13.4.20

There is no Spoon...

איזה יום. אילו ימים. איזו תקופה. 
מה יהיה. זה מה שכולם שואלים. מתחנים לדעת, מתחננים לכיוון, פיסת מידע ממשית משהו להאחז בו. שמו אותנו בהולד של החיים מבקשים מאיתנו סבלנות, הכלה, ציתנות, אנחנו מבקשים מעצמנו בריאות, סבלנות, הכלה, וגם קצת אויר. חמש פעמים ביום לפחות אני מרגישה שבכי עז תכף מתפרץ, הוא ממש סנטימטרים בין הגרון והעינים וסביבי ילדים כל היום, אסור שהם יראו את זה. לא יהיו לי תשובות לשאלות שלהם, לא אדע לענות ל - אימא למה את בוכה? 
בגלל המתים?  אני בוכה בגלל שאוסרים עלי? שאומרים לי לא? שסגרו לי את העסק? שאני בחרדות קיומיות? בגלל הזקנים? גם וגם וגם. בעיקר אני בוכה על שלקחו לי את חופש התנועה במרחב. ביננו, כשאנחנו בבולגריה אני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים בחודש שאני יוצאת מהבית. זה תמיד היה יתרון בעיני. המרחב האישי והמבודד שיצרתי כאן הוא מה שאני אוהבת. אבל יותר מהכל אני אוהבת את המרחבים שמחוץ לעיר. את השדות והיערות וההרים שיש כאן סביבנו. בכל פעם שטיפה מעיק, בויאן יודע לבד, מתניע את האוטו וזורק אותנו בטבע. זו התראפיה המשפחתית של כולנו, לשם אנחנו מגיעים כמה פעמים בשבוע. ועכשיו זה איננו. נשאבנו למחזור בטלה מטורף בתוך הבית מהקסים שלנו, שיש בו הכל, אפילו גינה ופונד עם צפרדעים. וזה לא מספיק. כי: חוסר ידיעה + איסורים זה בדיוק מה שאני לא. ואני משתדלת, משתדלת מאוד לשמור על שפיות ולא תמיד מצליחה. השינוי התודעתי שעובר עלינו לא מעודד, בין הוירוס המנוול לפסח העצוב איבדנו את השיגרה הנעימה שטרחנו עליה חמש שנים. הילדים הסתחררו בין הגבולות הפרוצים ואני נתתי לזה יד. עצמתי עיניים ובחרתי לברוח גם, הגרסה שלי לפורטנייט ופפה פיג בלופ. בימים האחרונים הייתי קשה עם עצמי מאוד ומניתי נונסטופ בראש את כל הדברים שאני עושה לא בסדר כל היום. חוזרת ומשננת אותם כדי להטיף, משהו נוצרי השתלט עלי וכמו הגשתי את הלחי השניה. קשה לי בכלל לדמיין כמה סבל הנגיף הזה הכניס לחיים של אנשים. כמה מגדלים התמוטטו, כמה אלימות פיזית ונפשית משתוללת לה בין הקירות הסגורים. ואני בשלי, ממשיכה להיות עצובה ודואגת. ואז הגיע אתמול, שהיה יום שימשי ויפה, בויאן התעורר בבוקר עם מצב רוח אש (מאיפה??) הקים סטודיו נייד בחצר, הילדים לבשו בדגים קצרים וסנדלים והכל היה מואר. החלטתי לעשות את מה שנמנעתי ממנו 6 שבועות, וגרם לי להרגיש כמו פולשת ממש, פתחתי בהיסוס את דלת הסטודיו שלי וצעדתי פנימה עם ראש מורם. נכנסתי לאמוק של נקיונות וסדר ולא יצאתי עד שהכל ניצנץ. זה לא הכה בי פתאום. זה תמיד היה שם, פשוט פחדתי להתמודד עם זה. היה לי קשה להכנס לחלל שקיים עבור אורחות ואורחים, עבור התקהליות שבאות מאהבה, ולראות אותו במערומיו. חששתי לשנוא את המעמד, להרגיש לא נוח מול הזכרונות, לפחד מהעתיד. אבל זה לא קרה. כל מה שרציתי היה לא לצאת מהסטודיו. בין שיר דכאוני אחד לאחר, דיגדגו לי האצבעות כמו אחרי נימול, רודפות אחרי המצלמה ורק רוצה להרים אותה. את זה אף אחד לא יקח לי. אף פעם. והאמת והשלום אהבו, ואני והסטודיו חברים וצפויות לנו הרפתקאות רבות בעתיד, ככה הבטחתי לשנינו. עם לב מלא חזרתי הביתה והמלאכית הפרטית שלי גררה אותי לדנובה לשחיית אביב ראשונה. 
אני מקווה שהמילים הללו יחזיקו מים עוד זמן ארוך, גם כשיהיה קשה יותר, ובגלל זה אני כאן. מזמן לא עידכנתי את הבלוג עם הימים הפרטיים שלנו, שהם לא סדנאות. כמובן, שכשאני מסתכלת עכשיו אחורה, היו לנו רגעי קורונה מופלאים, ולא מעט, זה שבחרתי להדחיק אותם בהווה זו בעיה שלי כנראה.. הריכוז שלהם כאן בפוסט עושה לי שמח בלב, ולא אכפת לי להתפרע עם מליון תמונות, פשוט כי אני צריכה את זה. 
בין התמונות אכתוב עוד מעט, אבל אני גם מאוד שמחה לכתוב כאן שמתבשל לי משהוא חדש בראש, והוא קשור בהום סקולניג, באמנות, בילדים, ובקובץ פי די אף..  בויאן ואני ממש בימים אלו יושבים וכותבים מערכי שיעורים סופר נגישים וכיפים לילדים, בעצם מעלים על כתב עם הוראות הפעלה את מה שאנחנו עושים כבר חמש שנים. מאוד אשמח לשמוע אם זה מעניין אתכם, ואם לתת לזה פול גז מלא מלא. כמובן שיהיה פוסט שלם לכבוד בקרוב. 
וגם, עבודות העץ המהפנטות של חמי איון תכף מוצאות להן בית חם באתר נגיש ונוח לרכישה, אם  אתם פנויים  לזה נפשית וזה יכול לעודד אתכם תשארו בסביבה. 
חלקנו מוצאים נחמה בפינוקים קטנים, ואין ספק שכזו גם אני. לא מעט דברים הפכו ללא זמינים כמו הים, הפוך בבית קפה, סדנאת צילום, וחיבוק מסבתא. אבל תאמינו לי, כמה שזה נשמע מופרף, להחזיק כפית שאיון גילף, וללטף אותה בין האצבעות דקות ולעיתים שעות ארוכות זו מדיטציה הגונה. כבר אתמול העלתי לעמוד האינסטגרם של mylovelymess  הייליט שמור שנקרא SHOP בימים הקרובים אעדכן עם מחירים ואיך אפשר לרכוש. כאן בסוף הפוסט יש פרטים וצילומים חדשים.

