2.7.16

Leh–Manali Road.

מה הפחדים שיש לכם כשאתם חושבים על טיול ארוך בהודו עם ילדים ועוד בפעם הראשונה..? לפני זה, אכתוב שאחת הסיבות הראשונות שהובילו אותי לבחור בהודו כיעד לטיול שלנו היא ההימלאיה. התכנון המקורי היה להתחיל בנפאל, ולהמשיך להודו. אבל בגלל שסדנאת הצילום באיטליה צצה ברגע האחרון, נאלצנו לוותר על נפאל בגלל שהעונה שם הסתיימה, ותתחיל שוב רק בספטמבר.. אז נשארנו עם ההימלאיה ההודית. איך בכלל העזתי לשים את הודו במקום שני אני שואלת את עצמי עכשיו… 
ומרוב התרגשות, לראות את ההימליאה, לא יכולתי לחשוב שהיא לא תהיה היעד הראשון בטיול שלנו, וככה סימנתי את הנקודה הראשונה בטיול-  לה, לדאק. ואת כל זה כתבתי כי דיברתי ל הפחדים לפני המסע. אז לומר את האמת? לא היו לי פחדים ״כלליים״ כמו שבטח פחדים לפני טיול להודו  עולים להורים לילדים, אבל כן היו לי שתי צרות ממש גדולות, שיכולות להתפרש כפחדים, חששות, חרדות או איך שלא תקראו לזה. הצרה הראשונה שלי היתה מחלת גבהים, והשניה היתה הדרך החוצה מלה, או בשמה: דרך מנאלי לה - הדרך המסוכנת בעולם. את המחלת גבהים עברנו בשלום. כי למעשה היא לא הגיעה אלינו. התנהגנו למופת, כמו שהכרוז בשדה תעופה הגבוה בעולם חוזר ואומר - נחתתם בלה? ברוכים הבאים. עכשיו עליכם רק לשתות, להשתין ולישון. במשך שלושה ימים. כל כך הקפדנו לעשות את זה, ויצא רק טוב. לא לקחנו שום כדורים, והתסמינים לא הגיעו בכלל לילדים, אלא רק אלי ואל בויאן. יומיים היינו ממש ממש מסוחריים, עם כאבי ראש. אבל זה מאחורינו, תודה לאל. לפנינו, זמן הרפתקאות בלה, שחייב להיגמר באיזה שהוא שלב, ולאחריו צריך לעזוב את העיר. יכולנו לקחת טיסה חזרה לדלהי (כרגע אין טיסות לשום יעד אחר חוץ מדלהי), או להיות אמיצים, להכנס לאוטו ולהתחיל לנסוע. יומיים. רוב הדרך לא סלולה. מפולות אבנים. כביש צר שלעיתים מספיק רק לרכב אחד. חמישה פסים (מעברי הרים) מטורפים. שלג. מפלים שוצפים באמצע הדרך. משאיות הודיות. נהגים הודים. מצוקים. הו.. המצוקים.. הכל כך מפחידים.. 




