Kasol - parvati vally.

אז הי!! לא הייתי בסביבה כמה זמן, בגלל שהמחשב שלי החליט שהמונסונים בדרמסלה לא עושים לו כל כך טוב, אז הוא שתה הרבה מים מאויר הלח, ומת. כל זה קרה בבוקר הראשון שלנו בדרמקוט, עוד לפני שהבנו איפה אנחנו בכלל. ברור לי שחסרים כמה שבועות מהפוסט האחרון עד לרגע הזה, לכן, רק אכתוב ואומר, שהחלטתי לוותר על המחשב, ולהמשיך במסע לכיוון המדבר הרג׳אסטני. דרך דלהי כי הנסיעה היתה ארוכה מידי.. אז לילה אחד בדלהי, הפך לשני לילות במלון סופר מפנק, עם אפס יציאות מהחדר הממוזג, וכל זה בגלל שמצאתי ממש במקרה טלפון של מישהו שיכול אולי עם הרבה תפילות לנסות ולתקן את המחשב (זה לפטופ של אפל, דגם חדש שלא קיימים לו חלקי חילוף זהים בהודו..) מפה לשם, משם לרג׳אסטן, אני עם מחשב שעובד (!!!) אבל לא כרגיל, אבל לפחות עובד, וזה אומר שיש לי שלושה שבועות להשלים, וקרו מלא דברים נפלאים בדרך, ואנחנו בשיא של השיא, והאמת, שטוב. טוב מאוד. אז איפה נפרדנו? אי שם בואשישט.. משם, המשכנו במונית מצ׳וקמקת (כי זה יותר מגניב מלהתפנק!) לעיר שהכי נרתעתי מלהגיע אליה בהודו, אותה אחת ידועה לשימצה, איפה שכל הסטלנים הכבדים, אלא שלא יוצאים מהגסטהאוס שבועות - קאסול. וקאסול היתה טובה אלינו כמו שגן עדן עלי הודו יכול להיות. מקאסול ישארו לי הזכרונות הכי נצחיים, בקאסול קרו דברים, שקורים באגדות. הזמן שלנו שם, בגסטהאוס שלי פינקי, שווה את כל המאמצים והקשיים שיש בדרך למסע משפחתי להודו. אני אוהבת את קאסול עד עמקי נשמתי. תכננו להישאר שם 4-5 ימים, נשארנו שבועיים וחצי.

הבנתי שבהודו זה הכל שאלה של כמה אתה מוכן להכניס מהמקום אליך. וככל שתקבל אותו יותר בהבנה ואהבה, ככה המקום ייתן לך עוד ועוד, כי הודו היא אין סוף. מהכל. וגם, גסטהאוס טוב יכול לעשות פלאים למצב רוח. הילדים עד היום מבקשים לחזור לפינקי גסטהאוס. היו שם ישראלים צעירים בראש טוב, מלא חיות - גורי כלבים, תוכי, פרפרים מדהימים, ציפורים יפהיפיות ומה לא.. האוכל במסעדות של קאסול היה מעולה בעיננו (העוגה הברזילאית והקוקוס של פריקאסול, הפלאפל של מלך הפלאפל, הפיצה והג׳חנון של האיטלקיה, וכמובן איך לא - המומו על הגשר..!) והילדים אפילו זכו לסיבוב על רויאל אנפילד מטייל נחמד. למדנו שם הולה הופ, ולולי קיבל את הפריסבי הראשונה המקצועית שלו ומראה סימנים של אלוף :)

מקאסול יצאנו לכפרים, וזה בפוסטים הבאים. חזרנו לעיר הקטנטונת הזו כדי לטעון כוחות ולהמשיך הלאה. המזג אויר היה נפלא, ואת קאסול חוצה נהר שאם מתקדמים טיפה למעלה במעלה הגשר, אפשר למצוא פינות שקטות לבלות יום שלם ולהתקרר במים הנעימים. אבל יותר מזה, קאסול סיפקה ללולה את אחד הרגעים הכי מרגשים שלה בטיול כשהיא ראתה סייחי פרא חוצים את הנהר באמצע היום.

וגם, אותה קרחת יער עם צלחות מעופפות באויר, משחקי שח, אופנועים, מוזיקה מרמקול קטן שנעה בין אהוד בנאי ומאיר אריאל לטראנסים, ושעות שלמות של רביצה, ומנוחה, ודיבורים, שזו בעצם העשייה המדהימה שהודו מייצרת. הילדים לומדים בבית כבר שנתיים, ולא זכורה לי אינטנסיביות כזו, כמו כאן בהודו, ימים שבהם כל אחד יודע מה השני עשה בכל אחת מ-24 השעות של היום. לפעמים זה כמובן מאוד מתיש, אבל הרוב - זה טוב. אפילו מעולה. כשיש מרחבים, וטבע סביבנו, הגענו למסקנה שזה איזור הנוחות שלנו. ככה אנחנו מתנהלים הכי בטוב. וקאסול היתה מעולה בלספק את זה.

הצעירים הישראלים מפתיעים אותי כל הזמן מחדש. בסבלנות שלהם לילדים, בעניין שהם מגלים בהם, וברצון לבלות איתם, ללמד אותם, להיות חלק מהחוויה שלהם. כנראה שהם מתגעגעים לאחים הקטנים בבית..לולי ולולה מראים בגרות שאי אפשר לתאר. הם מפתחים שיחות עם כולם. כמובן שעם ישראלים, אבל גם עם תיירים מהעולם. האנגלית של לולי שוטפת, ולולה מתקדמת בצעדי ענק כל יום, אני אימא סופר גאה..

בקאסול, נפרדנו מדניאל ומר, שעם דניאל טיילנו חודש וקצת, ועם מר שבועיים, והפרידות עצובות, אבל הזכרונות נפלאים.. מיד כשהם נסעו פגשנו משפחה מקסימה, ויצאנו איתם לטיול קצר של יומיים, ואת הבשר האמיתי של קאסול אני משאירה לפוסט הבא. הכפרים של פארווטי, וההרפתקאות שלנו.
ד״ש חם מרג׳אסטן (חם משהו כמו 35 מעלות.....) ותחזרו לפוסט הבא על הטרק שלנו לכפר בשם גרן, טעות בדרך, גשמים מטורפים, עננים מתחתינו, ושיא עולמי אחד שהילדים זכו בו בכבוד גדול מאוד. ומנוחה.
אפרת