I love kid's PJ...

הי! הפוסט הזה הוא אישי..סוג של, אולי לא בדיוק. יש רגעים בחיים של הילדים שגורמים לי להיות כל כך מאושרת, ממש לחייך פיזית. רציתי ילדים מגיל שנה. כשאני הייתי בת שנה. תמיד רציתי. כל החיים. יש מליון סיבות, שלדעתי כל מי שיש לו ילדים חולק אותן, כל הדברים המובנים מאילהם. ובנוסף יש לי כמה סיבות פסיכיות משלי. אחד הזכרונות ילדות הכי משמעותיים שלי, ויש לי ממש קצת - לא ברור לי למה הזיכרון שלי מרגיש שהוא גז ומתנדף לו לאיטו כל יום קצת  -אז אחד הזכרונות שלי הם של אחי ושלי יושבים בערב על הספה אחרי מקלחת, אני עם שביל באמצע מסורקת ועם צמה, ושנינו עם פיג'מות של ילדים. פיג'מות של ילדים זה אחד הדברים הכי שובי לב בעולם. במיוחד כשהם על ילדים מתוקים, רגועים ומקולחים :)

כבר כמה זמן שאני מתכננת להעלות פוסט על החיבה שלי לפג'מות של ילדים. לא מצאתי את ההקשר עד השבוע. באחד הימים בבוקר עברתי על יד החנות של מיננה, נכנסתי, הצצתי, וסימנתי לי את הפיג'מות שלהם. בדיוק באותו שבוע הילדים קיבלו המון בגדים חדשים מתנה מסבתא, וזה לא היה כל כך דחוף. באותו יום כמה שעות אחר כך, אני מקבלת מייל ממיננה (!) : יש לך בלוג מקסים, למה שלא תצלמי את לולי ולולה עם הבגדים של מיננה? באמת שלא היה צריך להוסיף כלום. אני רק חשבתי לעצמי איזה כיף לי! למחרת בבוקר עברתי בכיכר ליד החנות של ביבי דיור, חזרתי הבייתה ולא היה שום מייל..
מיותר לציין שאצלנו לובשים את הפיג'מות של מיננה כבר שנתיים, והן מהממות. עם פטיש כל כך גדול כמו שלי לפיג'מות של ילדים, זה אחד הפריטים הראשונים שאני מחפשת בחנויות בגדים. כמו שאמרתי, אין שום דבר שמשתווה לילדים מתוקים אחרי מקלחת עם פיג'מה מהממת!

ועוד רעג שבשבילו עשיתי ילדים - שבת בבוקר. כמעט כל שבת אנחנו אופים עוגיות שוקולד צ'יפס (לולי כבר מכיר את המתכון בעל פה- אימא: כוס ורבע קמח..) ומתפננים לנו עם פיג'מות בספה עד הצהריים. 

אחד הרגעים שלא לקחתי בחשבון כשעשיתי ילדים זה כמה פעמים אצטרך להגיד לא. ממש לא נעים לי להגיד ללולה לא כשהיא רוצה שוקולד ועוגיות. היא רואה את אחיה אוכל ממתקים, ולכו תסבירו לה שהוא לא ידע מה זה שוקולד בעצמו עד גיל שנתיים. והיא בסך הכל בת שנה! לא כיף להגיד לה לא. אז בלי שאף אחד ידע, אני מנסה להעלים את זה אפילו מעצמי, אני מגניבה לה חתיכות קטנות..

באחד הפוסטים הקודמים ראיתם את לולי רוכב על אופניים בלי גלגלי עזר. אין ספק שזה עוד רגע שבשבילו עשיתי ילדים. הלוואי ויכולתי לצלם את הרגע הכי נכסף מכולם. לולה עם לק בציפורניים. אני מחכה לזה כמו שאי אפשר לתאר. אני מחזיקה את עצמי כל יום, ואומרת שזה כבר מגיע, אוטוטו כאן, לא להתפתות עדיין.. אבל לראות את לולה עם לק  - שום דבר לא ישתווה לזה בעולם!

