בזמן האחרון אני מרגישה כמו הבריטים. כל היום מתעסקת במזג אויר. ומה להלביש לילדים לגן. אבל חם, אבל יש רוח, אבל אין שמש, אבל מה עם הסנדלים החדשים של לולה?? ונעלי האצבע של לולי? אני כבר לא יכולה לחכות לראות אותם נועלים נעליים של קיץ. ושיגמר כבר הסרבול הזה של השכבות. לפחות מהגרביון שהיה דבוק ללולה לרגלים כל החורף נפטרנו.
וכשמזג אויר קצת משתפר, מיד נשאלת שאלת המאה. אז מה עושים היום אחרי הגן?? האמת שלא משנה מה הוחלט, ברגע שאני פונה ימינה מהיציאה של הגן ולא שמאלה כרגיל, ההתרגשות עולה. כבר ברור להם שהולכים לעשות משהוא שהוא לה הגינה הקבועה. לולה ישר מתחילה לצעוק אוניה אוניה, היא כמובן מתכוונת לים. את הים הם הכי אוהבים. בחורף זה היה הרבה פחות ים ויותר לכיוון הנמל, אבל עכשיו, לאט לאט זה הופך לגמרי לים.
תל אביב היא עיר מדהימה, בירה תרבותית של העולם. אבל משום מה אני לא מאלו שלוקחים את הילדים למוזיאונים, לשעות סיפור בספריה או לבית קפה קידס פרינדלי. אנחנו הולכים לים.
אבל העניין בפוסט הזה הוא לגמרי אחר. כצלמת אני תמיד, אבל תמיד מחפשת מקומות, מה שנקרא לוקיישנים חדשים ופוטוגנים לצילום. זה די התפקיד שלי להציע ללקוח איפה מצלמים. לפעמים האובייקטים לא צריכים סביבה אמיתית, אלה רק בכאילו, ולפעמים הסביבהֿ, הלוקיישן עצמו עושה חלק גדול מאוד מהעבודה. מבחינתי זה יכול להיות אפילו קיר בצבע יפה, או משהו יותר מורכב. העיקר שיהיה מעניין ויחדש.
אז אתמול אחרי הגן, נסענו עם האופניים לים. היה כיף גדול, וכמובן שאחרי הים תמיד רעבים. וכאן וידוי קטן. אני הג'אנקיסטית הכי גדולה שתפגשו מימכם. היתי מאוד שמחה לספר לכם כאן על אוכל אורגני, שלא לומר טבעוני, מזין וטעים, כחלק מהחיים שלי. אבל לא הפעם. כשאני רעבה אני חושבת על קוראסון חמאה. אם אין אז שקדים. אם אין אז כל פחממה אחרת ממותקת. ואם אין אז על מקדונלדס. נשבעת. מאוד ברור לי למה. קודם כל זה סיפוק מיידי, ולי זה טעים, מה לעשות? טוב, ברור שאני לא יכולה לאכול מקדונלדס כל יום, אבל פעם בשבוע - בזה אני עומדת. ומעבר להכל, מקדונלדס זה אייקון. יש לי משיכה גדולה לאייקונים. אני מעריצה את המיתוג והעיצוב שלהם. זה כמו שכשאני מאוד מאוד צמאה, ומספיק לי לראות בקבוק זכוכית קררר של קולה ולהרגע, ככה עם מקדונלדס. כשאני מאוד מאוד רעבה מספיק לי לראות אותיות צהובות מבצבצות מאחורי איזה בניין או פינה, אני יודעת שתכף הכל יהיה בסדר. מקווה שלא אכזבתי אתכם..
ופתאום אתמול, נדהמתי לגלות שפתחו סניף חדש וחתיך במיוחד של מקדונלדס בנמל! הילדים רצו פנימה, אוספים מכל הבא ליד - בלונים, הפתעות, צ'יפס והרבה הרבה קטשופ. מרוב שהייתי רעבה, נכנסתי, הזמנתי, התיישבתי, ולא שמתי לב. רק אחרי כמה ביסים גיליתי שאני בלוקיישן חלומי לצילומים. דרך אגב, את המונח לוקיישן, לוקיישן לוקיישן הטביעו מי אם לא מקדונלדס בקמפיין הראשוני שלהם...
סיימתי לאכול ומיד התחלתי לצלם. פשוט חלום של חלל, של אור של צבעים, מה לא. הכי מתאים לצילום ילדים בעולם :)))
אז אם יש לכם סודות שמורים על לוקיישנים מהממים ביופיים לצילום, מטר מהבית, ספרו לי. אני מבטיחה לשמור בסוד :)))
אצלנו במשפחה לא מחפפים בג'אנק. ברור שהיתה גלידה בסוף..
