תמר סלוצקי...? את כאן :) ?
זו את שהבן שלי העלה בהגרלה! ככה, גללנו עם העכבר, ונעצרנו בתגובה שלך!
אז בבקשה, שלחי לי מייל (יש למעלה בקישור) ואתאם איתך. המייל ממך צריך להגיע עד ליום שני לכל המאוחר. איזה כיף לך :)!!!
ואתן בנות, הדהמתן אותי עם התגובות הנוגעות שלכן, קראתי בשקיקה כל אחת ואחת, וזה היה ממש כיף. אולי אני צריכה לעשות עוד הגרלות כאלו בעתיד..
אבל לבנתיים, אני הולכת לתפוס איזה שעתיים שינה כי בדיוק בחצות ודקה (!!!!) אני יוצאת לדייט עם החתיך של העיר כשבויאן לא כאן, הרי זה לולי שלי! הולכים לפרמיירה של מסע בין כובכים!!!!!! היום בשעה 24:01. מי היה מאמין לאן החיים מביאים אותנו.. ומחר בשעה 09:00 בבוקר, אני כבר אהיה עטופה בקסם הכריסמס של הסדנה החדשה. אחרי עבודה קשה היום, השארתי את החלל טובע באורות מנצנצים ואבק פיות.. מתרגשת לקראת הבנות שמגיעות מחר!
לעוד הרבה ימים טובים כמו אלו, לחיי הכוח (או בשמו המקצועי the force ) נתראה מחדש ביום שני בבוקר כשאתחבר מחדש לעורק החיים המרכזי הלא הוא wi fi.. עד אז, בניתוק מוחלט מהעולם, הולכת לראות סרט, ומשם לסדנה.
צ׳אוו!!!
הי!! אז חישבתי טיפה לא נכון את הזמן, ובשביל לעשות את הגרלה המפוארת, אני צריכה איזו שעה פנוייה, שאין לי!! הסדנה הכי כריסמסית בסביבה תכף מתקרבת, אורח פורח הגיע לבקר אותנו (אחי) בויאן בארץ עם התערוכה הקרובה שלו, ואני שוקעת בהכנות.. לכן, ההשתתפות עדיין פתוחה! אז, תשאירו תגובה בלינק הזה, עם השם שלכן (חשוב מאוד!! תגובות בלי שם ילכו לאיבוד, איך אדע שזו את..??) ולייק קטנטן לעמוד הפייסבוק של הבלוג ממש כאן.
לבנתיים, הצילום כאן למעלה הוא של המתנה החדשה והאהובה עלי בחבילת ההפתעות, ואל תשכחו שהבטחתי להוסיף לזוכה מתנות שלא הצטלמו... אז זו ממש תהיה הפתעה חגיגית...
אני רצה למטבח, להמשיך עם ההכנות. רק רוצה לוודא שראיתן את העוגה מאתמול?? אז כאן, בבולגריה, לפני כל סדנה, עושים חזרה (או יותר נכון חזרות) גנרלית. ואתמול, ברגע ורוד שכזה, נעמדה לה עוגה וורודה עם פפיונים על המעמד החדש שלי. אלו לגמרי הרגעים המאושרים בחיים, לא...?
ואם כבר אני משוויצה (ברור לי שזו האמת לצערי..) את זה ראיתן...?:
ומה שיש עכשיו בתנור, זה סוד!! אז אני הולכת להמשיך לפזר קמח במטבח, ואתן זכיתן בעוד יום להגרלה.
ביום חמישי, בשעה 21:00 בדיוק, אפרסם כאן בבלוג את השם של הזוכה המאושרת.
נתראה!!
בויאן.
לוכד הבלונים
17.12.15-23.1.2016
פתיחה: יום חמישי, 17 לדצמבר, 20:00
שביל המרץ בניין 8 קומה 4 תל אביב.
