20.2.14

Keep on clicking.

בשבועיים האחרונים עלו לי כל מיני מחשבות להפסיק לכתוב את הבלוג. לא קרה שום דבר רע חס ושלום, אני מרגישה שלפעמים אין לי שניה להתפנות לזה, וזה מעציב אותי. כשפתחתי את הבלוג התכוונתי (ואפילו כתבתי את זה וזה עדיין שם..) לכתוב פוסט חדש בכל ימות השבוע. עמדתי בזה יפה בחודשים הראשונים, אבל עכשיו זה לא גמרי לא שם. את הבלוג אני כותבת במיוחד בשביל המשפחה שבחו״ל ובשביל המשפחה שבארץ. אבל הכי במיוחד בשביל לתעד את היומיום של הילדים. אני מאוד רוצה להפוך את הפוסטים האלו לספר בשבילם יום אחד, שיוכלו לזכור רגעים קטנים מהיום יום, ולא רק צילומים מיום הולדת או ארועים ״גדולים״ יותר. ובסוף החלטתי שלא. בגלל סיבה אחת גדולה. העובדה שאני כותבת את הבלוג הזה, גורמת לי לרצות יותר ויותר לצלם אותם, ברגעים ״הפשוטים״ שלהם בחיים, מה שסביר להניח לא הייתי עושה בתדירות כזו גבוהה עם כל הטרוף של החיים. כן, ברור שהייתי מצלמת, אבל הייתי פחות חושבת על סיפור, הייתי מצלמת אולי פחות, ובטח רוב הצילומים היו שקועים עמוק באחד מההארד-דיסקים שלי. בסופו של דבר הבנתי שהבלוג הזה הוא מתנה גם לילדים, ובטח שגם לי. 
אני אמנם לא עומדת בציפיות של עצמי, ולא מעלה פוסט כל יום, אבל אני כן יודעת שכשאני מתיישבת לכתוב, ומעלה את הצילומים, זה אחד הרגעים הכי כייפים של היום. זה מספק בצורה לא נורמאלית. זה כיף לדעת שזה שם, ושאפשר בקלות לחזור אחורה לראות את זה. לפעמים אני מושיבה את הילדים מול הפוסטים במחשב, והם רואים את הרגעים היפים שלהם, לפעמים הם צוחקים, לפעמים הם מבקשים לראות צילום ספציפי, ואין מה שמשמח יותר מזה. אז את הבלוג כנראה אמשיך לכתוב עוד כמה זמן, מענין אם החיים שלהם יהיו כל כך פוטוגנים בגיל עשר כמו עכשיו :) 

השבוע היה מטורף, עבודה טפו טפו, ולא היה לי רגע אחד קטן לעצור שניה. עד שלולה הקטנה פתאום נהייתה קצת חולה, ונשארתי איתה בבית יומייים, ולולי הצטרף לחגיגה :) מצאנו סוף סוף את הזמן להרכיב את הרובוט המגניב מהחנות של שינזי קיטו בבזל. האמת היא שהוא קצת מסובך להרכבה לגיל חמש, אז עזרתי הרבה. אבל את המשחקים השארתי ללולי. הוא היה מבסוט ממש!
בזמן האחרון אני מנסה לחשוף את הילדים לכמה שיותר אמנות בבית. מראה להם ספרי אמנות, מסבירה על אמנים שמעניינים אותם, וגם בגן עושים עבודה מדהימה בכל מה שקשור באמנות. השבוע הראתי להם ספר של ברסאי (צלם) ולולי שאל למה כל החיים שלו אפורים? הוא כמובן התכוון למה הצילומים הם בשחור לבן.. זה היה מצחיק, ומיד ניגשתי למחשב והראתי לו איך גם הוא יכול להיות פתאום ״אפור״ אבל מאוד שמח וצבעוני מבפנים!
ואז הוא שאל - אימא, את מצלמת את כל החיים שלנו, נכון? הסברתי שאני ממש משתדלת, כי אלו בעצם הזכרונות שישארו חוץ ממה שלא נשכח. ולא את הכל נצליח לזכור. וככה, באמצע היום ניסיתי לצלם בשבילו רגע אחד, קצת ארוך, של מה הם היו עושים כשהיו ילדים. 

4 comments:

  1. תמשיכי! גם כהשראה גדולה לנו!

    ReplyDelete
  2. זה היופי בבלוג, היכולת לתעד את הרגעים הקטניםוהיפים'..
    בעלי גם כותב עכשיו בלוג על החיים שלנו בשוויץ, בתור יומן זיכרונות
    פ

    ReplyDelete