השבוע מישהיא עצרה אותי ברחוב, והציגה את עצמה כצלמת, ושאלה אם לולה תרצה להצטלם למשהוא של ילדים..האמת שלא חשפתי את הנתונים האמיתיים, שיש לה קרייה בלהצטלם, ואימא שלה צלמת, ואח שלה בדרך, סתם אמרתי לא תודה. אבל כן, לולה ולולי עושים כבר פוזות אחד לשני, ולולה היא הכי אוהבת את המצלמה. ולעומת זאת משהוא סוםר מגניב קרה לי גם השבוע  - באחד הימים פונה אלי בחורה מאוד נחמדה ואומרת לי שהיא קוראת את הבלוג שלי כל הזמן..היא זיהתה אותי בגלל הילדים. מי היה מאמין? עכשיו עם הסדנאות צילום יוצא לי קצת לפגוש את הקוראים, אבל כל כך מסקרן אותי מי הם, מי אתם? וכמה כיף שאתם כאן :) שואלים אותי אנשים לפעמים איך אני כותבת פוסט? מתכננת, חושבת, עושה סקיצות...אז התשובה היא: לא צריך להגזים!קודם כל שמתי לי כמטרה ראשית להינות מהבלוג. כשכיף לי, אז בבלוג יהיה כיף. לא לקחת את זה כמטלה. אין כאן ווים לסמן. הבלוג זורם עם החיים. ואני קודם כל מתעסקת בליצור אימג'ים יפים, אחר כך הכתיבה. לדוגמא: מה כבר אפשר להגיד על שני הצילומים כאן למטה? מה אפשר לכתוב?

כל הסיפור הוא שלולה היפה מאוד יודעת מה טוב לה. היא לוקחת את השלט, ומבקשת במילים שלה את הפרק של מועדון החברים של מיקי מאוד כשגופי חוזר להיות תינוק. אין הרבה סיבות לשתף את העולם בזה, אבל צילמתי, והאימג'ים יפים בעיני, וזה בלוג ללא צנזורות. אם בא לי אז זה כאן :) בעיניין הסיבות שעשיתי ילדים, טלביזיה והצפיה בה בטוח לא הייתה חלק מזה. אני א רואה טלביזיה יותר משעה בחודש. באמת. לא ברור לי איך הילדים כל כך נמשכים לזה..עדיף לשים לק בעיני..

וככה נולד לו פוסט. אחרי שבוע של אין צילומים כי לילדים הייתה דלקת עיניים, תקפתי אותם בשבת בבוקר, שקיוויתי שתהיה קצת יותר חורפית ממה שהיא הייתה, עם המצלמה והפיג'מות המהממות של מיננה, שדרך אגב לא רק הפיג'מות שלהם מהממות ומאוד איכויתיות, מצאתי שם נעליים אדומות ללולה הכי מושלמות בעולם, ויש להם אחלה קולקציה צבעונית וכיפית לחורף. שווה ביותר. לולי כאן רואה את הסרט שודדי הקאריבים, ומדגיש לג'וני דפ שגם הוא פיראט. לא רק הוא. שיהיה ברור. משהוא לא צפויי שגילינו השבוע זה שללולה יש רווח בין שתי השיניים העליונות. אז שינינו לה את השם ל- לולה פראדי. האמת? הולם אותה מאוד..

אז פיג'מות של ילדים זה הדבר. בשבילי אין משהוא שמעביר תחושה של ילדות יותר מהן. הרגע הבא שאני מחכה לו זה מסיבת פיג'מות. נראה לי שאוטוטו זה כאן..ולכל מי שמתעניין - נשארו מקומות בודדים לסדנה של ימי חמישי בערב. שישי כבר מלא. אם אתם בעיניין תשלחו לי מייל efratlozanov@gmail.com . 
XOXO  אפרת.