בויאן ואני נשואים כבר הרבה שנים... טוב אולי 8 זה לא ממש הרבה, אבל אנחנו ביחד 15, שזה כן הרבה. נפגשנו כשהוא היה צייר, והוא צייר עד היום. יותר מהכל הוא צייר. אבל צייר אמיתי, מהאסכולה של פעם. ההקרבה העצומה שאנחנו עושים כמשפחה בתקופה האחרונה, העובדה שעזבנו הכל והגענו הנה לבולגריה (לעיר הולדתו) מאוד הושפעה מהצורך של בויאן לצייר, ורק לצייר. אם אתם לא מכירים מה הם חיי אמן בתל אביב, אז כנראה שלא תבינו כמה זה מסובך, מתסכל וקשה. ואם רק הייתם יכולים לראות כמה יפים הם חיי אמן כאן בוידן, זה היה מעלה חיוך על השפתיים שלכם : )
ביום חמישי הקרוב, תפתח תערוכת יחיד של בויאן בגלריית RAW ART GALLERY בתל אביב. חשבתי שזו הזדמנות מעולה לתת לכם להציץ לסטודיו שלו. הסטודיו, למי שלא מכירה את הסיפור מהעבר של הבלוג, נמצא בחלק האחורי של הנגריה. הנגריה של המשפחה היא בעצם חלל עצום שהיה הבית קולנוע הראשון בעיר. החלק העליון, הפך להיות הסטודיו של בויאן בשנים האחרונות. יש ימים שאנחנו לא רואים אותו מהבוקר עד הלילה, או מהלילה עד הבוקר, אבל תמיד יודעים איפה למצוא אותו. יותר מהכל, יותר מכל מקום אחר בעולם, הוא מעדיף להיות שם. בסטודיו. עד שהצלחתי להעלות את המשפחה לטיסה ללונדון לפני חודשיים, דחינו את זה כמה פעמים, בגלל הסטודיו. כי הכי טוב לו שם. מובן, לא..?
בסטודיו הוא עושה קסמים. באמת. ככה הילדים אומרים. בבוקר לולה יכולה להתעורר עם רצון עז להיות נסיכה בארמון, והנה, זה כבר מתחיל לקרות. בציור. לולי, הגדול יותר, מבלה שם לא מעט. הוא בכלל מבלה בנגריה, וב״מתחם״ היצירתי של המשפחה הרבה זמן. אבל יחד עם אבא בסטודיו, הם עובדים על תערוכה משותפת, שאולי, בעתיד הקרוב תקרה. יש להם כמה יצירות משותפות, שהם מציירים האחד בהשראתו של השני. ממש ככה. לבויאן יש הרבה סבלנות להושיב את לולי יחד איתו בסטודיו, וליצור יחד. ולא פעם הוא אומר שלולי הוא השראה גדולה בשבילו. יום אחד גיליתי שהילדים שלנו חושבים שלכל אבא יש סטודיו. הם התפלאו לגלות שלאבא של אחד החברים אין באמת סטודיו, והם שאלו, אז איפה הוא מצייר? ככה זה טבוע בהוויה שלהם, כל כך עמוק, זה באמת חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.
התערוכה החדשה של בויאן, בעיני, היא היפה ביותר שהיתה לו עד עכשיו, בלי לחשוב פעמיים. כל ציור, יותר יפה מהקודם, וכשהציורים נארזו למשלוח, הרגשתי צורך עז, ממש, להחביא כמה מהם ולא לשחרר. שישארו קרובים אלינו. אני חושבת שהציורים שלו מדברים לגמרי בשפת האגדות שיש לנו כאן, לזמן קצוב. בכל ציור יש שכבה דקה ואלגנטית של ניצנוץ מופלא, מין רגע או מקום שכל כך הייתי רוצה להיות בו, לא כצופה, אלא שם, בפנים. ברור מהציורים שאלו הרהורים על אגדות, מקומות רחוקים, אבירים ופיות. על קסם של זמן שלא קיים, על געגוע, אבל לא חסר אונים, אלא געגוע מרגש, נעים וכל כך כל כך קסום. היכולות הטכניות שלו, הביאו אותו עם הזמן לשים על הקנווס משפט כל כך מדוייק, בצבעוניות חדה שהיא רק שלו.
אני חושבת שהחיבור הראשון שלנו, עוד כשהיינו סטודנטים לאמנות, היה האסטטיקה.שנינו דיברנו באותה שפה מהיום הראשון. אהבנו את אותם אמנים, אותה מוזיקה, אותם מעצבים, אותם סרטים, והכי הכי אהבנו שנינו את הצבע האדום. החיבור האסטטי ביננו היה כל כך חזק, וככה הוא נשאר עד היום. אנחנו המעריצים הכי גדולים האחד של השני. כמעט בלי יוצא מן הכלל : )
יוצא מן הכלל יכול להיות הסטודיו.לא הייתי מתנגדת למנקה פעם בשבוע, אבל אני לא מעזה לדבר בנושא. זה המקום שלו, והוא אישי, ומיוחד. וגם סופר פוטוגני :) -
האמת שהסטודיו של בויאן זו ממש חוויה, ויש לו חברים כאן שבאים בבוקר, ועוזבים בלילה. תמיד יש בסטודיו אנשים, הוא כמעט ואף פעם לא לבד, אלא בפעמים שהוא מצווה על כולם לצאת. וזה קורה. אבל המקום הזה כל כך פורה, שהוא ממגנט אנשים מכל העיר להגיע אליו. הסטודיו עצמו הוא אינסטליישן אחד מדהים בעיני. כל כך הרבה חפצים, ממקומות, ומרגעים שונים בחיים שלנו, מצאו את הדרך לאחד הקירות שם. והכל כל כך הרמוני בעיני.. ֿ
יצא ככה, שלצערנו הרב, אני לא אהיה בפתיחה, וגם לא הילדים. בויאן נסע לבד הפעם לתל אביב, איתנו בלב שלו.. אנחנו בטוחים שתהיה לו פתיחה מהממת, כל החברים שלנו שם כדי לתמוך ולפרגן. ואני באמת רוצה להזמין כל אחת ואחד מכם, שקוראים את הבלוג שלי, ומסתקרנים מהחיים האחרים שלנו כאן, בואו לראות את הצד של בויאן, זה ישלים את הסיפור כולו. אני מאוד רוצה שתבואו, ותראו את התשוקה הענקית שלו לציור דרך הציורים הנפלאים האלו.. התערוכה פתוחה למשך חודש שלם.
