1.12.13

Love Story.

הי! כמעט חודש שלא כתבתי כאן, הכל מסיבות טובות של עבודה :) צילמתי החודש דברים מקסימים, נראה לי שהפוסט הבא יהיה על מה צילמתי.. בסדנאות שאני מעבירה אני מאוד מנסה לשבור את המחסום שיש לרבים וטובים לגבי תפעול טכני של המצלמה.. גם אני הייתי שם, לגמרי. בתקופת הלימודים בבצלאל הייתי מחפשת תרוצים לא להגיע לקורסים האלו, פשוט כי לא הבנתי. האמת היא שדי פחדתי, מכל ההתעסקות הזו באופטיקה, כפתורים, נוסחאות וכו׳. בקצרה, אחד ממשפטי המפתח שלי בסדנאות הוא שאני אחרונת הטכנוקרטים בעולם. אחת אחרי האחרון אפילו. יכול להיות שאני צריכה להפסיק להגיד את זה, לא בגלל שפתאום נהייתי מבינה גדולה בטווח הדינמי או משהו כזה, אלא בגלל שמזמן לא התרגשתי כל כך כמו השבוע, ביום שבו קניתי את המצלמה (והעדשה) החדשה שלי! ההתרגשות ממכשיר סופר טכני, עם יכולות מטורפות הפתיעה אפילו אותי. מי היה מאמין שאגיע לרגע הזה..

מאז אני לא עוזבת אותה. אם קודם הייתי מצלמת כל עוד יש אור יום, כי אני הרי לא מצלמת עם פלש לעולם, עכשיו אני מצלמת אפילו בבית בערב. בסדנאות אני מדברת על ״לרמות״ בצילום. זאת אומרת, שאם אנחנו רוצים צילום של הילדים שלנו מדליקים נרות חנוכה (והרי חנוכה זה בשעון חורף כשמחשיך מוקדם..) אז אני לגמרי בעד לעשות ״כאילו״ הדלקת נרות באחד הימים בבוקר, כדי לתפוס את האור הטוב, וכדי שתהיה לנו מזכרת פוטוגנית מחנוכה עם הילדים. מי היה מאמין שאצטרך להפסיק להגיד את זה.. אני חושבת שזה הצילום הראשון ever  שיש לי מחנוכה בזמן אמת

נכון, האור לא סקסי כמו שאני אוהבת, אבל עדיין, אין את הנוקושת של הפלש בצילום! מאז שהיפה הזו הגיעה, אנילא מפסיקה לצלם רגעים שרק חלמתי לצלם, ולא יצא. הילדים בערב בבית יכולים להיות הכי מתוקים שיש, והרי כל העיניין בצילום זה לשמר את הרגע, אני יודעת שמה שאני צריכה לעשות עכשיו זה לקנות עוד שני כוננים חיצונים לפחות :)

זהו. כאן אפסיק לדבר על המצלמה החדשה שלי, מבטיחה!

אחד הפוסטים שהכי יקרים לליבי שכתבתי בעבר הוא הפוסט הזה.  בערך באמצע כתבתי שם על וודי - קאובוי וודי. תציצו שניה בפוסט כדי שלא אכתוב כאן הכל מחדש, גם ככה אני כותבת יותר מידי לפעמים :) מסתבר שימיו של ווודי לא נגמרו בנקודה שחשבתי, עכשיו לולה עוסקה ביצורים המופלאים האלו 24/7. היא לא מניחה להם לשניה, כל היום מבקשת לראות צעצוע של סיפור, עם דרישות ספציפיות לאחד שניים או שלוש. בלילה במיטה אפשר למצוא את וודי, באז, וזורג באופן קבוע, ולפעמים פוטטו הד או יצורים אחרים. היא חוזרת מהגן וצועקת בכל הבית: וודי!! איפה אתה חמוד שלי קטן? ממש ככה, התפתחה לה אובססיה לא מוסברת, ואין מאושרת ממני בעולם. סוף סוף הם חזרו לחיים שלנו.



אבל הנאמנות שלה ראויה להערצה. נראה לי שכבר כתבתי את זה כאן, כשלולה נולדה, הגיעה יחד איתה בילד אין מיני מאוס. זו באמת אהבה עמוקה בינהן, והיא לא מוותרת עליה אפילו עכשיו כשהיא בחברה של גדולים מצעצוע של סיפור. מיני היא הצל של לולה. איפה שלולה, שם מיני.















היום בבוקר היה משבר רציני, כשהכובע של וודי הלך לאיבוד (עדיין לא מצאנו אותו!) ואני כמובן עם המצלמה ביד חמש דקות אחרי שהתעוררנו, מצלמת בלי להפסיק, מתפנקת על כל אותם הרגעים והפינות שלא יכולתי לצלם עם המצלמה הישנה והעדשות האחרות שלי, אני חייבת להגיד שאפילו הילדים התרגשו, ולולי הציע שנחגוג יום הולדת למצלמה, אז הכנו כדורי שוקולד :) בקיצור, כולם מחפשים את וודי, ואני מצלמת, ופתאום מבעד לעינים אני רואה שלולי מנסה להזיז את הפסנתר.. אופטימי  :)))





אני עובדת במרץ על פרוייקט חדש מאוד מאוד מרגש, וגם, ממש בקרוב האתר החדש שלי יהיה באויר! הבלוג האהוב שלי כמובן ישאר בדיוק כמו שהוא באותו מקום, ובנוסף יהיה אתר.

אני שמחה מהעבודה שלי, מפריצת מחסומים אישית (קניתי מכשיר מאוד מתוחכם ואני גאה בזה!) , מרגעים פוטוגנים, מילדים שאוהבים להצטלם  - או יותר נכון שלא עושים מזה עיניין, מהבלוג הקטן שלי, ממיני מאוס המתוקה, אבל בעיקר מזה שוודי ובאז שנות אור חזרו לחיים שלנו. זה האושר האמיתי של החודשים האחרונים! לדעתי לולה שיחקה אותה עם טעם משובח ואנין בתרבות ילדים, יחסית לשנתיים וקצת שיש לה..

אני ממליצה לכם בחום להתאהב בצילום. אחד הדברים הטובים שקרו לי בדרך.. ..




3 comments:

  1. תמונות מקסימות! איזו מצלמה קנית?

    ReplyDelete
  2. כרגיל.. כיף לקרוא! איזו מצלמה קנית?? שתפי קצת :-)

    ReplyDelete