how to be IN the photo...

אני אוהבת את הימים האלו,  שבסופו של יום אני חושבת מה עשינו היום, מה עשיתי היום, וזו בעצם אותה התשובה מהשבת שעברה, או זו שלפניה, או כמעט כל שבת שאנחנו בבית. השיגרה הנפלאה הזו, של להתעורר בבוקר לרעש של חלקים של לגו, שידים קטנות מזיזות מצד לצד, מחפשות את החלק הקטן האדום.  אותם דברים קטנים קורים אצלנו בבית כמעט כל שבת. מכינם פלצ׳ינקי לארוחת בוקר - שזה הבלינצ׳ס הבולגרי הטעים, משחקים בהרבה לגו, ונחים. בעיקר נחים. אני מנסה לא להמשיך את הטרוף של השבוע בסוף שבוע.  במיוחד עכשיו שהסדנאות יצאו לחופש קצר, בעיקר כי התגעגעתי לימי השישי הפנויים :) השבוע לולי שאל אותי אם גם כשהוא יהיה איש, שזה נושא לספר עב כרס בפני עצמו, ההתעסקות הזו בתינוק, ילד, איש וזקן חזקה מתמיד.. אז הוא שאל אם גם כשהוא יהיה איש, עדיין יהיה לו לגו. ההיקשרות הזו לסוג של חפץ, של עשייה, של הנאה היא מקסימה בעיני. וגם אני כמוהו, באותו הרגע לא רציתי שהוא יהיה לעולם - לולי בלי לגו, ואמרתי שגם לאיש ואישה יכול להיות אוסף לגו. 

שאלתי את לולה בבוקר אם היא רוצה שנבנה מחנה. היא בת שנתיים וחצי, ומאוד בטוחה בעצמה, ולא מתביישת לשאול שאלות.. היא אמרה: אבל אימא, מה זה מחנה? אני לא יודעת מה זה.. ובנינו אוהל מחנה ובילינו בו את כל השבת, בפרוייקט הכי שאפתני עד עכשיו - לא להשאיר חלקיק לגו אחד לא מחובר לאחר. זאת אומרת, אספנו את כל החוברות, והחלטנו להרכיב יחד את כל הפריטים שאי פעם היו מורכבים ויפים.. הבטחתי ללולי שכשנסיים נזמין מדף מנגר, ונניח עליו את כל ההיליקופטרים/מכוניות וואט אבר שיצא, ואז הוא יקבל פריט אחד חדש. למרות שהוא בשלב של לבנות מהדמיון, והוא כל כך נהנה מזה, אני חושבת שבגיל חמש הגיע הזמן לפרוייקט אחד רציני, עם מטרה גדולה בסופו. הוא מהילדים שיהיו מאוד שמחים לכבוש יעד כזה :) 

בצילום למעלה היא לא באמת כועסת, היא פשוט מופתעת. הצעתי לה ללכת לישון צהריים, וכנראה שזה לא מה שהיא תכננה.. ומצאתי סטארט אפ ממש רציני.  אותן הפינות שהחזיקו לנו את האוהל מחנה בשבת נותרו עם קצוות של חוט לפעם הבאה. זה לא מפריע בבית, קצה קצר של חוט, שכבר קשור וידוע כחזק. בפעם הבאה, פשוט נאריך אותו עד לסדין. 

כרגיל ביקשו תמונה מהגן ליום המשפחה שלי עם כל אחד מהילדים. ברור שאין לי, מה השאלה בכלל. אבל נראה לי שמצאתי איזה שהוא פתרון הולם. חצובה + מצלמה = תמונה שלי עם הילדים ?? לא ממש כתבתי את נוסחת המאה, אבל תכלס, לכמה צלמים יש תמונות עם הילדים שלהם, ומבחר?? ולא מהאיפון? (כי לשלי אין מצלמה...נהרסה :( ) אצלי הבעיה היא אחרת, אני פשוט שונאת להצטלם. וכשהתמונה יוצאת מטושטשת אני הכי שמחה :) הבוקר היה לי מצב רוח להצטלם, והילדים רק מחכים להפעיל את הטיימר של המצלמה על החצובה, ככה שלפחות מהם אין לי דאגות. התיישבנו על השולחן במטבח והקלקנו! היה כל כך כיף, נראה לי  שבשבת הבאה אנחנו שוב שם :) 

אני כמובן האחרונה בעולם להשמיע קול בנושא הזה, אבל אתם זוכרים להיכנס לפריים עם הילדים שלכם?