מכמויות הציוד ששועלי הקמפינג הותיקים סוחבים איתם ממדינות אירופה השונות. הקמנו את האוהלים שלנו, שנראו לרגע מגוכחים לעומת הקראוונים והקמפרים המפונפנים שהיו שם, אבל היה לנו כל כך טוב, הרגשנו באמת גאים שהגענו עד לרגע הזה. היינו מצויידים בהכל, לא חסר לנו כלום. אחרי שהאוהלים היו פרושים, מתחנו חבל כביסה ארוך, זה אומר שאנחנו בעיניינים, כי ככה כולם עושים. החוף של האתר הזה היה קטן ונעים, המון משפחות מכל אירופה התקבצו לאורכו כל שעות היום, קופצים לרגע לאוהל/קראוון להתקין ארוחת צהריים או להתקלח. הלילה הגיע, ואיתו הצרות. לא דאגנו לסגור את האוהל כמו שצריך בערב, וחגיגת יתושים גדולה במיוחד מנעה מכולנו להרדם עד השעות הקטנות של הלילה. טירונים, אמרתי? לקצר סיפור ארוך, זה לא קרה יותר והלילות שלנו הפעו לענוגים אחרי המלחמה ההיא. בלילה השלישי זכינו לשיעור מעלף מאסטרונום אמיתי שהגיע עם טלסקופ סופר מקצועי, וכל ילדי המחנה התקבצו לראות את ליקויי החמה, את ירח הדם המופלא שהגיח בחצות. זה היה לילה קסום במיוחד, שבו (שוב כמו טירונים) גילינו את האפליקציה הנהדרת לאיפון שנקראת sky view מאוד ממליצה! על יד כל אתר קמפינג יש עיירונת פיצית שמציעה מסעדות וכל מיני שטויות שילדים מאוד אוהבים. בקיצור, לא משעמם בכלל.  נשארנו במחנה הזה 4 לילות, והבנו שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו במחנה קצת פחות בורגני, קצת יותר פראי, קצת יותר אנחנו. וככה, קיפלנו את הציוד שלנו, מאושרים עם נסיון קמפינג עשיר מאחורינו :) אל היעד הבא.



המשכנו לנסוע בידיעה שהדרך תוביל אותנו למצוא את מה שאנחנו מחפשים, בדיוק עליון. עצרנו לארוחת צהריים בעיר יחסית גדולה ששכחתי את שמה, ולא רק שזו היתה ארוחה נפלאה, המלצרית הובילה אותנו אל המקום שאליו רצינו להגיע, ועדיין לא ידענו א זה. בהמלצתה, אחרי ארוחת מלכים הדרמנו עוד קצת, לגדה השניה של סיטוניה, תרים אחרי camping katerina. בדרך עצרנו להציץ בכוד כל מיני אופציות שנקרו בדרכנו, מגלים עולם ומלואו של תרבות קמפינג מפוארת. סבים וסבתות עם הילדים, הנכדים והנינים. תהינו אם גם אנחנו התחלנו איזו מסורת משפחתית באותם ימים.. גילינו חופי מסיבות של צעירים, חופי יוקרה עם קמפינג הכי מעוצב שיש, חופים סגורים לקהל, חופים נטושים, והרבה תנועה בדרך. חייבת לציין שחוץ מהמחשב שלי שנועד לפריקה של צילומים מהכרטיסים, ואיפון בשביל הוויז, אנחנו לא מטיילים עם אייפדים או כל שטות אחרת שגורמת לי לאבד את הילדים לטובת פיקסלים. פעם ביום צפינו דרך הנטפליקס בסדרת טלויזיה שהם בחרו, הפעם זו היתה ״האסופית״ ומעבר לזה הם התבקשו למצוא לעצמם תעסוקה בדרכים. משחק נחמד הוא לבנות פלייליסט, כל אחד מבקש בתורו שיר, וככה נבנה רצף אישי של כל אחד, וגם נשמר הלאה לנסיעות הבאות. בגדול הילדים שלי מדברים נון סופ, אז לא היו רגעים של ״אנחנו מאבדים את זה״ כי תמיד קורה משהו. לטוב ולרע. קצת שקט לא היה מזיק, אבל הנסיעות ביוון מאוד לא  ארוכות, ככה שבאמת אין על מה להתלונן.
אחרי הצצות לחופים הומים, ולכאלו שהומים פחות, הגענו ליעד שלנו - קמפינג קתרינה. שוב, להפוך סיפור ארוך לקצר, זה כמובן היה המקום שדמיינו בו את המשפחה הקטנה שלנו. בדיוק מה שהיינו צריכים. הבעלים של האתר היה חביב במיוחד, השטח היה מאוד מרווח, החופים שסבבו אותו היו נפלאים, ובעיקר, ההון האנושי היה משמעותי. הילדים שלי פגשו שני ילדים איטלקיים מקסימים, שלא דיברו מילה באנגלית, ובאותה נשימה שיחקו יחד במשך 10 ימים..




