שקעתי עמוק בהתפרצות של האביב הבולגרי. מן נימנום ממושך, שלא מצליחים להתעורר ממנו מכמה שהוא שואב פנימה. התמכרות נעימה לכל ניצן קטן, לכל כותרת של ורד, לפירות שמתפוצצים על העצים, ולאדום של הדובדבנים, והתותים, והוורדים, ולריחות שעוטפים את כל הגינה שלנו, ולציפורים שאוהבות אותנו יותר מאת שאר השכונה, כי אחרת למה הן כל היום כאן, מקננות? מפריחות גוזלים חדשים..
הגינה שלנו התחילה סוף סוף לקבל אהבה. אמנם נזכרנו קצת מאוחר, כבר שנה וחצי שאנחנו גרים בבית הזה, וחוץ מלריב עם הדשא שיצמח לא עשינו הרבה, השנה החלטנו (באיחור כמובן) לשתול פרחים, ולגרום לה לפרוח. לבנתיים זה עובד לא רע, אנחנו אפילו בסבב השני של הפריחה מאז אפריל, ובמיוחד סביב הפונד שלנו יש צבעים מקסימים..
הבלוג מתעדכן מסדנה לסדנה, אבל בין לבין אנחנו ממשיכים בחיים הקטנים והשקטים שלנו כאן. עושים דברים, לומדים, הכל נראה מינורי, וקטן, לא הרפתקאות ענק, ופתאום, כשאני פורקת את הכרטיס מהמצלמה אחרי חודש, אני חושבת לעצמי - באמת? כל כך הרבה דברים קרו כאן בכל כך מעט זמן... ? השבוע לולי, הבן שלי, אמר לי שהזמן חולף מהר, וזה מעציב אותו. המשפט הכי מרגש ששמעתי ממנו אי פעם. כאילו ההבנה של החיים התנקזה לכמה מילים, ובשניה אחת הוא כבר כמעט לא ילד. אלא בנדם שמבין דברים. אנחנו שומעים כאן המון מוזיקה, כל היום. לא בוחלים בכלום. ועם כמה שהמילים ההזויות שקניה ווסט פולט מהפה מטרידות, הוא הצליח לכתוב שיר אחד שתקע לי בראש בשבוע האחרון. Dont you grow up in a hurry, your mom will be worried. מתפללת שהימים יעברו לאט, שהילדים יגדלו לאט, שהפרחים יצמחו לאט, שזה לא יגמר.
הקיץ אוטוטו כאן, יש לנו מליון תוכניות בלב, בראש, רוצים לטרוף את העולם, לנסוע באירופה עם אוטו, לשכב על חופי יוון שבועות, להפליג ביאכטה ללב הים, רוצים ורוצים ורוצים מלא דברים. איפה נמצא את עצמנו, זה עדיין לא ידוע, בטח נקבל החלטות אחרי הסדנה הקרובה.
ביום שישי מגיעה לכאן חברה אמיתית, מוכשרת, שגורמת לכל המשפחה לחכות בציפיה, ובמיוחד ללולה הקטנה. עירית בירן, מסטודיו נאו פוטרי מגיעה לבולגריה בפעם השלישית, וכל שיתוף פעולה איתה זה מתכון בטוח להגשמת חלומות.
ישבנו וחשבנו על קונספט לסדנה, והוא הגיע בכזו קלות. לא צריך לחפש רחוק, הכל נמצא כאן ממש מסביבי. הטרנד העולמי של אוכל מקומי, תוצרת מקומית, להשתמש באוצרות האמיתיים שסביבנו, לנצל את העונה, את הטבע, את התוצרת שקיימת ממש כאן. בלי לשים לב, אני מקיימת את העקרונות האלו בכזו תשוקה, כבר לא מעט זמן, ומתרגשת ממש כמו ילדה קטנה כשאני שומעת מהזקנות כאן בעיר, מתי מתחילה העונה של הסמבוק (אלדרברי), מתי הן מחמיצות דובדבנים, מתי הקטיף של הסרפד (כן, כאן אוכלים סרפד וזה ממש מעדן!) וכל היום אני עסוקה רק בלברר מתי. מה עושים עכשיו, למה צריך להתכונן. איזה צנצנות, איזה חומרים, איפה קוטפים, מה העונה.. והכל נשעה באמת באהבה כל כך גדולה. כל זה כמובן הוביל לסדנה שתתמקד במה יש לי מסביב, ואיך להפוך את זה למעדנים פוטוגנים :)
כבר עשיתי כמה הכנות לכבודנו, אפרט את המתכונים בפוסט שאחרי הסדנה, מוזמנות להציץ בתהליכים, שכולם היו כל כך כייפים, ולולה הקטנה היא כמובן הגמדה העוזרת מספר אחת.
