A date with my son.

אנחנו כאן בבולגריה, חצי מהחופש שלנו עבר. החודש הראשון עבר רובו בבהיה אין סופית ב-Ynet ובעידכונים מהבית. ליללדים לא סיפרתי על העיניינים בישראל, מנסה לחסוך מהם מחשבות לא נעימות. בתקווה שהשבוע יתחיל חלק ב׳ גם לחופשה שלנו וגם לארץ שלנו.. אז אני שוב כאן עם המון פוסטים שכתבתי תוך כדי, אבל לא היה לי מתאים לפרסם אותם. חודש שלם של חוויות ורגעים נפלאים עם הילדים ועם המשפחה. לאורחים החדשים בבלוג - הי! כיף שאתם כאן. אנחנו נמצאים בצפון בולגריה על הדנובה, בחופשה שהפכה למנהג אצלנו בקיץ. הסבא והסבתא של הילדים גרים כאן, ויש לנו זכות גדולה להגיע הנה כל שנה ופשוט להסתלבט! אתם מוזמנים להציץ בשנים האחרונות של הבלוג בחודשים יולי אוגוסט. 

ואחרי כל ההקדמה הזו, נזכרתי שהפוסט האחרון היה (מזמן...!) על לולה והרגעים שפינינו שתינו רק לעצמינו. כשחזרנו מהטיול לכפר, לולי ראה את הצילומים וקצת קינא. הוא ביקש ששנינו נפנה יום אחד רק לעצמינו, ונעשה דברים שהוא אוהב. זה לגמרי לא היה מסובך. הרעיון היה שלו, יצאנו לפיקניק. 

שלוש שעות עם הגבר הקטן שלי. הוא ביקש שניקח את ארוחת הצהריים, ספר ושמיכה ונמצא לנו פינה שקטה (כאילו שיש כאן אנשים רבים מידי..) על יד הטירה העתיקה שנמצאת ממש על הדנובה. וככה היה. 

מאז שהגענו יוצא לנו פחות לקרוא ספרים. יש יותר מידי בני משפחה (לטובה!!) שמעבירים לנו את הזמן יחד. אז זו הייתה הזדמנות נפלאה לסיים את הספר שהתחלנו במטוס. ולחסל את קציצות הקישואים של סבתא. כבר בעשר הדקות הראשונות שהגענו הוא שם עין על העץ שמולנו. שמתי לב שהוא חוקר אותו עם המבטים שלו, ולא  הצלחתי להבין למה. ניסיתי למנוע הטרדות חיצוניות, לפחות עד שיסיים לאכול, ובמילה האחרונה של הספר הוא קפץ מהמקום.

 וככה הבנתי שכל מה שילד בן חמש צריך זה עץ וענף להתלות עליו.. ואני פשוט לא יכולתי להפסיק לצלם. כרגיל, כל הרעיונות השווים באמת מגיעים מהילדים...

חזרנו הביתה עייפים ומאושרים, והוא בעיקר מזיע.. מקלחת קצרה וחמש דקות אחר כך החבר הספרדי שלו דופק בדלת, וקורא לו למטה למגרש כדורגל. אני מרגישה שנוסף לעובדה שאנחנו שמחים ומאושרים עם המשפחה כאן, הילדים זוכים להכיר מה המשמעות של חיים לא אורבנים במאה ה-21 בצפון תל אביב.. הילדים יוצאים ונכנסים מהבית בעצמם, לולי לא תמיד אומר לאן הוא הולך, אבל אני יודעת שבדרך כלל הוא יהיה במגרש כדורגל מתחת לבית. מאז שיש לי ילדים אני במרדף אחרי חיים פשוטים ולא מורכבים. אני נמסה מהרגעים האלו שהם יושבים על הברזלים במכולת השכונתית כאן, עם ילדים בגילם, אנשים בני 35 וזקנים. הם יכולים להעביר שם שעה שלמה, אבל על זה אני אכתוב פוסט אחר.. 

וסתם כי אי אפשר בלי לולה וחתול תורן - 

האמת שזה לא סתם חתול, זו מימי, התחולה של סבתא : )

זהו, לא הרים וגבעות, סתם רגעים קטנים בחופשה שלנו שאנחנו מקווים לזכור לנצח. הפיקניק והעץ, והמגרש המוזנח ומימי החתולה, הם הדברים שמשמחים את הילדים שלי לאחרונה. לא הרבה יותר מזה. וזה בסך הכל, יום אחד מהחודש האחרון.. יש לי כל כך הרבה לכתוב ולשתף, אז תזכרו לקפוץ לביקור. וכמובן, איך לא, כמו כל שנה, יש את הפרוייקט של הקיץ, והפעם אפילו אני אומרת שלגמרי התעלינו על עצמנו, זה עצום! מכל הבחינות! אני כל כך רוצה לשתף כבר, אבל הוא בשלבים של פינישים אחרונים. זה יהיה פוסט ארוך ומקסים ויפהיפה, על מה שאנחנו עומלים כל כך קשה בחודש האחרון. לגמרי כדאי לכם להישאר איתי!