21.11.17

GOA 2017.

אנחנו בגואה קרוב לחודש. הימים עפים, הגלים מטריפים, המים כחולים אנחנו מאושרים, על אמת. אנחנו במנוחה בלתי נתפסת. גם בבולגריה החיים שלנו נינוחים, אבל שיאים כמו כאן עדיין לא נרשמו. גואה נמצאת עכשיו בשקט שלפני הסערה. לפני שכל התיירים מגיעים בדצמבר. החופים נעימים, יש המון מרחב נשימה, הילדים מצאו את המקום שלהם בשניה, מנהלים כמעט לגמרי את הזמן. הודו של שנה שעברה היתה אחרת לחלוטין. באנו ״לעבוד״. הלכנו, התאמצנו, טיפסנו, הגשמנו, כבשנו. מי אם לא אני הובילה את המהלך, והאמת שגם הפעם, בידיעה, כיוונתי לגואה, וידעתי שבויאן יעריץ אותי על זה, והוא אכן :) הוא איש של הים, בויאן. נבלע  בין האוקיאנוס לחול, לפעמים קשה למצוא אותו, יש לו הסוואה טבעית. המקום שלו, הוא המקום. והוא לימד את הילדים לאהוב את הים והגלים והחול והחום, ואני אוהבת אותו על זה, ושמחה שהמשפחה מרגישה אושר במקומות כאלו. מקומות של חופש, ואין סוף, וחלומות. מקומות שמעיזים בהם, והאופק שמח. מקומות של אפשרויות. בולגריה היא המקום שאנחנו חיים בו, כי בנינו לנו שם אי של שפיות, בתוך ההמון האפור. הדבר שהכי חסר לי בבולגריה נמצא כאן בהודו. אנשים שמחים, מחייכים, אדיבים, אופטימים. הודו כבשה אותי, מי יודע איך יסתיים הרומן.

אחרי ארבע שעות נסיעה לסופיה, הגענו בלילה לחבר בעיר, הספקנו לנשנש פיצה דומינוס, ולהרדם בשניות, עם הפנים למזרח. בבוקר מוקדם עלינו על טיסה לפאריז, ומשם טיסת חלומות למומבי. למה חלומות? כי לי היה מרתון מטורף של חברים והנסיך מבל איר, לילדים מאגר בלתי נגמר של סרטים, ובויאן חרפ. יש יותר טוב מזה? הטיסה עברה בקלולס, נחתנו במומבי, ותפסנו באמצע הלילה טיסה לגואה, מותשים, אבל עם מלא צפייה. בגואה חיכה לנו נהג שהסיע אותנו לחוף, ושלף - שעתיים נסיעה. כבר לא ראינו בעיניים, ופשוט נסענו.. לפנות בוקר הגענו לגסט האוס, והאמת, לא ממש זוכרת פרטים קטנים מאז, חוץ מזה שמאותו היום אנחנו כאן.. בדרום גואה.
החיים שלנו הם מערבולת, של החלטות, מקומות, תרבויות. אני אוהבת את העובדה שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו את העולם, כמו פאזל. את ההרגשה, שזה אפשרי, ושווה את המאמץ, את הטיסות הארוכות, הפרידות מהבית, מהמוכר, כדי לצאת ולגלות, ללמוד להסתקרן, ובעיקר ללמוד מהחיים. אין ספק שלפעמים יש להם רגעים מורכבים, אבל אני שמחה שאנחנו חווים אותם כמשפחה, ועוזרים אחד לשני להתגבר. אתמול בלילה מצאתי את עצמי בוכה, אחרי שהבנתי שלולה שלי, לא אכלה שלושה ימים, ומסרבת לאכול. פשוט בכיתי, לא ידעתי איך להתמודד עם זה, חשבתי שהיא נהיית חלשה, ורזה, ועוברת משבר עם האוכל. יכול להיות שזה היה ככה, מאמינה שלא פשוט לה כאן, ופשוט בכיתי. יש גם רגעים כאלו כאן, מסביב לכל מה שנפלא. שפתאום הם נראים מרכז החיים, טרגדיה גדולה, שזה מה שמעסיק אותנו. וזה באמת ככה. באותה נשימה אנחנו לא מפסיקים להיות בהודיה. כל שניה ושניה.  היום היא כבר אכלה שלוש פעמים ברציפות סנדוויץ׳ טונה, בגודל של לאפה עם שווארמה בערך, ולא, היא לא רעבה, והכל עבר, סתם היה לה קשה. ולי. חוץ מזה, יש לנו רגעים מדהימים כאן ביחד. ההליכה בבוקר לצ׳אי שופ, רק שלי ושלה, עוצרות מתחת לפיקוס ההודי שמצמיח שורשים כלפי מטה, ומדמיינות את כל הפיות שבטח גרות בו. ואז הצ׳פאטי עם החביתה והצ׳אי, ואז אף אחת לא בוכה, או מתוסכלת. וזה רוב הזמן. ולולי כאן, עושה צעדים ענקיים בלהכיר לו ולנו את עצמו הרבה יותר לעומק. מגלים בו איכויות מדהימות שלא היינו מודעים להן, ומתפעלים מהילד שהוא הפך להיות, מהמודעות הגבוהה שלו, מהסקרנות הבלתי נגמרת, מכוח הרצון שלו, מהאנושיות שהוא מגלה. וגם איתו אני נלחמת, לפעמים, כשצריכים לכתוב בעיברית. ההסכם שלי מול עצמי הוא שהמשפחה מאוד גמישה, אפשר לטרוף את העולם גם באמצע השנה, אבל ממשיכים בלימודים. הודו זו הפתעה עצומה באמצע החיים, בזמן שהחיים נוכחים. אז לולי שותה, לוגם, גומע ספרים, לימודי היסטוריה, אנגלית, אבל לא זורם בקלות עם כתיבה. וזה בסדר, אני כן עושה הנחות בהודו :) לפעמים.., לא תמיד :)

