It's more than a feeling..

אני מסתכלת אחורה בפוסטים ישנים של הבלוג. לפני שנתיים, שלוש בערך. והשינויי הוא עצום. הפוסטים היו כל כך ספציפים. כל כך ממוקדים בנושא אחד קטן. גם הייתי מקפידה (וטכנית, מסוגלת) לעדכן תכופות. ופתאום, אינ רואה שמצטברים לי מליון תמונות, ומליון רגעים, שאני כל כך רוצה לשתול בבלוג, וקצת קשה לי לשים אותם מתחת לכובע אחד, עם שם מהודק וישיר, שיגריד את המילים והתמונות של הפוסט. אבל כנראה שאלו החיים, שמביאים איתם שינויים, ובעיקר, דרך ראייה אחרת עם הזמן.
השבוע קיבלתי הארה ענקית. הצלחתי להבין למה אני מצלמת כל רגע בחיים האלו. למה חשוב לי כל כך לתעד. זה הזכרון שלי. הוא גרוע. אם גדלתם כמוני בניינטיז, וגראנג׳ היה החיים, אז בטח התעצבתם לשמוע על כריס קורנל ממש כמוני. יצא ככה, שאחרי כל השנים האלו שעברו, כבר כמה חודשים, שאני אולי לא מעיזה להגיד את זה בקול רם, אבל כנראה שזה משבר גיל ה-40 (ששש.....!!) שאני חופרת עמוק אחורה במוזיקה שליוותה את הילדות שלי. אין כאן רדיו ששווה להיצמד אליו, ונמאס לי להכין פליליסטים כל היום. אז החלטתי לשמוע אלבומים שלמים. ככה מההתחלה עד הסוף, מה שלא עשיתי שנים. ומילה הובילה לשיר, שהוביל לאלבום שהובילו לזכרונות כל כך רחוקים... ופתאום שמתי לב, שאני כבר לא כל כך זוכרת את כל הסיפורים ההם מהנינטיס, על מי היה הסולן של מי, איך ההוא מת, ועל מה נכתב השיר הזה.. אבל לא ממש. כי עם כל שיר, עם כל להקה שצפה לי פתאום ביוטיוב, התחילו להתקלף להם זכרונות, ורגעים שלמים' אמנם לאט לאט,  של חיים חזרו לי למוח. אז כן, שכחתי שנים רבות מהילדות שלי, או שהדחקתי או שלא ברור בדיוק מה היה שם, אבל הייתי צריכה רק איזה זעזוע אחד מדוייק, שיציף שוב את השעות הארוכות ההן, שישבתי עם החוברות של הדיסקים מנסה לצלול למילים של השרים.
כנראה שידעתי כל החיים, שהזכרון שלי מתעתע, ובגלל זה בחרתי בצילום. כדי לא לשכוח כלום. כי כל רגע הוא עולם עצום, עם מליון תחושות והשלכות והרבה הרבה געגוע, שאוי לי אם אעז לשכוח שוב. וככה, אני מצלמת את החיים שלי, כאילו אין מחר. כל היום מקליקה. לא רוצה לשכוח כלום. והמוזיקה שליוותה אותי  בחיים, אני לעולם לא אשכח אותה. אפילו אם ברחו לי מילות השיר שדיקלמתי מתוך שינה בין 94-98, השכחה הזו היא מה שהובילה אותי לבחור לצלם. ואין שמחה ממני על המתנה הזו. השירים תמיד שם, ותודה לאלוהי היו טיוב שבשניות זורק אותי לכל רגע שאני רוצה, בחיים האלה. וכריס קורנל, שהעמיק את הזעזוע של כמה זכרונות, וכמה רגעים משמעותיים היו לי בילדות וכמעט אבדו לעולם.. כמה המוזיקה היתה נוכחת ומשמעותית.. ואין שיר בעולם שיכול לתאר את זה יותר טוב. שיר שכתבו על שיר. אמנם מהסבנטיז, אבל אפילו נירוונה אהבו אותו :) תגבירו חזק! בוסטון!!

אז במקום לצלול לתוך השחור האפל הזה של שנות ה-90, תרשו לי לשתף אתכם בהרבה אור ואהבה מהבית שלנו. אולי יותר מתאים וודסטוק של 69'?
אז מתנצלת, שום דבר קונקרטי, רק הרבה רגעים יפים אצלנו בבית, רובם מסביב למטבח, כי המזג אויר ממש משוגע, והכל רטוב כבר חודש, אבל כיף כאן, ושמח במטבח, ומיצרים זכרונות, וכדי לא לשכוח אני מצלמת. ברקע כבר שלושה חודשים מיטב המטאל והגראנג׳ :)!! שיגעתי את הבית...

תרשו לי לתת לכם טיפ קטן. המצלמה שם בשביל לשרת אותנו. אם נחביא אותה בארון ונחשוש שמשהו יקרה לה, כי זה חפץ יקר, ואנחנו לא מצלמים בגלל זה, אז יצאנו מופסדים. אצלי המצלמה תמיד, אבל תמיד במקום הכי מרכזי בבית. בבית הנוכחי זה השולחן במטבח. באמצע. אורחת הכבוד, בכל רגע נתון. תמיד שם, תמיד עם בטריה וכרטיס. טיפ קטן.