A tourist in my country.

יצאנו במונית צהובה מבולגריה, כדי להגיע לשולחן ליל הסדר.

הגענו לבית שמש, וכמובן שלילדים חיכו מתנות וסבא וסבתא נרגשים.

היינו צריכים להתחיל במשימות, לא היה זמן. ביערנו את החמץ.

הכנסנו לתנור את העוף מרבלה המעולה שעירית לימדה אותי להכין.

הוצאנו אותו מהתנור.

אין מצב שולחן סדר בלי הכבש של אימא שלי. אז כמובן שהיא הפגיזה.

(

היה מליון אוכל (בירכנו כמובן על השפע, שלא נדע מחסור). ומעט תמונות. ככה זה כשרעבים.

וכמובן העוגה המפורסמת שלי,  מתכון שחזר איתנו מניו יורק, הוא ותינוק אחד חמוד.

היו נוריות עד בלי די. בבולגריה אין :(

היתה חגיגה ממש גדולה וטעימה. כמו שצפינו שתהיה.

ירושלים - חוזר אליך אל חומותייך.

כי את היחידה אני נשבע.

היה לי צורך לעלות לירושלים. רציתי לקחת את הילדים לנקבת השילוח. יש לי זכרון מתוק משם. איך שהוא נעצרנו ביד אבשלום. לא אהבנו את הסיפור (דוד ואבשלום) אז חתכנו לכותל ולמוזאיון. היה דבש.

כל הדרכים מובילות למומיה. אל תפספסו אם אתם בקרבת מקום.

הילדים היו מהופנטים, לא רצו לעזוב.

היו גם  כמה אקסטרות.

ועצירה אחת משמעותית. כולנו הסכמנו פה אחד. ופתאום הילדים היו רעבים לבייקון..

הם נראים מחוייכים בקפיטריה של המוזיאון, אבל ההורים שלהם היו בשוק מהמחירים. ארץ טורפת יושביה!!!

תל אביב - הנה אני בא. כי את היחידה אני נשבע.

יש לנו חברים מעולים. עם שפה משותפת. היה עונג.

אנחנו כמו תיירים בארץ שלנו. עסוקים רק בלעשות כיף ומלא.

היה לי צורך לספר לילדים מה זה לגדול בישראל. אף של פינוקיו מהיביקסוסים בדרך הביתה מבית הספר היסודי. לפחות זה מה שאני עשיתי..

וגם שתינו את הצוף!

נסיעות ברכבת מתל אביב לבית שמש. תמיד מרגיעות.

אנחנו בביקור מטורף כאן. מרגישים שלא נחים לרגע. מספיקים מלא דברים. שבועיים לפני שהגענו הנה, קיבלתי החלטה לא לקיים את הסדנה היומית בישראל, ובמקום זה, להיות נוכחת פעם ראשונה באמת, בחופשות הישראליות שלנו. בבולגריה אני חולמת על ישראל. ובישראל, תמיד אין לי זמן לכלום. ללא ספק החופשה הפעם מסתמנת אחרת לחלוטין, חצי ממנה כבר עבר, ואנחנו מוצפים בחוויות ורגשות סופר חיוביים. הלב שלנו בהחלט מלא. אני לא עסוקה בהפקת סדנה,אני עסוקה ברגעים משפחתיים כאן. כאן בישראל. וזה תענוג. את רינת אני מכירה כבר שנים, והיא ביקרה אותי בבולגריה בסדנה הראשונה (!!) שהעברתי, וזה אומר מלא. היא האמינה בקונספט עוד לפני שהיה לי במה להתפאר.. והיא גם היתה חלק מהמופלאות של הסדנה האחרונה. תמיד כיף איתה. היא תמיד ריתקה אותי. אני עוקבת אחרי האינסטגרם שלה בקנאה חיובית,  ונפעמת מהדרך שהם חווים את המדבר הישראלי בשלוש השנים האחרונות. הם אלופי המדבר. והם הזמינו אותנו להצטרף אליהם. היו יומיים נפלאים, וקצת לא נראה לי נכון לכתוב הרבה, כי המדבר הוא סוג של שקט. אבל ברור שיש מליון תמונות.

השטפון בפארן. מחזה מדהים. אין על הישראלים שעוצרים את הג׳יפים שלהם ופשוט שוחים באמצע הכביש. אני מתה על ישראל!!

הרבה משקעים יש לי בלב מהחסך של הכרת הארץ. הכוונה אצל הילדים שלי. בגלל שהם לא לומדים כאן, אז לא ייקחו אותם בטיול השנתי הקרוב למכתש.. הבטחתי לעצמי לנעוץ נקודות כאלו בראש, ולממש לפחות שתיים בכל ביקור עתידי שלנו כאן. הארץ שלנו מהפנטת.

הדיונות של עובדה, ודינמיקה של ארבעה ילדים שלא נפגשו קודם. היה באמת מרגש, ואני לא צינית.

כשהערב נופל על המדבר זה יפהיפה..

יושבים ומתכננים איך כובשים את שחורת בכמה שעות. הרי אילת, אוכל מפנק, ילדים שמחים.

ישבנו לנו וחשבנו, איזה יופי. באמת.
כל כך שמחתי שהילדים קיבלו את מנת המדבר שכל כך התגעגעתי אליה בנוף הבולגרי, ובויאן גם הוא מעדיף מדבר על פני ירוק.. בטוחים שבביקור הבא שלנו אנחנו חוזרים למדבר שוב. לבנתיים, יושבים בשקט, ומתכננים את השבוע שנשאר לנו. המדבר אכן מהפנט, אבל יש גם חברים בצפון. מחר אנחנו בדרך צפונה.

כמה זה כיף להיות תיירת במדינה שלי. הכל כל כך ברור ונגיש, יש את הג׳יפ של אבא, יש את המיטה החמה אצל ההורים עם האוכל הכי מפנק בעולם, יש מי שמטפל בילדים כשמתחשק קצת ספייס, ויש מלא אנשים טובים באמצע הדרך. הכל באמת נפלא בלהיות תייר.
ישראל. כמה דיסוננס במקום אחד. לא, אנחנו עדיין לא בשלב של לשאול את השאלה הגדולה, אבל אין ספק שהיא תגיע מתי שהוא. מאוד מעניין מה תהיה התשובה. וגם מתי.
חג שמח!!