היום, ירדנו לולי ואני לטיול קצר בדנובה לבקר את הדינוזאור מהאבנים שהוא ואבא השאירו לפני שהוא נסע, (שלומו מצוייין, הדינוזאור.) ואחר כך התגנבנו לסטודיו לצלם כמה תמונות לפוסט הזה. הסטודיו כל כך מזמין, שאפילו כשבויאן לא שם, מצאנו את עצמנו משתעשעים שם איזה חצי שעה.
גיליתי מלא יצירות חדשות משותפות של שניהם, שלא הכרתי בעבר, וגם לא מעט ציורים ישנים של לולי תלויים על הקירות שרק מראים כמה הוא השתפר עם הזמן..
ורק כדי לתת לכם הצצה קטנה, איך התערוכה של בויאן תראה, ספקתי להגניב צילום אחד שניה לפני שהוא המריא לו עם הציורים. את המסגרות העוצרות נשימה, סבא איוון גילף בעצמו, אחת אחת. ככה זה משפחה של אמנים..
אמנות היתה ותמיד תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו. קשה לי לתאר את בויאן לא מצייר. הוא לא יהיה אותו בן אדם. וכמה שזה קשה, לא מעט פעמים, אני אסירת תודה שהחיים שלנו מורכבים מפסיפס כל כך עשיר של יצירה, ואסטטיקה ותשוקה לעשות, ולהגיד משהו. לא רוצה ששום דבר ישתנה.
אז מכל הלב, ואני באמת באמת מתכוונת לזה, כל מי שעושה מאמץ ונכנסת מידי פעם לקרוא את הבלוג הקטן שלי, יש לך הזמנה אישית ממני, לראות את התערוכה הכי יפה בעיר. בויאן, ואנחנו, המשפחה כל כך מתרגשים, ושמחים שיש לנו את הפריווילגיה לעסוק באמנות, כי זה מה שזה. זה אמנם צורך בשביל אמן, ליצור כל הזמן, אבל כן, זו גם פריווילגיה.
אני מאושרת שכל היופי הזה סובב את החיים שלנו כל הזמן. יש לנו אוניות טרופות בים, וטירת וארמונות, ומלא מלא סוסים. יש לנו את השמלות הכי נוצצות, וכתרים על הראש, ומלא מלא צבעים. יש לנו אמנות בחיים, ואנחנו מודים על זה.
תלכו, תראו את התערוכה, היא באמת שווה את זה. ואני אשמח אם תחזרו לכאן לכתוב משהו קצר.
בהצלחה אהוב שלי, אבא שלנו, אמן מוכשר. אוהבים אותך המון.
לדעת שמישהו חושב עליך, מרחוק זה משמח. מאוד מאוד משמח. במיוחד אם המישהו הזה הוא לא משפחה/חברה ישנה או השכנה שגדלת לידה. ממש בתחילתו של הבלוג שלי, היתה לי הזכות להיות חלק מקבוצה יוקרתית (על אמת!!) של בלוגריות מוכשרות. לצערי, עם הזמן הקבוצה התמססה לה, אבל הנקודה היא, כל מה שהרווחתי בדרך. היו כל כך הרבה שיתופי פעולה עם השנים, לא מעט מפגשים, וחברויות וירטואליות שהפכו גם לחברויות אמיתיות.