הפעם באמת התמקמנו. תקענו יתדות ארוכים באדמה, ועשינו הכל כדי ליצר נוחות מקסימלית. ידענו שמכאן, נסע רק חזרה לבולגריה. הילדים מצאו מהר את הפינה שלהם, המוני ילדים מכל אירופה, זה כמו חנות ממתקים גדולה. כל אחד עם המשחקים שלו, התרבות שלו, השפה, הכל הפך ערבוביה של ילדים מאושרים. את הימים בילינו בחיפושים (מוצלחים במיוחד יש לציין) אחרי סלעים גבוהים לקפוץ מהם, את הצהריים בסייסטה נעימה, ואת הערבים באיזי, עם ספרים, גיחות קצרות לעירה הסמוכה, טבילות אחר צהריים במים, וסתם בדיבורים אין סוף מסביב לאוהל.











גילינו שאנחנו אוהבים את הקונספט הזה. היה לנו טוב באמת. שום קיטורים לא נשמעו, חוץ מלפעמים, כשהילדים שאלו ובצדק, איך ההורים של כולם לא שכחו את האופניים של הילדים בבית ואתם כן?!?! האמת, לא חשבנו על זה בכלל, והם היו הילדם היחידים בלי אופנים. בפעם הבאה זה לא יקרה. וגם, קצת פזילות לכיוון הקמפרים החדישים והמאובזרים, ואז הצצה לאוהלים שלנו, ואז לקמפרים, ואז לשכנע אותם ששלנו יותר מגניב. כמעט הצלחנו אבל לא..
אנחנו לא מהאורזים הכפייתים, שפוחדים לשכוח דברים בבית, או חלילה לא להביא את כל האופציות בעולם להעסיק את הילדים. בויאן ואני חושבים שיש ים וזה מספיק. עם כל השאר תתמודדו. כן ארזנו צבעים ודפים, את ספר הטבע  nature anatomy שאנחנו לא זזים בלעדיו  כבר כמה שנים טובות (למרות שהוא רלוונטי יותר לצפון אמריקה, אבל יש בו המון חלקים מקבילים לשאר העולם)  שח מט, פריסבי וספרים לקרוא. וכמובן כמה קופסאות פלסטיק למקרה שלולה תמצא חיות אקזוטיות ותרצה לחקור אותן ימים ולילות כהרגלה. באמת שזהו, ארזנו לייט לגמרי, והילדים התחלקו עם מה שהם הביאו מהבית עם מה שהילדים האחרים הביאו מהבית.











ב
אחד מהימים קיבלתי וואטס אפ מושלם. דגנית הנפלאה שהיתה כאן בסדנאת הקיץ האחרונה, זיהתה דרך האינסטגרם שאנחנו בסביבה, בדיוק כמוה. לצערנו הרה הם בדיוק עזבו, אבל הורישו לנו המלצת חוף מעולה. נשלחנו ישירות לחוף השווה ביותר בסיטונה לדעתי, שנקרא: טיגניה מצאנו את עצמנו מדברים כמה נפלאה היא הדגנית הזו, שחשבה עלינו, וגררנו לשם גם את האיטלקים, ועוד כל מיני משפחות נחמדות, ובילינו שם ברצף 3 ימים.





הפוסט הזה מתארך, אבל תרשו לי רק עוד משהו אחד, אולי השווה מכולם. אנחנו נוסעים בכביש, על מצוק גבוה, לשמאלנו שני הרים קטנים, בינהם עמק. באחד ההרים חצובה דרך עפר מתפתלת, מלמעלה עד למטה. למטה? חוף בתולי נטוש. הכחול כבר כואב בעיניים. זה היה כמו כוס גזוז קר בקיץ לוהט. חייבים להגיע לשם. וככה עשינו. ונתגלתה לנו רצועת חוף נפלאה, פרטית, מרתקת. יום שלם בילינו שם, לבושים, ולבושים למחצה :) כי זה היה רק שלנו! היו שם אבנים יפהיפיות ומים צלולים. לאחר כמה שעות פלשה יאכטה מבהיקה לכיוון החוף, והילדים שלי הבריחו אותם בצעקות פיראטיות ובחיוכים. הם עזבו להפתעתנו, והמשכנו למלוך. בויאן הכין לילדים כלי נשק, ותקענו דגל והיה יום שייזכר שנים רבות . איך מגיעים לשם? אני לא כל כך זוכרת.. אבל אולי תצליחו לזהות מהצילומים אם תהיו באיזור.