הבהרה קטנה: היא, המלאכית שלי מצולמת המון כי היא הצל שלי. כמעט בלתי נפרדות כל היום. והיא אוהבת את המצלמה והמצלמה אותה. את הבן שלי איבדתי מזמן לפורטנייט ולגיל התבגרות מוקדת מהצפוי. פה ושם הוא עוצר לשאול מה יש לאכול ולהגיד שלום, מהמצלמה הוא כמעט תמיד בורח. והנה טיפשל צלמת: לזרום עם זה. במיוחד כשהם קטנים. אף הורה לא רוצה שהילד שלו יפתח אנטי למצלמה, וזה בסוף ישתחרר. הוא נתן לי 11 שנים של חסד, עכשיו אני קצת מרפה, עד שאחליט לתקוף מחדש.
וככה הימים שלנו עוברים, לולה מול המצלמה, היה לנו שלג מטורף פעמיים בחודש האחרון, מה שלא היה כל החורף. חגגתי עם המצלמה, ואין ספק שהוא יזכר כאחד מרגעי השיא של הקורונה. וכמו שאתם בטח יודעים, יש לנו כל ב חדש והוא מושלםץ סליחה על המילים הפשוטות אבל הוא פשוט מושלם. הוא הגיע אלינו באמצע פברואר, ומאז יש לו בוק שלא מבייש דוגמנית צמרת בניינטיס. אנחנו, כולנו, אוהבים אותו אהבת אמת, הוא האור של הבית, בירך אותנו בכל כך הרבה רגעי אושר וחימומי לב, שהמשפט של כולם עכשיו בבית זה: איזה חיים מבוזבזים חיינו לפני רונטו. זה השם שלו. היא: שמונה שנים עלובות הוא: 11 שנים מיותרות. ככה אנחנו אוהבים אותו לא פחות. עשרות רגעים ותמונות מוזמנים לקור אירופאי עם הגולדן רטריבר החתיך בעולם..




















