Travelling INDIA!!!

אנחנו בהודו. לא יודעים מתי נחזור. נחתנו בעיר לה לפני חמישה ימים אחרי שלוש טיסות,  שלפניהן היו ארבעה חודשים של לחץ, משברים, תכנונים, חיסונים, אריזות, ביטוחים ומה לא.. הצלחנו להתאושש ולהתאקלם בגובה כאן, אחרי שלושה ימים (3500 מטר) ואנחנו צמאים להתחיל את המסע שלנו. מזמינה אתכם להצטרף אלינו, בטוחה שיהיה כיף, ושמחה לשתף בחזרה אחרי כל השעות שביליתי מול המסך בקריאת בלוגים וטיפים של משפחות מטיילות באסיה. לבנתיים, אנחנו לגמרי בעננים, של ההימלאיה ושל פסגות אושר של חופש אמיתי… הודו. זה אף פעם לא היה חלום שלי, ואין שמחה ממני שהחיים הביאו אותי לכאן. 

אף פעם לא החשבתי את הודו כיעד לטיול. את אלסקה כן. את אוסטרילה אולי, את אירופה בשמחה, אבל אסיה? אולי פעם חשבתי שיהיה נחמד להסתלבט שבוע בתאילנד, אבל שם זה נגמר. ואז החיים הביאו אותי להודו. OMG. הגענו לשלב בחיים בבולגריה, שרווינו נחת. באמת. ידענו שלא נחזור השנה כבר די ממזמן, ויכולנו להרשות לעצמנו להתפרע עם רעיונות לטיול ארוך. יותר נכון אני הרשתי לעצמי. בויאן לא היה חלק מהחלום, אבל הצטרף בשמחה. ואז בפחות שמחה, ואז בשמחה. היו לו הרבה הירהורים. וביום שקנינו כרטיסים השבעתי אותו שהוא עושה את זה בלב שלם, אחרת אני מוותרת על הכל. אז הוא נשבע. ושבוע לפני הוציא לי את המיץ, ואז נרגע, ויום לפני התמוטטות עצבים, ואז נרגע. ואז הגיעה הטיסה, ומסופיה עד לה (העיר שאנחנו נמצאים בה עכשיו בצפון הודו, ממש בהימלאיה) שזה 24 שעות, כמעט ולא דיבר. וחשבתי שעשיתי את טעות חיי. ואז הגענו ללה. במטוס קטן, מלא הודים ותיירים בלונדינים שזופים. נחתנו באמצע קרחת מדברית מאובקת, ואותי שום דבר לא עניין חוץ מהפסגות המושלגות שהתרוממו מכל פינה, והעובדה שנחתנו בשלום. בעניין בויאן - הכל טוב. אבל ממש טוב. הוא והילדים ואני הכי שמחים להיות בזמן הזה במקום הזה, ואומרים תודה לאלוהי החלומות, שכל פעם מפתיע אותנו מחדש. 

ארגנתי לנו מהארץ גסטהאוס נחמד, ולא ציפיתי ליותר מידי. לא הגבהנו צפיות משום דבר, חוץ מהחוויה עצמה. שם הצפיות היו בשמים. כבר בשדה תעופה חיכה לנו דורג׳י, עם שלט: EFRAT . שלושה ימים בילינו איתו ועם המשפחה המקסימה שלו, שני ילדים בגילאים של הילדים שלנו. גאמה היפה והשקטה, 