נכנסנו ליותר מחמש סוכנויות בעיר לנסות ולהזמין ג׳יפ פרטי רק עבורנו, שיסיע אותנו ביומיים, עד למנאלי. התכנון היה לנסוע 9 שעות ביום הראשון, לישון לילה במקום של חניית ביניים לכל המטיילים שעושים אם הדרך הזו, ולהמשיך למחרת עד למנאלי. התחלנו לחפש, ומסתבר שזה לא היה כל כך פשוט. חלק מהסוכניות היו כנות מההתחלה ואמרו שאין להם מה שאנחנו צריכים, וחלק אמרו בטח, אבל ככל שעברו השעות לא הגענו לשום התקדמות. התחלנו להלחץ קצת, לא הבנו מה קורה. כבר אז חבר שלנו מהארץ החליט להצטרף אלינו לנסיעה (ומאז אנחנו מטיילים יחד..!) . נהיה כבר אחרי הצהרים, ושום סוכנות לא מחזירה לנו תשובה חיובית. החלטנו ללכת לחשוב על זה תוך כדי קפה. השארנו את הילדים בבית הישראלי (מקום קסום שעוד אכתוב עליו, עם אנשים נפלאים!) ובקפה פגשנו את ביל, החבר האמריקאי שלנו שכל בוקר יצא ששתינו איתו קפה בזמן שלנו בלה. סיפרנו לו על התלאות שלנו. טלפון אחד, והכל היה מסודר. לא להאמין. הוא סידר לנו ג׳יפ סופר מפנק, מסוכנות אמינה עם נהג מ ע ו ל ה. את זה גילינו בהמשך- כמה הוא מעולה.. אז הכל היה מסודר למחר, והלכנו לארוחת פרידה מכל החברים שאספנו בזמן הזה במסעדת הגורמה היחידה בלה - בון א פטיט. טוב, כמובן הכל יחסי, אבל היה אוכל מדהים ואחלה חברה. זה היה יום שישי בערב, ואחרי זה הלכנו להית היהודי, לפרידה מהם, ובמיוחד מהילדים המקסימים שלהם. 










לילה לבן ללא שינה, הרבה דאגות. הרבה מאוד. בשבע 00 כבר היינו בג׳יפ. ארבעתנו ודניאל החבר שהצטרף. כל התיקים שלו ארוזים על הגגון, הילדים מנמנמים במושבים האחוריים, קראנו תפילת הדרך מכל הלב, ויצאנו. 
לא אפרט מה ראינו, הכל מצולם. אכתוב במשפט אחד מאוד חד משמעי - זו אמנם דרך מסוכנת, אבל לא הייתי מחליפה את ההזדמנות לנוסוע אותה בשום דבר אחר. זו לחלוטין הדרך היפה ביותר שזכיתי לנסוע בה. 













עוד מזמן התכנון של הטיול, לפני שהגענו הנה, ידעתי שיגיע הרגע להתמודד עם ההחלטה הזו, ולא ידעתי מה נחליט עד הרגע שבו התחלנו לנסוע.. שלחתי לא מעט אימיילים למשפחות שעשו את הדרך, עם ילדים, לשמוע את דעתם. 99% מהתשובות היו - אם יש אפשרות לטיסה, עדיף. טיסה היתה יוצרת לנו עיקוף משמעותי במסלול. ואם לא מזמינים כמה חודשים מראש המחירים ממש גבוהים. אני מאושרת שהחלטנו לנסוע את הדרך, שבסופה הענקנו לילדים מדליות  באיפוק, סבלנות, סקרנות ומה לא. האמת היא, שאחרי 9 שעות של נסיעה, הגענו ל״איזור לינה״ עם אוהלים וגסטהאוסים פשוטים. העונה כבר בשיאה, ויש מאות מטיילים בדרכים כל יום. החדרים היו מגעילים, והמחיר היה מופקע. החלטנו לא להתבאס, ופשוט להמשיך הלאה, באותו היום עד למנאלי. זו היתה החלטה אמיצה, שבעיקר ביקשנו מהילדים לעשות. הם אמרו יאללה ממשיכים, וטוב שכך היה. הגענו לואשישט בסביבות 10:30 בלילה, המוצ׳ילית עלינו,  מחפשים מקום לישון במעלה ההר. לא התברבשנו מידי, לקחנו את הראשון שמצאנו. ישנו מעולה, בבוקר קמנו לנוף חדש ומהפנט, ועברנו לגסטהאוס שווה יותר, עם הנוף הכי מעולה בכפר. 

אז כן, עשינו את הדרך מלה למנאלי באוטו, ביום אחד, והיא עברה בשלום. וכן, היא היתה מדהימה ושווה כל רגע של חשש… 

מה עשינו בואשישט, וכמה נפלא שם, בפוסט הבא. 
נמסטה. 




No comments:

Post a Comment