10.7.12

childhood memories (not mine)

הי!!!!!!!! כמו שבטח הבנתם מהסטטוסים האחרונים שלי בפייסבוק, אנחנו בחופש! ארוך, טיפה יותר מחודשיים אצל הסבא וסבתא של הילדים, ההורים של בויאן בעלי. לא במקום אקזוטי כל כך, בעיני אחרים, אבל בשבילינו זו החופשה האולטימטיבית. אי אפשר לבקש יותר מזה. אנחנו בבולגריה, צפון בולגריה על הדנובה ממש מולנו רואים את רומניה, והילדים אפילו שוחים לשם..מאז שהכרנו אנחנו מגיעים לכאן כל שנה באוגוסט לחודש. השנה קצת הארכנו בגלל ששנה שעברה לא הגענו, בדיוק ילדתי והבולגרים הגיעו לתל אביב :)
יש לי המון מה לספר על המקום הזה, על התרבות, האנשים, אורך החיים וכמובן האוכל. יש לנו חודשיים, אז נפרק את זה לגורמים. אין פעם שאנחנו לא חוזרים עם מליון חוויות. בשבילנו זה מקום קסום, והצפיה להגיע לכאן כל השנה היא גדולה. טוב, אני צלמת, לא? יש לי המון מה לכתוב ולספר, אבל קצת כדי להתחמם -
עם השנים הצלחתי לשים בצד את הביקורתיות המערבית שלי על המקום הזה, ופשוט להנות ממשהוא אחר. אחר לגמרי. כזה שרובכם, אם אתם לא מקורבים למישהוא במזרח אירופה, מדינה אקס קומוניסטית, בטח לא יודעים על מה אני מדברת.
הקזינואים של ורנה, זה לא כאן. כאן יש בעיקר אנשים זקנים, שהילדים שלהם מפוזרים בעולם בחיפוש אחרי חיים קצת יותר קלים. בולגריה הייתה מדינה קומוניסית פר אקסלנס עד שנת 89. בדיוק כשאני כותבת את השורה הזו, ושואלת את מרטין גיסי לשנה המדוייקת, הוא אומר - 89, but it's still here . זה בדיוק המצב. בולגריה לא התגברה על הקומוניזם, הוא עדיין כאן ולא מסתתר. קצת כאן היום, ובפוסטים הבאים שלי תבינו על מה אני מדברת. אבל כמו שאמרתי, את הביקורתיות זנחתי לפני כמה שנים טובות, והזמן שלי כאן עם המשפחה והילדים הוא קסום. באנו לנוח, להנות וליצור. כאן כל החלומות שלי מתגשמים. אבא של בויאן הוא נגר, אחיו הולך בעיקבותיו, אמא של בויאן תופרת בחסד עם סבלנות אין קץ. כל מה שאספיק לחלום עליו בחודשיים הקרובים ימומש..כל הפנטזיות שלי בפינטרסט יהפכו לממשיות.

אז נשאיר חלק מהקלפים של המקום הזה לפוסטים הבאים, ואיך כמעט שכחתי שאני לא כאן לבד, יש לי אביר ונסיכה שגם להם יש דרישות, וכמובן שקודם כל צריך לרצות אותם. הרי בשמם אנחנו כאן.

סבתא של בויאן בעלי הייתה בעלת הקולנוע הראשון בבולגריה, כאן בעיר שאנחנו נמצאים בה. הנאצים לקחו להם את הקולנוע בשנת 41' , בגלל שליהודים כמובן לא איפשרו להיות בעלי עסקים גדולים.. כשהקומוניזם עלה, הם כמובן לא החזירו, כי הרכוש היה ציבורי, ואין בעלי עסקים פרטיים. בשנת 1992 סופסוף החזירו להם את הנכס (שלוש שנים אחרי נפילת הקומוניזם) והיום זו הנגריה של המשפחה. נגריה בגודל של קולנוע! סבתא של בויאן הייתה מספרת לו סיפורים על דון קישוט והמיתולוגיה היוונית, תופרת לו תלבושות וכמובן אביזרים. כל זה לשמחתי הרבה עובר לילדים שלנו. את בויאן לא תמצאו מספר ללולי על מיץ פטל (את זה אני עושה באהבה רבה) אבל כשלולי פתאום שואל אותי אם דון קיחוטה (כן, ככה הוא קורא לו) אהב את דוסינאה...אז אני מבינה מאיפה זה מגיע. כבר במטוס בדרך לבולגריה לולי הזמין חרב ומגן של אבירים. הנגריה בפעולה.
כמה שעות אחרי שהגענוממיד צעדנו 10 דקות צפונה ברגל ל"בבה וידה" טירה עתיקה מהמאה ה-13 לוקישן מעולה לצילומים. האביר שלי קצת היסס בהתחלה, אבל  אחרי 10 דקות נכנס כל כך חזק לתפקיד האביר, שממש היינו צרייכם לסחוב אותו החוצה אחרי שעה שלמה בחום של 38 מעלות בלי צל. על החום יש לי טענות רבות מאוד, ולא, לא התגברתי עליהן. אפרט בהמשך.
את דוסינאה לא פגשנו, אבל לולי הבטיח שהוא עוד יחזור להציל אותה. לא יודעת עם מי, אני לחום הזה של הטירה הסבוכה הזו לא חוזרת...ואם אפשר לפרק קצת אנרגיות עם החרב החדשה בלי שאימא תגיד: תיזהר מאחותך, שים לב!!" אז למה לא..
הצילום השמאלי למטה, לא נראה כמו back hand מקצועי לגמרי?? מעניין אם הוא יודע שטניס זו הקריירה שאנחנו בונים עליה בשבילו. אחרי הכל הוא נראה כמו פדרר (מי אמר לא???!!!) והשם האמיתי שלו הוא כמו של אחת אגדות הטניס הגדולות... שמישהוא אחר יציל את דוסינאה...

