Now she needs a car.

בסוף שבוע פגשנו בפארק חברים עם עפיפון. לולה מצאה אצל סבתא בחג ידית של עפיפון עם חוט, בלי העפיפון. מאז היא לא מפסיקה לבקש עפיפון, ואני מבטיחה לה, אבל לצערי עדיין לא יצא. פגשנו את החברים עם העפיפון, ולולה כמעט לא האמינה מהתרגשות. ואז, החבר שלנו אמר במילים הכי מדוייקות: עפיפון בשביל ילד זה קסם, כמו שמישהוא יתן לך להחזיק אוירון ביד. כל כך נכון..

אצלנו בבית אוהבים ספרים, מאוד. עד כדי כך אוהבים אותם, שמרוב שמחבקים חזק חזק הם לפעמים נפצעים. ספרי הילדים שלנו הם כמו ספרי בישול, ככל שמשתמשים בהם יותר, רואים את הזמן עליהם. לפעמים הם נפצעים, מתקלפים, נקרעים והכל מאהבה גדולה. לולה יוצאת מהבית לפעמים עם ספר ביד במקום בובה. היא לוקחת ספר לגן. ישנה עם הסיפור שקראתי להם בלילה במיטה. ככה הם אוהבים אותם. לולי אמר לי לא מזמן, שהוא מעדיף שאקנה ספר מסויים פעמיים, למקרה שמשהו יקרה לעותק הראשון, וככה היה. קצת עצוב לי על הספרים שהם מתבלים, ולצערי לא נשמרים כמו חדשים, אבל זה מתגמד לעומת העובדה שהילדים שלי לא יכולים להעביר יום אחד בלי לשמוע שלושה סיפורים לפחות.

וככה אנחנו בתקופות, חורשים על ספרים מסויימים, עד שלולי מדקלם את הסיפור לבדו, ולולה משלימה את המילים הדומיננטיות :) עכשיו אנחנו לללא ספק בתקופת "הבית של יעל". זו הבחירה של לולה כמובן..

ומה יותר מרגש ילדים מאשר סיפור שהופך למציאות..? בשבוע שעבר חברה שלחה לי את הצילום של הארגזים האלו של בית.ילדים , חלקים, בלי ציורים, ושאלה אם ארצה לעשות איתם משהו (הארגזים מגיעים בשלושה גדלים שונים, זה הגדול). אם הייתי עושה קופי פייסט להתכתבות ביננו, הייתם בטח חושבים שאני משוגעת. אני לא חושבת שעבר שבריר שניה, והבית של יעל  עם כל הקסם שלו מיד היה שם, מול העיניים שלי.  הרי מה לולה תרצה יותר מהכל בימים האלו, שבהם היא מבקשת את הסיפור עוד לפני הפיפי של הבוקר, לפני השינה (ברור) ובין לבין עוד חמש פעמים?

הארגזים הגיעו בשלום, העלינו אותם לגג, וחשבתי מה הדרך הכי מתוקה להפוך אותם לבית של לולה? מעט מאוד זמן אחר כן, קצת צבע, קצת עננים וקצת גשם (הרי צריך להצדיק את הקיום של הבית, שיגן עליה מפני הגשם, לא?) והם כמעט היו מוכנים.  הארגזים האלו סופר מגניבים, והיה לי ברור שיום אחד ארצה לעשות בהם שימוש אחר, אז השארתי אותם במצב המקורי שלהם, בלי לנסר, לחתוך וכו'.

לולי הציע שנשים בפנים מנורה, שלולה לא תפחד מהחושך, אבל זה קצת לא פרקטי ובטיחותי. וגם, החלטתי לא לסגור את הפתח העליון, כדי שיהיה קצת אויר.. אז השתמשנו במנורת לילה של המסדרון. מבפנים הדבקתי סקוטשים שיחברו את הבד הפנימי שעוטף את הבית, וזרקתי לה מלא כריות קטנות ונעימות שירפדו לה את הטוסיק. כל מה שנישאר זה להיכנס, ולקרוא סיפור.. :)

עכשיו, אחרי שצילמתי לה את הבית מקושט כמו שהיא אוהבת... הבנתי שיכולתי להשחיל את פרחי הנייר (שעשויים מניירות לקאפקייקס, ותודה לאלישבע :) ) מעל הנורות הקטנות. הולכת לעשות את זה עכשיו! וכל מה שנישאר זה לחכות שהיא תגיע מהגן. כמו שאני מכירה אותה היא תעריך את זה מאוד..

את הארגזים המקסימים האלו אפשר להשיג בבית.ילדים בגדלים שונים, והם עשויים עץ טבעי. ואפשר לעשות איתם כל כך הרבה דברים....:)

יש לי הרגשה שבפוסט הבא יהיה עפיפון:)