שקעתי עמוק בהתפרצות של האביב הבולגרי. מן נימנום ממושך, שלא מצליחים להתעורר ממנו מכמה שהוא שואב פנימה. התמכרות נעימה לכל ניצן קטן, לכל כותרת של ורד, לפירות שמתפוצצים על העצים, ולאדום של הדובדבנים, והתותים, והוורדים, ולריחות שעוטפים את כל הגינה שלנו, ולציפורים שאוהבות אותנו יותר מאת שאר השכונה, כי אחרת למה הן כל היום כאן, מקננות? מפריחות גוזלים חדשים..
הבלוג מתעדכן מסדנה לסדנה, אבל בין לבין אנחנו ממשיכים בחיים הקטנים והשקטים שלנו כאן. עושים דברים, לומדים, הכל נראה מינורי, וקטן, לא הרפתקאות ענק, ופתאום, כשאני פורקת את הכרטיס מהמצלמה אחרי חודש, אני חושבת לעצמי - באמת? כל כך הרבה דברים קרו כאן בכל כך מעט זמן... ? השבוע לולי, הבן שלי, אמר לי שהזמן חולף מהר, וזה מעציב אותו. המשפט הכי מרגש ששמעתי ממנו אי פעם. כאילו ההבנה של החיים התנקזה לכמה מילים, ובשניה אחת הוא כבר כמעט לא ילד. אלא בנדם שמבין דברים. אנחנו שומעים כאן המון מוזיקה, כל היום. לא בוחלים בכלום. ועם כמה שהמילים ההזויות שקניה ווסט פולט מהפה מטרידות, הוא הצליח לכתוב שיר אחד שתקע לי בראש בשבוע האחרון. Dont you grow up in a hurry, your mom will be worried. מתפללת שהימים יעברו לאט, שהילדים יגדלו לאט, שהפרחים יצמחו לאט, שזה לא יגמר.
הקיץ אוטוטו כאן, יש לנו מליון תוכניות בלב, בראש, רוצים לטרוף את העולם, לנסוע באירופה עם אוטו, לשכב על חופי יוון שבועות, להפליג ביאכטה ללב הים, רוצים ורוצים ורוצים מלא דברים. איפה נמצא את עצמנו, זה עדיין לא ידוע, בטח נקבל החלטות אחרי הסדנה הקרובה.
ביום שישי מגיעה לכאן חברה אמיתית, מוכשרת, שגורמת לכל המשפחה לחכות בציפיה, ובמיוחד ללולה הקטנה. עירית בירן, מסטודיו נאו פוטרי מגיעה לבולגריה בפעם השלישית, וכל שיתוף פעולה איתה זה מתכון בטוח להגשמת חלומות.
כבר עשיתי כמה הכנות לכבודנו, אפרט את המתכונים בפוסט שאחרי הסדנה, מוזמנות להציץ בתהליכים, שכולם היו כל כך כייפים, ולולה הקטנה היא כמובן הגמדה העוזרת מספר אחת.
בין כל העיסוקים של האימא שלהם, היא גם מצליחה לשמור על שגרה של לימודים בבית. אומר בכנות, זו היתה שנה לא קלה, היא כמובן עדיין לנגמרה, אבל כל כך הרבה פעמים בדרך חשבתי להרים ידים, לעזוב הכל, ולשחרר את האחריות העצומה הזו. אבל אני לא מוותרת לעולם, לא ככה לימדו אותי, וכנראה שכל ההתעסקויות האלו בצמחים, ופרחים, ואפיה, הם מה שגורם לי לנקות שניה את הראש, לחזור לעשתונות הישנים והטובים שלי, ומספיק לי רגע אחד של נחת בכמה ימים כדי להמשיך קדימה חדורת מטרה, בעיקר ללמד אותם, את השניים הלא פשוטים שלי, שאצלנו לא מוותרים. גם כשקשה נלחמים, ולא, זה לא סיירת גולני כאן, ממש לא, אבל כשקשה, וזה קורה לא מעט, אנחנו מושיטים יד ונאחזים במה שמוכר, וטוב לנו, מה שנעים לנו, מאמינים, וממשיכים קדימה. לולי כבר בסוף כיתה ג׳, ולולה בסוף כיתה א. אני מנסה לא לחשוב על מערכת רגילה, מה מספיקים שם, מה ההישגים, מנסה לא להשוות, למרות שאיכשהוא, בזוית החיים אני מציצה מה קורה שם מעבר לגדר שלנו. ואנחנו בסדר. באמת בסדר. יש לנו רגעים טובים ופחות טובים, אבל גם יש לנו רגעים מדהימים, ממש מדהימים, שפתאום הכל מסתדר, ויש שלווה אמיתית, וסקרנות מבפנים, ורצון גדול להמשיך, ושהזמן יעצור והיום לא יגמר. וזה שווה את הכל.
ואני שמחה לעדכן שההרפתקאה המופלאה למרוקו יוצאת לדרך באוקטובר, נותרו כמה מקומות, אתן מוזמנות להציץ בפוסט שכתבתי, ולשריין לעצמכן שבוע מהחלומות במרקש..
מחכה בהתרגשות עצומה לעירית שאוטוטו מגיעה לבולגריה, ולבנות שלכבודן הכל קורה.
התחלה של קיץ נפלאה, לא?
No comments:
Post a Comment