בתוך כל הסבך הזה של בולגריה ההזויה, קרה לי משהוא לפני שלוש שנים. אתם כמעט לא תאמינו אבל זה אמיתי. סיימתי ללמוד צילום בבצלאל ב-2002, ב-2009 לולי נולד ובשנה הזו החזקתי מצלמה ביד בפעם הראשונה מאז סיום הלימודים. אמיתי. לא צילמתי 7 שנים!!! המהפך קרה בבולגריה. כשלולי היה בן חצי שנה הגענו הנה, אני עם מצלמה פשוטה של אחי (כן, אפילו לא שלי..) והקסם חזר. התאהבתי שוב בצילום. לא יכולה להסביר בדיוק למה ואיך, אבל זה קרה כאן. האמת שזה קרה בבריכה של המלון היחידי שיש בעיר הזו, ובגלל זה, זה היה המקום הראשון שחזרתי אליו הפעם. מוקירה תודה.
 מדהים כמה שהאור כאן שונה מבארץ, כמה וירטואוזי הוא. פשוט תענוג. אני מתמוגגת לי כאן על כל פינה הכי מוזנחת/נטושה/ משעממת ופשוט אומרת תודה לאור. זה לא האור הרך של אמריקה המעוננת, זה אור אחר, לא פחות מרשים.


עם כל הירוק שמסביב, מה יכול להיות לא טוב באור? כבר מצאתי לי את הספוטים המדהימים, סימנתי לי טריטוריות לצילום. לולי הקטן כבר סימן את הבריכה כטריטוריה הפרטית שלו, ואם במקרה אתם כאן, סתם שתדעו איפה למצוא אותנו :))
אז מה בתכנון? תחפושות והרבה, צילומים והרבה מאוד, מבטיחה לשתף בכמה מהמתכונים שפשוט אי אפשר בלעדיהם, ממטבחה של בולגריה אמיתית, וכן, האוכל כאן מעולה!!
נראה שלולי היפה השתלט לי על הפוסט, אבל לולה הקטנה לא יודעת מה מצפה לה...מצאתי כאן מכונית לאדה אדומה בת 55 בערך, פשוט מהממת, יושבת עליה בול! לולה, הלאדה מחכה לך..

מחכה לנו קיץ מהמם, מקווים להנות ולנצל כל רגע. ד"ש מבולגריה!! xoxo

8 comments:

  1. היי, אני חצי בולגריה ולמרות שמעולם לא הייתי בבולגריה, ממש התרגשתי מהתמונות.
    מחכה בקוצר לשון למתכונים מבולגריה אמיתית!

    ReplyDelete
  2. מקסים! כמו דף מתוך יומן.
    הייתי יכולה עוד להמשיך ולקרוא הרבה :)
    מחכה בציפייה לפוסטים הבאים :))
    תהנו!

    ReplyDelete
  3. גמרת אותי סופית זה מהמם

    ReplyDelete
  4. תמונות באמת יפייפיות. במיוחד התמונה של לולי מטפס לראש המגלשה. זו תמונה באמת עוצרת נשימה.

    ReplyDelete
  5. איזה כיף!

    תהנו המון :)

    ReplyDelete
  6. מדהים...הכתיבה, הצילומים, התיאורים. נהנתי לקרוא והסתכל התמונות המופלאות שלך. תעשו חיים וניפגש כשתחזרו..

    ReplyDelete
  7. ד"ש בחזרה!
    פוסט נפלא. מחכה כבר לקרוא את הבא :)

    ReplyDelete
  8. אור מופלא! הצילומים שלך תופסים אותו היטב! פשוט קסום!

    ReplyDelete