הי!
במסגרת פרוייקט האושפיזין של קבוצת באבלז (בלוגריות מתחום הליף סטייל) אני שמחה לארח אצלי בבלוג אישה מוכשרת, צלמת, אימא ובלוגירית ותיקה - אילאיל זיו. נכון שרק השם שלה כבר כובש..?ואת הצד שלי בטח ראיתם אתמול בבלוג של אילאיל ואם פיספסתם, זה הקישור. איך הכרנו ומה אני חושבת עליה, הכל בפוסט ההוא. היום ממש כמה שעות לפני שאילאיל עולה על טיסה למחוזות רחוקים ( מסתורית שכמותה) אני שמחה לארח אותה כאן אצלי, עם הצילומים הנפלאים שלה. גם האינסטגרם שלה ממש ממש שווה, אל תפספסו -ililziv. הנה היא כבר כאן :
יום בחיי
לפני כמה שבועות התבשרנו בנות קבוצת באבלז על פרויקט חדש שיוצא לדרך, פרויקט אושפיזין, ברוח חג סוכות. החג בא והלך, הקבוצה פרסמה, הקוראים קראו ורק אני נשארתי מתלבטת לגבי השתתפותי בפרויקט. קרה המקרה ואפרת יצרה איתי קשר ופשוט הודיע לי “אילאיל, אנחנו משתתפות, אמנם באיחור, אבל אנחנו אמניות, אז יסלחו לנו כי ריחוף זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלנו”.
לא בטוח שאפרת ממש אמרה את המילים האלו, אבל אני בטוחה שלא אכפת לה שאני מייחסת לה אותן, כי אפרת היא אמנית בנשמה, צלמת מוכשרת ואמא מיוחדת (לפחות מהיכרותי אותה דרך הבלוג שלה). משהו בצילומים שלה, כ”כ ישיר, נגיש, לא מתיפייף, לא מתחסד, לא מחפש ללקק או להתלקק, משהו בה כבש אותי לחלוטין, ועם הזמן היא בהחלט הפכה לאחת הצלמות האהובות עלי בארץ, ואני לא מגזימה בכלל!
החלטנו שתינו על פוסט בפורמט של “יום מצולם בחיי”, כלומר לצלם יום אחד שמייצג נקודות חשובות בחיינו ולפרסם. אתם חושבים שבזה הסתיים העניין? עד הרגע האחרון, קרי ממש ברגעים אלה, עדיין התלבטתי אם אני יכולה להשתתף בפרויקט הזה. עם כל העבודה הרבה שמסביב, טיסה לחו”ל שיוצאת היום בלילה (ועד לפני כמה שעות עדיין נותרה בסימן שאלה), חזרתם של שלושה ילדים קטנים למסגרות לאחר שלושה חודשי חופש בבית (ושלא יעבדו עלי ויגידו לי שהם חזרו בסוף אוגוסט, כי שבוע הלימודים אי שם בתחילת ספטמבר באמת שלא ממש היה לעניין). בקיצור, מה שאני מנסה לומר בצורה מאד ארוכה, שאותו “יום בחיי” שמצולם פה למטה בהמשך הפוסט מורכב למעשה מפאזל של כל מיני ימים, כי פשוט לא זכרתי לצלם במהלך כל היום, כזו אני, חצי עפיפון…
שנתחיל?
6:00, צעידת בוקר.
7:00, ארוחת בוקר.
7:30, משחקים בסלון (זה מקסים ופסטורלי בחופש, מעצבן להפליא בבוקר גן\בית ספר).
.JPG)
8:30, יצאו למסגרות ואני מגלה הפתעות שנשכחו על שולחן המטבח.
9:30, יוצאת לסידורי בוקר: משלוחי חבילות בדואר, קניות, סידורים מנהלתיים של העסק, בלה בלה בלה…
12:00, מחליטה להדביק טפט וינטג’ על שידת האיקאה המסכנה בחדר השינה שלנו שסבלה לאחרונה מהתעללות קלה לאחר שהנייד שלי התעופף לעברה (סיפור אימה אמיתי).
13:00, ארוחת הצהריים שלי (זה היה לפני כמה ימים, אבל זה מתכון די קבוע, סלט עדשים שחורות עם סלק, טעים ובריא).
14:30, הגדול עוזר לאמצעי בהכנת שיעורי הבית (לפעמים מתוך התרגשות יתר מכין לו אותם בעצמו).
15:00, בינתיים, הקטנצי’ק עוזר לי בחצר בכביסה ידנית לשמלות הוינטג’ של העסק שלי.
שעות אחה”צ המאוחרות, משתוללים בחוץ (מאוהבת בשקיעות מול הבית שלנו).
שעות הערב המוקדמות, ארוחת ערב, פינקתי אותם עם פיצה ביתית.
ערב רגוע במיטות, יאללה, עוד יום עבר…
נ.ב
הפוסט הבא בנושא מחייב סרט וידאו, כי משום מה מרגיש לי נורא רגוע פה בתמונות, ואני חושבת שזה לא פייר שאתם לא יכולים לשמוע את הצרחות, הבכי והעצבים שגם הם מנת חלקנו (ובמינונים מאד לא מינוריים, כאמור, עם שלושה בנים צעירים בבית), מצד שני, איכשהו, עם כל הכאוס, הבלגן והאי וודאות בחיים. דבר אחד בטוח להפליא, הרגעים הקטנים האלו, הם אלו שעושים את הכל משתלם בסופו של יום, וחייבים לזכור ולנצור אותם.
באהבה,
אילאיל
No comments:
Post a Comment