אני בטוחה שלא היתה לכם מחשבה על משפחה עם גינת ירקות ותרנגולות. אלו אנחנו, מקדונלדס ג'אנקיס.
אם גם אתם רוצים לצלם את הילדים במקדונלדס, אבל אין לכם מושג מה עושים עם המצלמה, סדנת הצילום הבאה שלי נפתחת ב-17 למאי, ימי שישי בבוקר מ-9:00 עד 12:00 בסטודיו המקסים שלי ברחוב אילת בתל אביב. ההרשמה אוטוטו נסגרת, תמהרו. כל הפרטים בלשונית photography workshop בראש הבלוג.
נתראה!
xoxo אפרת
אם תפגשו ילד שיספר לכם בגאווה גדולה שיש לו טירה חדשה, תדעו שהוא שלי.
הי! השבוע הזה היה מאוד מאוד שמח. והכל בגלל שסוף סוף קניתי מחשב חדש, ולא סתם, אלא חתיך אמיתי! אני כבר רואה איך החיים שלי הופכים להרבה יותר קלים עם העבודה:) המחשב הישן שלי היה דונוזאור אמיתי. פצוע וזקן, ומאוד מאוד איטי. כשסוף סוף קיבלתי את המק החדש שלי הרגשתי שהחיים שלי היו הרבה יותר קשים קודם. כל עיבוד קטן של תמונה לקח דקות ארוכות, ועכשיו הכל טס לי במהירות שיא. זהו, אני סופר שמחה!! אבל יש כאלו שכנראה יותר מאושרים אפילו ממני - לולה, ובעיקר לולי. את המחשב קניתי מחנות מצויינת באילת, שחiוית השרות שם יכולה ללמד אפילו את מקדונלדס באמריקה. זה לגמרי לא תוכן שיווקי, אבל אני חייבת לפרגן להם, ויש לי בלוג :) זה הקישור לאתר שלהם www.buypro.co.il, שירות ומחירים ממש בלי תחרות. אז בגלל שקניתי אותו מאילת, ושלחו לי אותו ביום שישי עד (!!!) הבית, החוקים אומרים שחייבים לארוז אותו בקרטון נוסף. וככה היה. שישי בערב, הילדים אחרי מקלחת, ופתאום הוא מגיע. לולי שאל אם זו החללית של באז. אמרתח שכן, ושאף אחד לא יעז להתקרב! אני צריכה עכשיו ספייס, לא רוצה א; ילד/ילדה ברדיוס של חמישה מטרים. אצלנו בבית זו משימה, אז הם נצמדו לקירות. כבדרך אגב, אמרתי להם שהדבר היחידי שהם יכולים לגעת בו זה הקרטון החיצוני, החום. אז אני פותחת בעדינות, לאט לאט את האריזות המושלמות ביופיין של אפל, מתענגת על כל שנייה, לוקחת לי את הזמן, שהרגע לא ייגמר, יחקק לנצח בזכרון (הגזמתי קצת?). אחרי שעה פחות או יותר, אני מסתובבת אחורה בפעם הראשונהֿ, בכלל שכחתי שיש שני ילדים ואבא בבית, משום מה הם היו שקטים ונעימים. אני מסתובבת, ורואה שאבא בנה להם טירה מהחלומות! הילדים באקסטזה, אבא אפילו בנה מגלשה לאבירים מהחלק העליון כלפי מטה. לולי ולולה, עושים תור תור, משחקים בטירה היפה בעולם. לפעמים החיים הם סוג של אידילייה.
מזל שאביזרים של אבירים לא חסרים לנו בבית. ומזל שהמקים החדשים מגיעים ארוזים כל כך יפה ובפרופורציות נכונות בשביל שאבא יוכל לבנות טירה:)
אני חוזרת לי לערמות העבודה על המחשב החדש, אעדכן אם יהיה איזה קרב אבירים חשוב. ועדכון ראשוני, קצת דחינו את החופש השנתי שלנו לכיוון יולי, לכן תפתח סדנת צילום נוספת בימי שישי ב-17 למאי. ההרשמה החלה, כמובן דרך המייל. כל הפרטים נמצאים בלשונית photography workshop בראש הבלוג. חייבת להגיד שזה כל כך משמח אותי לפגוש אתכן בסדנה כל פעם מחדש!
מאוד מומלץ לנסות בית, טירות של אבירים מקרטון. וכמובן לא לוותר על המגלשה שדרך אגב, כשאביר מתגלש מלמעלה למטה שער הברזל הכבד של הטירה נפתח.
xoxo אפרת. תמיד שמחה שאתם כאן!