קצת אחרי תחילת הימים הפסיכים של הקורונה, אחרי אין סוף בקשות מכם, העלתי באינסטגרם שלי (זה הזמן לעקוב אם אתם עדיין לא mylovelymess יום בחיי הלימודים שלנו בבית. זה לא היה יום יוצא דופן, בטח שלא כיסינו את כל הנושאים השבועיים אבל זו היתה הצצה אמיתית לאיך ומאיפה אנחנו לומדים. המרכיב המרכזי שם היה ספרים. ספרי קריאה וספרי עיון שמותאמים במיוחד לילדים. לא ראיתם שם חוברות עבודה לקוניות, דפים אין סופיים שך תרגולים מאימים. לא מעט חשבתי מה התבלין שבעצם גורם לזה להצליח אצלנו בבית, ומצאתי. כמובן ספרים. בשבועיים האחרונים כמו שכתבתי איך שהוא נשאבנו בעל כורחנו למעגל הבטלה. אימא לא בתפקוד מלא, ילדים לא בריכוז בכלל, השמש קצת יצאה ובכלל אוירה עולמית של הכל פרוץ, חוץ מגבולות הבתים. הדבר היחיד שניסיתי להקפיד עליו הוא רצף קריאה. לולה קוראת עכשיו את דוקטור דוליטל בתרגום החדש והטוב של סדרת הרפתקה, והבן שלי עמוק בספר ה-10 של ריק ריידן שבחיי אין לי כל כך מושג מה קורה שם, הוא כל היום משנן נבואות של חצויים בעל פה ומדקלם לנו לפני הארוחה. כל עוד הם מרוצים אני לגמרי מרוצה. רק שיקראו, השאר יגיע תוך כדי. כמובן שממחר, אחרי שאימא התאפסה על עצמה נחזור לשגרת לימודים רגילה.
יחד, בערבים, אנחנו קוראים ספרים שאני במיוחד אוהבת. שנים שהייתי מקריאה להם סיפור לפני השינה, ולצערי בחצי השנה האחרונה זה הולך ודועך, כי הם יותר עצמאים ויש להם את הרצונות שלהם, אבל תמיד יש איזה שהוא ספר שאנחנו קוראים יחד, גם אם לא יוצא כל יום. האמת שכרגע אנחנו בעיצומם של שני ספרים במקביל, אני בטוחה שלא תצפו מהם, ואשמח לכתוב על זה פוסט בנפרד כי זה מאוד מפתיע. כשנסיים אוכל לחלוק אתכם, וגם את התוצאה של הקריאה הזו מנקודת מבטם שלהם ושלי. רמז: אל תזלזלו ביכולות של הילדים לעולם.






כמו בכל שנה, האביב אצלנו בחצר לא עוצר ומגיע ברוב תפארתו. הייתי חייבת לאחוז חזק בהווה ולא לנדוד לחרדות אחרת הייתי מפספסת אותו. פעם ראשונה שהרגשתי שאני מחייבת את עצמי לצאת ולתעד את נפלאותיו, למרות שלא הרגשתי דפיקות לב כמו בכל שנה. למזלי, אני אדם סנטימנטלי, ועכשיו כשקצת יותר מרווח לי בלב, מספיקות לי התמונות כדי לדמוע מאושר והערצה לכדור שלנו שלא שוכח ולא מאכזב ולא עומד מלכת. שזוכר להנביט כל נרקיס, ולהפריח כל ניצן ולמלא את האויר בריחות משכרים ואת כרטיס המצלמה שלי בזכרונות, גם אם מעומעמים של התחדשות ואור.