בין כל העיסוקים של האימא שלהם, היא גם מצליחה לשמור על שגרה של לימודים בבית. אומר בכנות, זו היתה שנה לא קלה, היא כמובן עדיין לנגמרה, אבל כל כך הרבה פעמים בדרך חשבתי להרים ידים, לעזוב הכל, ולשחרר את האחריות העצומה הזו. אבל אני לא מוותרת לעולם, לא ככה לימדו אותי, וכנראה שכל ההתעסקויות האלו בצמחים, ופרחים, ואפיה, הם מה שגורם לי לנקות שניה את הראש, לחזור לעשתונות הישנים והטובים שלי, ומספיק לי רגע אחד של נחת בכמה ימים כדי להמשיך קדימה חדורת מטרה, בעיקר ללמד אותם, את השניים הלא פשוטים שלי, שאצלנו לא מוותרים. גם כשקשה נלחמים, ולא, זה לא סיירת גולני כאן, ממש לא, אבל כשקשה, וזה קורה לא מעט, אנחנו מושיטים יד ונאחזים במה שמוכר, וטוב לנו, מה שנעים לנו, מאמינים, וממשיכים קדימה. לולי כבר בסוף כיתה ג׳, ולולה בסוף כיתה א. אני מנסה לא לחשוב על מערכת רגילה, מה מספיקים שם, מה ההישגים, מנסה לא להשוות, למרות שאיכשהוא, בזוית החיים אני מציצה מה קורה שם מעבר לגדר שלנו. ואנחנו בסדר. באמת בסדר. יש לנו רגעים טובים ופחות טובים, אבל גם יש לנו רגעים מדהימים, ממש מדהימים, שפתאום הכל מסתדר, ויש שלווה אמיתית, וסקרנות מבפנים, ורצון גדול להמשיך, ושהזמן יעצור והיום לא יגמר. וזה שווה את הכל.
כמה צילומים שנשארו לי בכרטיס מלפני חודש, החג הגדול של הצוענים כאן. זורקת אותם לתוך הפוסט, כדי שבעוד כמה שנים נזכור כמה ארוכה ונפלאה החברות שלנו איתם, כמה הם חלק משמעותי מהחיים בבולגריה, ובטח אם יש מישהו שיודע איך לבשל כבש כמו שצריך זה הם.. וכן, לכל משפחה צוענית יש מליון ארנבים בתוך הבית, שזה כמובן בנוסף לחזירים, עיזים, תרנגולות, סוס אחד, חמור אחד, כלבים בלי סוף ומלא שמחת חיים .
חודש שלם של צילומים, בלי לפרוק מהמצלמה, גרם לי להרגיש משהו מוזר. אני לא נקשרת אל הצילומים שלי כחפץ. לא פותחת פה, אבל לא מקפידה לגבות אותם בכל העננים האפשריים, מספיק לי התיעוד שהם נמצאים בבלוג, אני יודעת שהם שם. את פרוייקט הגמר שלי בבצלאל ביססתי על הספר שלי גי דבור ׳חברת הראווה׳. אני זוכרת כל כך חזק את אחד המשפטים שם: ׳מכלול החיים של חברות ששורדים בהם תנאי ייצור מודרנים, נראה לעיניים שלנו כהצטברות עצומה של ראוות׳. עצוב לי לחשוב שככה יסתיימו החיים של הצילומים שלי, כראוות, והבלוג הזה, בעיני, נותן להם קיום אחר, הם הופכים לזכרונות. וכאן, אני הכי אוהבת להשאיר את הצילומים שלי, כאן הם מרגישים בנוח. כמה נעים יהיה לי להזכר, בשנה הבאה, איך שתלנו כל שתיל, ואיך ניחשנו באיזה צבע הוורדים יצמחו, כמה הכל היה קטן, ובתולי. לא לראווה, לזכרונות. תראו לי אדם יותר נוסטלגי ממני, וגם אז לא אאמין :)
שהזמן יעבור לאט, שהזכרונות יהיו מוחשיים, שהגינה שלי תפרח אמן :) !
ואני שמחה לעדכן שההרפתקאה המופלאה למרוקו יוצאת לדרך באוקטובר, נותרו כמה מקומות, אתן מוזמנות להציץ בפוסט שכתבתי, ולשריין לעצמכן שבוע מהחלומות במרקש..
מחכה בהתרגשות עצומה לעירית שאוטוטו מגיעה לבולגריה, ולבנות שלכבודן הכל קורה.
התחלה של קיץ נפלאה, לא?
No comments:
Post a Comment