אני כותבת מכפר
קטן בשם האמפי. מניחה שלא מעט ממי שקורא את הבלוג שמע את השם הזה, ובטח לא מעט ביקרו כאן. עדיין אין לי הגיגיים משמעותיים לכתוב, כי הגענו רק אתמול בלילה, ואנחנו עדיין מרחרחים סביב. אבל גואה. לפני שהגענו להודו, סיפרנו לחברים ולמשפחה שאנחנו נוסעים להודו. לגואה ולאיי אנדמן. הגענו לגואה, והתוכנית השתנתה. התחלנו לספר לעצמנו שאנחנו נראה את גואה, האמפי וקרלה. מדינה בדרום דרום הודו. עכשיו, כנראה שהסיפור יהיה גואה, האמפי וגואה. סיכויים גדולים שנחזור לגואה אחרי הגיחה הקצרה להאמפי. עדיין הטעם כל כך עז, עדיין הגלים עמוק בנשמה. התמכרנו לים, ולחופש האולטימטטיבי. הילדים שם בעננים. ענני גלים. חשבנו לחסוך נסיעות ארוכות, ולתכנן שוב מחדש לשנה הבאה. אז כנראה שמהאמפי נחזור לגואה. לבנתיים, הכל פתוח. למה גואה? תראו.
גם הפוסט הקודם, וגם זה - (יהיו עוד כמה מילים בסוף, אם תשארו כאן ולא תרוצו לקנות כרטיסים.. :)
את רוב הימים שלנו בילינו בין פטנם לפלולים. שני חופים בדרום גואה. הראשון הומלץ לי בקבוצות של משפחות מטייליות, והאמת הוא ממש נפלא למשפחות. יש שם המון ישראלים ולא רק. לפעמים היינו צריכים להתנתק עוד יותר, כמה שפחות הסחות מהמוד המדיטטיבי שנכנסנו אליו, ומצאנו לנו מלא פינות שקטות בסביבה. החלק הצפוני בפלולים היה האהוב עלינו. גילינו גם את קולה ביץ׳ בעקבות המלצות של כל העולם, וזו באמת פנינה אמיתית. בפוסט האחרון שאכתוב על גואה יהיה גם קודלי ביץ׳ שלצערנו בילינו בו מעט מידי..
גואה כל כך נוחה. יש בה כמעט הכל, הרבה מאוד אופציות. לילדים זה ממש גן עדן. האמת היא שבכלל לא הייתי מודעת לגודל הקהילה הישראלית שקיימת בגואה, והופתעתי ממש בגדול לגלות מגוון של פעילויות לילדים. חוץ משני בתי הספר שרוב הילדים הולכים אליהם (הכוונה היא לילדים של המשפחות שגרות בגואה לעונה ויותר) יש לא מעט דברים מגניבים שקורים שם בקביעות במהלך השבוע. אנחנו מאוד נהננו מהסרט של ימי חמישי בערב, מחוג השח מט של ניבו, ובמיוחד מהמרתון של פטנם. ריצה חד שבועית של חמישה ק״מ (כן, לא ממש מרתון ובכל זאת..) לכל מי שמעוניין, והמון ילדים. לולי נשאב לקונספט וממש ספר את הימים לימי רביעי של המרתון. בהחלט קורים שם בגואה דברים טובים, ולא קשה להבין למה משפחות רבות נמשכות לנקודה הפיצפונת הזו בעולם.
בגואה אפשר לישון ממש על החוף, כמו שאנחנו בחרנו, ולא מעט משפחות משכירות בתים, לתקופה קצרה. חישבנו מנסיון, שאם הים לא מול הפנים שלנו, ננצל את הכיף שהוא מציע פחות. ויש לנו נסיון, כי גרנו בצד השני של אבן גבירול (המזרחי) וכעובדה מוכחת הגענו הרבה פחות לים. ככה זה, אפילו אם אתה בתל אביב, או בגואה, והים לא מציץ כל בוקר מהחלון, תגיע אליו פחות. ויצא שממש צדקנו, כי מתוך כל החודש שבילינו בגואה פיספסנו יום ים אחד בלבד!
מדהימות אותי השעות שבהן אנחנו נהנים מהים. ממוקדם מאוד בבוקר, עד החושך. לולה עוזרת לדייגים לפרק את הגדים מהרשתות של הלילה מוקדם בבוקר, והשקיעה, השקיעה המדהימה של פלולים, כמה מדהים זה להיות במים החמים של הים מתחילתה של השקיעה ועד שמחשיך לגמרי. קסם של זמן, בעיקר כשאני מצליחה להתגנב ולחבק את הקטנים שלי חזק מתחת למים. אה, ולולה לגמרי לימדה את עצמה לשחות! לבד לחלוטין.
אני כותבת את הפוסט הזה אחרי המעבר הראשון שלנו מגואה. כמו שכתבתי למעלה, גואה שאבה אותנו חזק. אז איך באמת נפרדים מהשקיעות המדהימות האלו, מהמים החמימים, מהחוסר דאגות לכלום? מהדגים! מהאוכל הנפלא?
משתדלים לא להגיד את זה בכלל, בטח שלא בקול רם, אבל בסופו של דבר זה יקרה, החופשה שלנו תסתיים, ובטח ממש לפני הסוף כבר נתחיל עם המחשבות לפעם הבאה. כמות האנשים שאני מכירה, שבילו שש פעמים בהודו הולכת וגדלה... אבל, אני תמיד מחוברת עם העורק הראשי לבית. מקבלת דיווחים. בולגריה התקררה, הסתיו כמעט חלף והחורף מתחיל להטיל קסמים. מתפללת כבר מעכשיו לחורף לבן וקר, אני בטוחה שזה יהיה שינויי מרענן מהודו החמה.
מאוד מקווה למצוא את הזמן לעדכן את הבלוג מהאמפי בזמן אמת. מקווה שבזמן שהילדים כאן לומדים לתופף, לטפס על בולדרים ולעשות יוגה, אני אמצא את הזמן לדברים האהובים שלי, הבלוג.
וכמובן, אל תשכחו להתעדכן כי ממש בשבוע הקרוב אפרסם תאריך חדש לסדנת אמצע שבוע בחודש מרץ. כן, עוד סדנת חורף, כי זה משהו שחייבים לחוות. חורף בולגרי. ומי יודע, אולי יום אחד הסדנאות ינדדו להודו..
אהבה, אפרת
No comments:
Post a Comment