אתמול, ממש לפני שהיום נגמר לו, בויאן נכנס הביתה עם חבילה. מעטפה נפוחה, שהיו בה המון המון רגשות. לפני שהמעטפה הזו הגיעה, האישה המיוחדת ששלחה אותה כתבה לי כמה מילים. כל כך מדוייקות, חדות ובתזמון מושלם. לא הייתי יכולה להיות יותר אסירת תודה על המייל ההוא, ממה שהייתי. לא הייתי צריכה עוד כלום באותו הרגע. האישה המוכשרת, זו שפגשתי בקבוצת הבלוגריות לפני שנים, חשבה עלי, מרחוק, והיה לה אכפת, למרות שאנחנו לא ״חברות קרובות״ ביום יום. לדעת שמישהו חושב עליך, מרחוק, ככה באמצ החיים, בלי להיות חייב, בלי לבקש גמול, ולא רק חושב, אלא עושה מעשה חברי, עושה משהו, פיזית, לא רק במחשבה. לא כתבתי לה הרבה בחזרה, אבל כתבתי לה שכשאגדל ארצה להיות כזו. לעשות מעשים שישמחו אחרים, ממש כמו שהיא נגעה לי בלב עם המילים במכתב, ועם החבילה שהיא שלחה. אני מקנאה באנשים שהנתינה כל כך טבעית להם, והם לא מתאמצים, ובקלות מצליחים לשמח אנשים אחרים. אני מכירה לא מעט אנשם כאלו, ויום אחד, אגדל להיות כמותם. כבר התחלתי בלמידה, מקווה להתקדם מהר.
_________________________________________________________________________
הילדים קיבלו מתנות לחנוכה, אחת מהן היתה חותכן בצורת סביבון. וגם חנוכיה קטנה! זו לגמרי היתה הזדמנות להגיע סוף סוף למתכון שכל כך רציתי להכין. אבל כמובן, כאן בבולגריה, אפילו עוגיות זה פרוייקט... רציתי עוגיות ג׳ינג׳ר חגיגיות (מתכון ממש מש מומלץ!!!) , אבל כמובן שאין כאן מולסה, אז אימא שלי צריכה לקנות בארץ, לארוז ולשלוח.. ואז צריך לחכות, זה דווקא מוסיף להתרגשות ולכמה שהן מיוחדות. אז המולסה הגיעה, בתזמון מושלם עם חותכני הסביבונים, תבנית חדשה שקניתי בשוק יד שניה, קיצר, יש הכל, אפילו התאמנתי כבר בזילוף של האייסינג. יצא שהגעתי לזה רק מאוחר בערב, והבצק צריך לנוח, אז הנחתי אותו באהבה במקרר, וחיכיתי למחרת, בהתרגשות.
כמעט שכחתי. יש לי שני ילדים, שבעצם נמצאים איתי כל היום. הם לא הולכים לאן שהוא, ואם אני רוצה להכין עוגיות זה אומר שבעצם הם מכינים עוגיות.. ואם יש עוד דברים בעצמי שאני צריכה לעבוד עליהם, אז הנה הדבר השני. ילדים של אימא שאוהבת לאפות אופים הרבה? האמת שכן, אבל זה לא בא לי בקלות לפחות לא בהתחלה.. קונטרול פריק שכמוני, לתת להם לקרוץ צורות מהבצק העדין והמבושם שעמלתי להכין באהבה לילה שלם, עם מולסה שנשלחה מארץ הקודש, ואין יותר, עם חותכן שקניתי בהרודס, מנחושת טהורה. מה באמת..?!? האמת, למדתי לשחרר. לקח המון זמן, אבל כן. אולי מידי פעם מתפלק לי איזה: לא! בטון טיפה גבוה מידי, או: עכשיו רק אני! אבל שניה אחרי זה אני מתחנפת אליהם, מבקשת סליחה ונותנת להם לדחוף אצבעות לבצק הקסום שלי, לצייר עליו ולערבב אותו עם פלי דו. העיקר שיגידו שאני אימא טובה.
הם כל כך אוהבים להיות איתי במטבח, שניהם. ואני אפילו עוד יותר אוהבת. אני בטוחה שאם הם לא היו אוהבים, זה היה משגע אותי יותר, מאשר העץ שנראה כמו כדור, והלב שנראה כמו סביבון..
ובכל זאת.. הטריק האמיתי הוא לא לגלות להם שיש עוד חצי כמות במקרר, ולרדד ולקרוץ כשהם באמצע מלחמת לייט סאבר בינהם. אז ללמוד לשחרר, כן.....?
מרגישים שהחורף הגיע. המטבח חזר לפעילות, אפיה, האור נהיה אפל יותר, למשך זמן קצר יותר. אני מוצאת את עצמי בלילות מחפשת אתגרי אפיה, מזמינה מולסה מאימא שלי, וקונה תבניות מאמאזון. החיים נמצאים במסלול רגוע, שקט ונעים. אני משלימה עם העוגיות הלא מושלמות של הילדים, וחושבת הרבה על להתחשב. ולתת. חורף שמח חברים.