בסוף הפוסט יש את כל הפרטים לגבי שתי הסדנאות האחרונות השנה. אתם ממש לא רוצים לפספס את התאריכים האלו..
האמת, היה חופש מקסים. הרבה לא עשינו, אבל היינו יחד והתפנקנו . קצת קשה לקום ולהתארגן שעות, לארוז ולהכין כדי למצוא פיסת ירוק למנגל, כשאנחנו גרים חמישה צעדים ברגל מפארק הירקון. כל הפארק פרוש לפנינו, וחמש דקות אחרי שהילדים עייפים הם כבר במקלחת ועוד חמש דקות אחר כך במיטה..
לקחתי את החופש הזה לאתגר את עצמי קצת בצילום. אנחנו אוטוטו עוזבים את הדירה שלנו, והאור המהמם שיש בה כבר לא יהיה שלנו יותר. הכלל הכי חשוב בחיפושים שלנו הוא דירה מוארת היטב :))
אם בדרך כלל הצילומים שלי מאוד מוארים ובהירים וקריספים, אז הפסח הזה היה רובו שייך לכהים. שום דבר יוצא דופן בחיים, לולה כרגיל מצחצחת שיניים עשרים פעמים ביום, והתחפושות חוגגות את הפסח גם הן.
בימים הראשונים של הבלוג היה מיקס ומאטצ' של קצת קראפט וקצת מתכונים. אני מודה שהסטנדרטים שאני נתקלת בהם כל כך גבוהים, שבכיף השארתי את זה למומחים.. אבל, בפסח הקודם כתבתי פוסט מגניב שכדאי לכם להציץ בו. למה נזכרתי? סתם כי היה לי רגע משמח החג הזה. רגע של גאווה בלולי. מאוד ברור לו שאפשר לעשות דברים עם הידים, זאת אומרת ליצור מאפס, והוא אסף קרטונים מהשכונה, ככה בלי להסביר את עצמו, וכשהגיע הביתה פרש לפני את תוכנית הפעולה. קודם כל הוא היה צריך להיות קצת חמוד.. אני חושבת שזו אחת מהפעמים הבודדות (בחיי) שביקשתי ממנו להצטלם, ולשתף איתי פעולה. ראיתי אותו שוכב ככה על הכיסא, ולא יכולתי להתאפק. ביקשתי שיהיה נחמד ויתן לי לצלם אותו כמה דקות.
ואז למשימה שלי. מהקרטונים האלו הייתי צריכה להכין לו כנפיים של באז בחמש דקות. למה חמש דקות? כי לא היתה לו סבלנות לחכותת. הוא ביקש שזה יהיה זריז..אז בלפתח מוצר אולי אני טובה, אבל בחמש דקות?? אלו הרגעים שאני מרגישה שהצלחתי במשהוא, כשהוא יודע להעריך כנפיים של באז שנות אור מקרטון..
ברור שגם היא רצתה, ולא נראה לי שכל כך הפריע לה שלא ציירתי לה את הקווים, כל עוד מה שתלויי לאחיה על הגב תלויי גם לה.
צילמתי כל כך הרבה הפסח הזה, בסדנה כולן שואלות, ומה את עושה עם כל הצילומים האלו?? יש לי תמיד תשובות, אבל הפעם גם אני קצת מבוהלת מהכמות. בשביל זה יש לי בלוג! אי יכולה להעלות ולשמור לנצח נצחים את הרגעים הגדולים של החיים. כמו זה, אותו הרגע שבו לולה החליטה שאין מצב, לא משנה מה אומרים לה, היא את הפופקורן שלה אוכלת עם כף.
הסדנאות הקרובות יפתחו בתאריכים הבאים:
17/4 ימי רביעי אחה"צ משעה 17:00-20:00
19/4 ימי שישי בבוקר משעה 09:00-12:00
ארבעה מפגשים רצופים חד שבועיים של שלוש שעות.
אלו כנראה יהיו הסדנאות האחרונות השנה, אז כדאי לכם להיות זריזים, ולקבל החלטה שהפעם אתם מגיעים!
ההרשמה כרגיל דרך המייל. efratlozanov@gmail.com.
החופש הגדול אוטוטו כאן, ואתם לא רוצים יותר צילומים בינונים של הילדים, נכון? מבטיחה לעזור לכם לשפר את הביצועים, וכמובן מבטיחה אוירה נעימה, שלוש שעות רק לעצמכם..
ולולה רוצה להזכיר לכם כמה זה טעים לחם של פסח עם ריבה בבית קפה בשבת בוקר, וכמה זה כיף שיש לה כל כך הרבה צילומים מהרגעים הבאמת חשובים בחיים שלה - כמו ללקק ריבה :))
