Simple beautiful moments.

הגינה של סבתא וסבא. זו הגינה הכי מפנקת בעולם. היא לא גדולה, יש בה דשא סינטטי, אין בה בריכה אמיתית, והיא מוקפת בתים של אחרים. ועדיין, זו הגינה הכי יפה בשבילנו. הדשא הוא יותר ירוק מירוק, המרחבים הם אין סופיים בשביל הילדים, והבריכה מהפלסטיק היא אושר גדול. בזמן החגים אנחנו בורחים לשם הרבה, לבית של סבא וסבתא. נשארים שם יומיים ויותר. יש לי זכרונות מאוד חזקים מהבית של סבתא שלי, אימא של אבא, שאצלה בילינו את רוב החגים בתור ילדים. הכי אני זוכרת את המרתף הקטן של השתיה. מין חדר קטנטן עם תיקרה נמוכה ומשופעת, שסבא היה נכנס לשם מכופף להביא שתיה לשולחן. וגם את הקיר של המדרגות. אלו היו אבנים חומות ובולטות, שסבתא היתה מורחת אותן בשמן מיוחד. אף פעם לא יצא לי לשאול למה (הכוונה לעכשיו) אבל כשהיינו ילדים זה היה הכי ברור בעולם. ככה. רק צריך היה להזהר לא להישען על הקיר בשביל לא להתלכלך. ואז היינו נכנסים לסלון השני לארוחת החג. לסבתא שלי היו שני "סלונים" אחד שאסור היה לשבת בו, רק לבובות הפורצלן היה מותר, והשני לכל השאר. ולילדים. אני  גם זוכרת את החגיגיות שבכל ערב חג. איך כולם היו מתלבשים יפה, ואיך היו כאלה שמאחרים קבוע, וכאלו שהריח של הבושם שלהם הלך לפניהם. וגם את השכנים של סבתא שלי, בכל שנה בצאת יום כיפור השכן היה מתחיל לבנות את הסוכה. ככה, בכל שנה בלי לפספס. ואנחנו הינו מסתכלים עליו מאחורי עץ התאנה. אלו זכרונות שלעולם לא יעלמו. ובימים האלו אני חושבת לעצמי הרבה, מה ישאר אצל הילדים שלי? איזה סוג של זכרונות? אני רוצה שהם יהיו נוסטלגים, ומתוקים, ושמחים, ממש כמו הזכרונות שלי.

כבר עכשיו אני זוכרת בשבילם שבעיקר הם השתוללו שם. ושהגינה הזו היא המקום הראשון שהם רצים אליו כשהם מגיעים לבית של סבא וסבתא, כמובן אחרי חיבוקים לכולם..

ואפילו אני, חיית עיר שכמוני, מוצאת את עצמי לפעמים חושבת על הגינה הזאת כשאני בתל אביב. רוצה להיות שם לרגע, לשתות שם את הקפה של הבוקר, עם כל ההרים מסביב.
השבוע שמתי לי למטרה לסיים את כל ההתעסקות עם בבית שלנו, מאז שעברנו דירה זה לוקח ממני המון אנרגיות, לא מרוכזות.. כמה פרוייקטים שרציתי לסיים אוטוטו נגמרים, ואחד מהם בזכות הגינה של סבתא -

מיני מאוס היא הצל הבלתי נפרד שלה בערך מגיל שנה. לא ברור איך ולמה היא החליטה שמיקי ומיני הם הנבחרים.. :) ואני לבנתיים מקבלת עיצות מחברות מוכשרות, וצובעת חיות בספריי זוהר, מה שמזכיר לי שממש בתחילת הבלוג כבר עשיתי את זה...  בגינה של סבתא.. אהבות ישנות שורדות כנראה.

היום צילמתי את לולי בגינה של סבתא, בין דינוזאור לדינוזאור, הוא ישב שם על ידי, מסתכל.

צילמתי אותו, והרגע נראה לי כמו חלום.  הוא בדיוק הסתפר, ונראה לי קטן ובוגר באותו זמן.

היום, צילמתי את לולה, עניין שבשיגרה לכולם.. היום, הייתי מהופנטת ממנה, לא יכולתי להוריד ממנה את המבט.

מנסה לחשוב על מה היא חושבת, מה עובר לה בראש היפהיפה הזה שלה. כמה ומה היא תזכור בעוד 20 שנים מהגינה של סבתא וסבא, ומהחגים שם.

הימים נראים  פשוטים ודומים, אבל כל רגע איתם יותר יפה מהקודם לו.