וככה עברו להם שבועיים, בלי מאמץ, בלי טרחה, בלי דאגות. וחזרנו הביתה עם כל הקלישאות. עייפים אך מרוצים, מתי הקמפינג הבא, איזו מדהימה יוון, כמה כיף היה. וכל אחת יותר נכונה מקודמתה. כי זה טיבן של קלישאות, לא?
חזרנו ומיד התעופפנו לשבוע בישראל, כי מישהו צריך לסגור את הים ואת הקיץ. ועכשיו אנחנו שוב כאן, בבועה המיוחדת שלנו בבולגריה, חוזרים לסוג של שיגרה. ביום שני מתחילים אצלנו הלימודים, ואשקר אם אגיד שאני מלאת בטחון ומוכנה, אבל לא אשקר אם אגיד שאני נרגשת. לפחות את עליית הגג של הילדים הצלחנו לשמור מסודרת ונאותה לפתיחת שנה חגיגית. הרבה אתגרים מחכים לי, לפעמים אני מרגישה שהם ממש אורבים לי, מנסים להעמיד אותי על הקצה, מתנדנדת, רוצה להפיל את עצמי לפעמים, אבל בסוף לא מוותרת, ונלחמת למצוא איזון. ככה זה עם הבחירות שעשיתי בחיים, אף אחד לא הגיש לי אותם דרך שביל עטור בורדים, כמו שאני אוהבת.
כן, היה לי הרבה יותר קל אם העולם הזה היה נשאר פשוט כמו שהכרתי אותו כשהיית קטנה. כמו שהכרתי אותו כשהחלטתי ללמוד צילום. אבל 20 השנים האחרונות היו הוריקן בלתי נסבל של שינויים, שאני נלחמת בהם יום יום. ואני רק רציתי לצלם, ולא לדאוג לכל הדברים הנלווים שמסביב. זו הילדות שאבדה, או ההוריקן ההוא?
ובצעד נדיר, כאחת מהשאיפות שלי לשנה הקרובה, אני מחפשת יועצת, אחת שתעזור לי לארגן את כל הפרפרים שיש לי בראש, והם המון. אז אם המרי פופינס הזו היא מישהיא שאתן מכירות, תקשרו ביננו :)
לבנתיים, אני בפול גז הסופ״ש הזה בכל מה שקשוק בהרפתקאת מרוקו הקרובה שאני ועוד נשים מקסימות יוצאות אליה באוקטובר. נותרו מקומות אחרונים, ואתן תצטערו אחר כך שלא שריינתן אותם בזמן.. רק אומרת.
ובנוסף, תאריך חדש וחגיגי לסדנה סתוית כאן בבולגריה. הכל במרחק קליק אחד.
סליחה על העומס, אני מהאסכולה השניה, לא זו של less is more :)




the end

5 comments:

  1. חוויה מדהימה וצילומים משגעים. נראה כל כך כיף.
    הילדים לא צריכים שישעשעו אותם במקום כזה ובשום מקום :)

    ReplyDelete
  2. מדהים!אין מילים...עושה חשק ומעורר השראה בכל פעם מחדש

    ReplyDelete
  3. קראתי בשקיקה כל מילה... אנחנו עכשיו בחלקידיקי (אחרי שבוע בפליון) וכיף ככ לקרוא, בדיוק אמרנו שלולא נסיעה עם משפחה מורחבת לילק הזה של הטיול היינו עושים כאן קמפינג - כמה אפשרויות! אתם השראה אמיתית ושתהיה לכם תחילת שנה מוצלחת, מכאן נשמע שהאיזון הוא לגמרי מנת חלקכם..

    ReplyDelete
  4. חמסה חמסה תמשיכו להנות ואת מהממת!

    ReplyDelete
  5. אין עליך. כבר אמרתי לך?? מזמינה מקום לאוהל על ידכם לקיץ הבא

    ReplyDelete