בהקשר אחר לחלוטין, בזמן שאני כאן יושבת לי בסטודיו הנעים שלי, וכותבת את הפוסט, ומקשיבה למוזיקה, שמתם לב ש 92׳ היתה שנה מדהימה במוזיקה?? אולי המשובחת שבכולן?
ולעניננו. בעיצומו של משבר, בסופו של האביב, בפתחו של הקיץ, ככה באמצע החיים הנה הדברים שאני מודה עליהם כל בוקר:
*המשפחה שלי הגרעינית פלוס רונטו הכלב
*המשפחה המורחבת שלי ששומרת על עצמה ומקשיבה להוראות ולא מחפפת
*הקירות של הבית החם והנעים שלנו, החצר הדשא הצמחים הפונד וכל היצורים החיים שאנחנו נותנים להם מחסה אצלנו. הם משמחים אותי מאוד. במיוחד התרנגולות. הן מטילות לנו ביצים נפלאות כל בוקר ולא מתלוננות על כלום.
*הדנובה שמשמשת לנו מפלט כי היא 100 מטר מהבית שלנו אז מותר.
*התגובות מחממות הלב שלכם בכל המדיות. אמיתי. מודה על זה כל יום.
*שהרצון ליצור לא דועך לי למרות שחששתי מזה, אבל הוא לגמרי שם.
*שנות ה-90 עם השירים הכי דוקרים שיש, הסולואים הכי מרטיטים, הריפים הכי ממכרים, הסולנים הכי שווים והזכרונות הכי מרגשים מכל תקופה נתונה בחיים שלי.




יש לי עוד כמה חובות כמו לפרסם עבורכם את המתכון של המיקיצה הבולגרית ולעדכן במוצרים החדשים של איון חמי. נכנסת לאטרף של עבודה לא מעכשיו, מאתמול בעצם. תמשיכו לבקר כאן, תכתבו לי, תשאלו אותי, תדכנו שאצלכם בסדר, והלוואי וניפגש כבר!
הממתקים האלו ממש היום יוצעו למכירה יחד עם עוד כמה מעמדי עוגה. ממליצה לעקוב באינסטגרם פלוס לכתוב לי למייל mylovelymessworkshop@gmail.com
נחזיק כולנו מעמד יחד, כנראה שאין יותר מדי ברירות, נכון?
חיבוק חם לכולכם מבולגריה.
אפרת


5 comments:

  1. את כזו מעולה! וכזו השראה! וכל כך מבינה אותך ואת חוסר הוודאות, תשמרו על עצמכם וברור שמעניין קובץ של הום סקולינג:) נשיקות

    ReplyDelete
  2. יקירתי, אוהבת את הכתיבה הכנה שלך. ריגשת אותי ואני בהחלט יכולה להזדהות עם כל מגוון התחושות והרגשות שעלו כאן בפוסט. הצילומים, כרגיל, שובי לב!

    ReplyDelete
  3. הי אפרת - עוקבת אחרי המשפחה המקסימה שלך עוד מהימים בתל האביב וכתמיד, הצילומים משגעים ומספרים סיפור שובה לב. הזדהיתי מאוד עם רבות מהתחושות ואשמח לקרוא יותר על נושא ההון סקוללינג - בטוחה שיהיה מלמד ומעניין

    ReplyDelete
  4. אפרת היקרה. כהרגלך. נוגעת קרוב קרוב בצילומים הנהדרים ובמילים הרגישות. תודה חג שמח

    ReplyDelete
  5. Brand, extremely thought to be one of the premier leisure brands within the country. In gaming, The Cordish Companies has developed among the many most profitable casino hotel resorts on the planet including the Hard Rock Hotel & Casino Hollywood, Hard Rock Hotel 퍼스트카지노 & Casino Tampa and Live! Welcoming over fifty five million guests per year, these developments are among the many highest profile dining, leisure, gaming, hotel and sports-anchored locations within the country.

    ReplyDelete