ורנגול. אלו היו שלושה ימים מטורפים. בין ״מחלת גבהים״ לייט שפקדה את כולנו, ומליון שעות שינה, ליטרים עצומים של מים מינרלים - ישנים שותים, ישנים שותים, בערב הכנו עם המשפחה באמצע הסלון ״מומו״ המאכל המקומי - כיסוני בצק עם ירקות וגבינה, ודיברנו שיחות ארוכות עם דורג׳י, שהוא מורה לאנגלית בבית הספר המקומי, שיש בו 2000 תלמידים. הצטרפה אלינו מתנדבת גרמניה, סבתא נחמדה שהגיעה ללמד אנגלית. את הילדים בקושי ראינו, הם מצאו שפה משותפת תוך שניות עם גאמה ורנגול. היתה סוג של אידיליה, ואז החלטנו לעבור לגסטהאוס אחר, קרוב יותר למרכז העיניינם, שלא דורש הליכות ארוכות. גם ככה היינו איטיים ומסוחררים מהגובה, האויר מאוד דליל, ולפעמים המחשבה על לטפס למעלה בגבעה היתה יותר מידי.. אז הקלנו על עצמנו, ובצער נפרדנו מהמשפחה הלאדקית המקסימה שקיבלה אותנו כל כך יפה כאן. לא לפני שהזמינו אותנו לביקור בבית הספר, לכבוד יום לאדק. הם לא ידעו עם מי הם מתעסקים, ואני, אני הרגשתי שאני נמצאת באמצע חלום של כל צלם. אני חושבת שמרוב התרגשות קצת רעדו לי הידים על המצלמה, ואוי, כמה שנהנתי.. וכמה שלולה נהנתה איתי.. זו באמת היתה סצנה מהחלומות. ואז הגיעה השעה להיפרד, והמשכנו הלאה, אל עבר הישוב היהודי הגדול :) 

האמת, לא היה לי מושג מה גודל התופעה. יש כאן מליון ישראלים. מליון. והאמת, זה עושה לי ממש טוב. לי ולבויאן ולילדים. ממש ממש טוב. כבר די הרבה זמן לא הרגשנו כזה חום שעוטף אותנו. החברה האלה כל כך אופטימים, כל מה שמעניין אותם זה ההוה. וזה כל כך היה חסר לי בשנה האחרונה, כשמסביבי בולגרים פסימיסטים. וגם, כנראה הגעגועים לארץ כבר מתחילים לאותת. אז אותי לא תמצאו מתלוננת על עדר הישראלים בהודו. זה מבורך בעיני, וכן ירבו טיילים צעירים שצמאים לראות כמה העולם שלנו פסיכי יפה. ובמיוחד כשהם מציעים ביביסיטר על החיות המתוקות שלי :) 

לא הספקנו הרבה לבנתיים. ואולי לא נסינו להספיק כלום. אנחנו מנסים בעיקר להבין איפה אנחנו, מה סביבנו, ולא יותר מזה. אה, כן, ואוכלים את האוכל הטעים בעולם. מאז שהגענו הנה פיתחנו תחביבי חדש - שלוש מסעדות ביום, שלוש מנות שונות כפול ארבע. אמנם הילדים פחות אמיצים, אבל בויאן ואני מתענגים על כל מחשבה שאוטוטו זה הזמן לאכול…  

והילדים הם אטרקציה. בגלל שהגענו טיפה לפני שיא העונה כאן בלה, אז אנחנו המשפחה היחידה כרגע (אם אני טועה שמישהו יודיע לי!!) והילדים מאוד בולטים כאן בנוף. הם מפתחים שיחות עם כולם. לולי, שכבר מדבר אנגלית מעולה בשנה האחרונה התידד עם אוסטרלים, ניו זילנדי וצרפתי, ומריץ איתם משחקי שח במרפסת של ה-wonderland .. לולה, ממש בעקבותיו, מקשקשת עם הישראלים, נון סטופ, מספרת את סיפור חייה בשלוש דקות במיומנות גדולה. היא גם, שיפרה את האנגלית  בחודשים האחרונים, ומצליחה להעביר את המסר.. ומשתפרת כל יום, מלא. הם מדהימים אותי בכישורים החברתיים שלהם, ובפתיחות ובסקרנות. כל דבר מעניין אותם, כל איש הוא פוטנציאל שיחה בלתי נדלה. 

כתבתי מלא, אולי, אם יהיה לי מזל אצליח לפרסם את הפוסט הזה מחר בבוקר לפני שאנחנו יוצאים לטרק של 3 ימים. האינטרנט כאן מאוד טריקי, אי אפשר לסמוך על חיבור טוב.. 

מתרגשת לקראת כל שעה שבאה, שמחה להיות חלק מהווה כל כך מפתיע, דואגת לילדים ולבויאן (וקצת לעצמי) אבל בטוחה שהדאגות אוטוטו מתחלפות בחוויות עצומות שיהפכו את הילדים לאנשים עשירים ברוח. 

ד״ש מהודו היפהיפיה!