אני קוראת את הפסקאות שכתבתי כאן למעלה, ומצד אחד חושבת לעצמי, מה פתאום אני כותבת כאלו פרטים מפורטים, שסביר להניח שלא מעניינים אף אחד? ואז משנה את הזוית, וחושבת, כמה אני מאושרת, להיות מסוגלת, להיות קשובה, לילדים שלי, למשפחה שלי, בפרטים הכי קטנים, ולא להיות מוסחת. לתת משמעות גדולה לקשיים של לולי בכתיבה, למשבר של לולה עם אוכל. להיות קשובה, ומחוייבת לימים של הילדים, בזמן שהם הכי צריכים אותי. ואת זה הודו יודעת לתת בשפע.

המצלמה איתי, רוב הזמן. בהתחלה הרגשתי שאני לא מצלמת כהרגלי. כי הנוף הוא חדגוני. הרגשתי קטנה מול הים, והשקיעות, והחיוכים של הילדים, שלפעמים אפילו לקחתי צעד אחורה והחלטתי לא לנסות אפילו. קצת ויתרתי. ופתאום היום, כשהתחלתי לערוך את הצילומים לפוסט, גיליתי באר עצומה, של רגעים, וצלילים, וטעמים, ממש פילהרמונית בתוך המחשב שלי, פילהרמונית של צילומים, שלא הייתי מודעת לכוח שלהם. והנה הם כאן, בפוסט הראשון מגואה. מתנצלת מראש שאין הסברים. שאין פירוט. נסחפתי לתוך השאנטי, מקווה שאצליח לסחוף גם אתכם. אלו אנחנו, המשפחה האהובה והקטנה שלי, בגואה בחודש האחרון. יש פוסט שני, שמקווה לכתוב אותו מחר. והוא יסכם את החודש המטריף הזה שעברנו כאן, רובצים על החוף, עובדים על השיזוף ועל המינד (Mind) שלנו. מחר אנחנו מדרימים, עוברים לקודלי ביץ׳ לכמה ימים, וממש בקרוב נגיע להאמפי. סוג של שביל חומוס ישראלי, שאנחנו צועדים בו בהנאה עצומה.
אהבה מהודו, אפרת.
*** המון צילומים, בלי סדר הגיוני. הכי my lovely mess  שאני יכולה :) ***



























































































































אני מרגישה שיש לי זכות עצומה לחוות רגעים כאלו עם המשפחה שלי. איפה כאן אומרים תודה..? 

4 comments:

  1. וואו אפרת!!!
    כל פעם מחדש אני נשארת בלי מילים
    תודה לך שאת חולקת איתנו את החיים היפים האלו, התמונות פשוט מושלמות
    ואתם משפחה מיוחדת- ממש השראה עבורי.
    נועה בצלאל

    ReplyDelete
  2. פשוט תודה על זה שאת משתפת ונותנת לי\לנו הצצה אל חיי המשפחה המיוחדים והיפים שלכם, בטח שמעת את זה כבר מיליון פעמיים הייתי רוצה להיות הבת שלך, למרות שגדלתי בבית מיוחד וטיילתי רבות בעולם בתור ילדה שאז בשנות ה70-80 לא נחשב דבר נפוץ כל כך. יש משהו כל כך נעים בכנות ביכולת שלך הזאת לתפוס את הרגע הקטן לזיכרון עולם עבור ילדייך שאני פשוט מקנאה , קינאה חיובית קמובן(-: הרבה בהצלחה ותמשיכי לשתף, את עושה לי חשק להתחבר לפייסבוק (אין לי) כי מנחה שאת משתפת שם בהגיגייך יותר.

    ReplyDelete
  3. צריך לשים את התמונות האלה ליד הערך "חופש" במילון

    ReplyDelete
  4. מדהים אפרת!! מעוררים השארה ממש

    ReplyDelete